גטו ברשד

גטו ברשד

אין תמונה חופשית
מידע כללי
מדינה	אוקראינה
מחוז	ברשד
נתונים
קואורדינטות	48°22′00″N 29°31′00″E

גטו ברשד (באוקראינית: Березівка; ברומנית: Berșad) היה אחד הגטאות שהקימו שלטונות הכיבוש הרומניים בתקופת מלחמת העולם השנייה בטרנסניסטריה. הגטו הוקם בעיירה ברשד שבמחוז בלטה, 144 ק"מ מדרום-מזרח לעיר ויניצה באוקראינה המודרנית. בגטו נכלאו כ-20,000 יהודים, מהם נספו במחלות, בקור וברעב כ-15,000. הגטו התקיים בין סוף 1941 למרץ 1944, אז שוחרר בידי הצבא האדום.

אוכלוסייה

בין 20,000 הכלואים בגטו ברשד היו כ-4,000 יהודים שחיו בברשד לפני מלחמת העולם השנייה. בנוסף להם נכלאו בגטו כ-15,000 יהודים שגורשו מבוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה.

היסטוריה

ב-5 יולי 1941 כבשה רומניה את שטחי צפון בוקובינה וכן בסרביה. יון אנטונסקו הורה על גרוש היהודים מעיירות קטנות והובלתם למקום מרכזי עד לגיבוש היעד הסופי לגירוש. חלקם, יהודים שהתגוררו בעיירות קטנות כגון יהודי ברהומט, הובלו לערי מחוז כגון סטורוז'ינץ. בספטמבר 1941 החל גירוש היהודים לטרנסניסטריה. הם התרחבו בתחילת אוקטובר ונמשכו עד סתיו 1942. למשל, ב-10 באוקטובר 1941 יצאה מידינץ שיירה של אלפי יהודים לאטאקי שעל גדות הדנייסטר. לאטאקי הגיעו ברכבות משא גם אלפי מגורשים יהודים מצ'רנוביץ. הם חצו את הדנייפר על גשר צר או מעבורת והגיעו למוהיליב-פודילסקי. חלקם טבעו בנהר. בנובמבר 1941 הגיעו השרידים ליאמפיל ולאחר מכן לגטו ברשד.

החיים בגטו

הגטו הוקם בחלק של ברשד בשם דולינה. עד סתיו 1942 הגיעו לגטו ברשד כ-20,000 מגורשים שאולצו להתגורר עם יהודים מקומיים בצפיפות (15–25 אנשים בחדר) ובתנאים דלים. חלקם גרו בבתים הרוסים למחצה. על הגטו פיקחה הז'נדרמריה הרומנית ומפקדה מינה ועד יהודי ולצדו משטרה יהודית. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם ונאסר עליהם לעזוב את הגטו. בראש הוועד עמד השוחט אלי מרצ'ק ולצדו היו מספר חברים נוספים בוועד.

יהודים רבים הסתכנו ביציאה מהגטו כדי לעבוד אצל האיכרים תמורת מזון דל. חלק מכרו את חפציהם. אחרים עסקו במסחר או בספסרות. ילדים רבים פשטו יד. בדצמבר 1941 פרצה בגטו מחלת טיפוס הבהרות שהתפשטה במהירות. כ-10,000 איש נספו בגטו ברשד תוך שנה. עגלות המתים לא הספיקו לאסוף את הגוויות שנערמו בערימות מחוסר יכולת לקבור אותם בגלל האדמה הקפואה. בברשד קרס שירות הקבורה בגלל מספר המתים ומספר החולים בטיפוס שלא יכלו לדאוג לקבורת יקיריהם. רות גלסברג בת ה-12 גורשה מצ'רנוביץ לברשד. בשנת 1942 רשמה גלסברג ברומנית ביומנה:

מבין שלושים איש שהיינו בחדר ההוא נותרנו בחיים אימא, אני ועוד שני אנשים. היתר מתו כולם. אני חושבת שזה היה טיפוס הבהרות. לאחר שבועיים מתה גם אימא...שבועיים רבצה בחוץ מתה. הכלבים באו ותלשו חתיכות מבשרה. כאשר הלכתי לחפש את עגלת המתים היא הייתה מלאה עד אפס מקום, ועוד תקעו בצדדיה ארבעה מוטות ארוכים כדי שתוכל לקחת יותר מתים. כחמישים פעם הייתה נוסעת הלוך ושוב לבית הקברות כדי לאסוף את המתים. הקברן אמר לי כל הזמן שאין לו זמן, כעבור שבועיים בא לקחת את אימא "העגלה הגדולה" שאספה מדי יום ביומו עשרות גוויות הופעלה בברשד מחודש דצמבר. הגוויות נערמו בערמה בבית הקברות מפני שהאדמה הייתה קפואה... רק באביב הם נטמנו בקבר אחים.

מפקד הגטו הראשון (דצמבר 1941 - אוגוסט 1942), ג' פטרסקו, ניסה לסייע ליהודים ואפשר לאיכרים המקומיים להגיע לגטו להביא מצרכי מזון ולסחור עם היהודים. הוא פוטר מתפקידו. המפקדים אחריו היו ג' גריגורסקו (אוגוסט 1942 - מאי 1943) ופלורין גינררו (מאי 1943 - מרס 1944). גריגורסקו אסר על האיכרים להגיע לגטו ולהכניס מזון לגטו, ונהג להכות את היהודים ולשדוד אותם. גינרארו ציווה לחפור תעלה סביב הגטו, הקיף אותה בגדר תיל וכך מנע מהאיכרים להיכנס לגטו. גם הוא נהג לרצוח יהודים בירי ובעינויים.

פעילות תרבות ודת בגטו

בית הכנסת היחיד שימש למגורים ולכן תפילות נערכו במספר בתים אחרים. בגטו התקיימה גם פעילות תרבותית. המשורר יעקב פרידמן כתב בגטו יצירה שזיכתה אותו לימים בפרס שלום עליכם. הצייר ארנולד דגני צייר בגטו ברשד תמונותיו על חיי הגטו.

סיוע מיהודי רומניה

מסוף 1942 החלו להגיע לגטו משלוחי בגדים, תרופות ומזון מהוועד המרכזי של יהודי בוקרשט. כשהבינה ממשלת רומניה שהגרמנים, בעלי בריתם, מפסידים במלחמה, אפשרה הממשלה הרחבת הסיוע. הוועד היהודי הקים בברשד מרפאה, בית חולים, בית תמחוי ובית יתומים ואף נוסד בית ספר שהלימודים בו התנהלו ברומנית.

העזרה שהגיעה מבוקרשט הצילה רבים ממוות, בעיקר ילדים ויתומים עזובים שהיו חשופים לרעב ולמחסור. צוות בית היתומים בראשות המנהלת קלרה לוקר סייע ליתומים והציל יתומים רבים ממוות.

המחתרת בגטו ברשד

במרס 1943 החלה לפעול בגטו מחתרת בת 40 איש, ביניהם נחמן פרשטנדיגר, יעקב טליס ויעקב שלוי שעמד בראשה. המחתרת ארגנה בגטו בית דפוס מחתרתי בו הדפיסו כרוזים נגד שלטון הכיבוש, רכשו נשק וקיימו קשרים עם יחידות פרטיזנים שפעלו בסביבה. באביב 1943 הגיע הצבא האדום לאומן. בגטו התמקמה מפקדה גרמנית ולצדה יחידת גסטפו. התקפות הפרטיזנים על השיירות הצבאיות התרבו, והגסטפו החל לרדוף נחשדים בסיוע לפרטיזנים. באוגוסט 1943 שולחו 1,203 בני אדם מהגטו לעבודות כפייה מעבר לנהר הבוג ורובם לא שרדו. ב-31 בדצמבר 1943 הוציא מפקד הגטו 18 יהודים מעובדי בית החרושת המקומי לסוכר, ירה בהם וציווה לתלות אותם על עמודי טלגרף.

עם התקרב החזית התרחבו הקשרים בין יהודי הגטו לפרטיזנים בסביבה. בתגובה פשטה בפברואר 1944 יחידת ז'נדרמריה על הגטו ואסרה חשודים בסיוע לפרטיזנים וכן בני משפחות של החשודים - בסך הכול 148 איש. הם נורו ונטמנו בקבר אחים. כך נעשה ל-80 איש נוספים בגטו שהואשמו בסיוע לפרטיזנים.

שחרור הגטו

ב-14 במרס 1944 שוחרר הגטו בידי הצבא האדום. עם השחרור נותרו בברשד 5,000 יהודים שהם רבע מכלל היהודים שהגיעו אליה, ו-2,000 מתוך 5,000 היהודים המקומיים. 61 יתומי ברשד ו-1,846 יתומי טרסניסטריה הועברו לעיר יאשי ברומניה לקראת עלייה לארץ ישראל.

כחודשיים לאחר שחרור הגטו החלו משוחררים רבים לנוע לעבר צ'רנוביץ, שבינתיים נכבשה אף היא על ידי הצבא האדום. זאת בסיוע הממשלה הרומנית, ארגונים יהודים והג'וינט היהודי. חלק מהגברים הצעירים גויסו בכפייה לצבא האדום או הועברו לרוסיה למחנות עבודה. צ'רנוביץ שימשה גם ארץ מעבר לרומניה ליהודים שביקשו להגיע דרכה לארץ ישראל.

משפטיהם של מפקדי גטו ברשד

ג' גריגורסקו, מפקד הז'נדרמריה בברשד, נשפט בבית דין עממי בבוקרשט כפושע מלחמה ב-1946 והוצא להורג. מחליפו פלורין גינררו נשפט למאסר עולם אך שוחרר בחנינה כעבור שבע שנים.

לקריאה נוספת

• ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה: רומניה, כרכים א-ב, (יד ושם - ירושלים, תשס"ב)
• אנצ'ל ותיאודור לביא (עורכים), פנקס הקהילות – רומניה כרך ב, עמ' 411–415, (יד ושם, ירושלים, תש"מ)
• ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, כרך ג' עמ' 537–539, (יד ושם, ירושלים, 1990)
• הוברמן נחמן, ברשאד בצל עיירה, (ירושלים, 1956)
• פראגר משה, צ'רנוביץ – קהילה יהודית בצומת הדרכים וגלגולי גורלה עם חילופי המשטרים, בתוך לאות ולעד, עמ' 837–852, (תל אביב, תשל"ז)
• שחן אביגדור, בכפור הלוהט – גיטאות טרסניסטריה, (בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, 1988)
• שי דב (עורך), שואת יהודי צפון בוקובינה – מצעד המוות לטרסניסטריה, יולי-אוקטובר 1941, (הוצאת הארגון העולמי של יוצאי בוקובינה, 1982)
• שערי דוד, יהודי בוקובינה בתוך יהדות רומניה בתקומת ישראל, עורך סגל פלטיאל, כרך א עמ' 79–89 (תל אביב, 1992)
• אלפרן יואל, איש אינו מחכה לי, (יד ושם, ירושלים, תשס"ה)
• גלסברג גולד רות, אתמולים אבודים, (יד ושם, ירושלים, תש"ס)
• ולד פני, בנפתולי טרסניסטריה – פרקי זכרונות של רופאה יהודייה, (יד ושם, ירושלים, 2016)
• למברגר (שנפ) טובה, 'הימים אינם חולפים ברגע – ילדות אבודה בטרסניסטריה', (יד ושם, ירושלים, תשס"ח)
• נוימן שושנה, ילדות בממלכת המוות – שואת טרסניסטריה: זיכרונות בכתב ובציור, (הוצאה עצמית, 2006)
• שולמן הרמן, חסד של אמת – עדות מגטאות המוות של טרסניסטריה, (יד ושם, ירושלים, תש"ע)
• אובידיו קראנגה ואלכסנדר קרוגלוב (רו'), ברשד, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 606–608), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)

קישורים חיצוניים

• ברשד (Bershad), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם