דלקת העצם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דלקת עצם השוקה

דלקת העצם או אוסטיאומייליטיסלעז: osteomyelitis) היא זיהום המערב בעיקר את רקמת העצם. הגורם העיקרי לזיהום זה הוא החיידק סטפילוקוקוס (ובחלק נוסף מהמקרים כתוצאה מזיהום על ידי מינים נוספים של סטרפטוקוקים, חיידקים גרם-שליליים ועוד). התסמין הקליני יכול להיות שונה בין קבוצות גיל שונות (למשל, אצל תינוקות יכולה להיות מחלת חום או שיתוק של הגפה הפגועה, אצל ילדים תיתכן צליעה, ואצל מבוגרים לעתים מדובר במעורבות של חוליות עמוד שדרה או כאבי גב ממושכים).

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלקת העצם היא זיהום שמתחיל באזור הגרמי של העצם ועלול לפגוע גם בחלק הפנימי - מח העצם. הזיהום עלול להגיע דרך הדם (המטוגני) או כתוצאה מהתפשטות של זיהום סמוך. לעתים המחלה היא אקוטית, וכוללת תסמינים של חום, ולעתים היא מחלה כרונית אשר יכולה להימשך עד שנים. מהלך המחלה: חיידק, לרוב מסוג סטפילוקוק אוראוס, נכנס לעצם וגורם למוגלה, בצקת וגודש בכלי הדם. מאחר שהתהליך מוגבל לתוך העצם, נוצרת האטה בזרימת הדם בעצם וכתוצאה מכך נוצרים קרישי דם בכלי דם קטנים. קרישי הדם גורמים בסופו של דבר להפרעה באספקת החמצן לעצם (איסכמיה) למוות של אזורים מסוימים בעצם- sequestra. בתוך אזורים אלו החיידקים משגשגים וממשיכים את הזיהום עצמו.

אטיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיידק העיקרי המקושר עם אוסטאומייליטיס הינו Staphylococcus aureus. חייידק זה מאופיין באגרסיביות ובפולשנות, ולרוב מגיע לאזור לאחר התהוות של בקטרמיה בדם (זיהום של הדם עם החיידק). חיידקים אחרים נפוצים הינם סטפילוקוקים מזנים אחרים, סטרפטוקוקים (אשר עלולים להתפשט במהירות דרך רקמות רכות), חיידקי מעיים שונים (E.coli, קלבסיאלה ועוד), ופסאודומונס. סיבות נפוצות פחות הינן זיהומים על ידי חיידקים אנארוביים, חיידקי שחפת, ברוצלה וברטונלה, פטריות (העיקרית- קנדידה), וכן וירוסים (וריצלה למשל).

פתוגנזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל ילדים ותינוקות- הזיהום מתחיל כמורסה במטפיזה (האזור שבין הדיאפיזה לאפיפיזה בעצם). הנימים המצויות באזור זה מאופיינות בזרימה איטית ואין קישור (אנסטמוזות) בין כלי הדם השונים- מצב אשר עלול להביא לנמק של האזור. אצל תינוקות בעיקר, אוסטאומייליטיס מלווה לעתים קרובות בדלקת פרקים זיהומית- מכיוון שכלי הדם חודרים גם את לוחית הגדילה של העצם. אצל מבוגרים לעתים מדובר במעורבות של חוליות עמוד השדרה. העורק המספק את חוליות עמוד השדרה נכנס דרך המרווח שבין החוליות, ומזין את החלק העליון של החוליה שמתחתיו והחלק התחתון של החוליה שמעליו.

קליניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל ילדים ותינוקות הביטוי הקליני יכול להיות צליעה, כאב חריף עם חום, צמרמורות, חוסר שקט, אודם ונפיחות עם חוסר יכולת של הנעת הגפה הפגועה, אולם יכולים להיות תסמינים קליניים מתונים יותר- כגון הרגשה כללית לא טובה, ירידה בתיאבון, חום נמוך. אצל מבוגרים הביטוי הקליני הוא לרוב איטי ומאופיין בתלונות לא ספציפיות וכאבים לא ממוקמים לאורך מספר חודשים. לעתים תיתכן תלונה על כאבי גב (לא תמיד מלווים בחום ובאודם) ולצורך אבחון המחלה יש לקחת בדיקות דם. אצל חולי סוכרת, בכיב סוכרתי מזוהם הנוצר ברגל סוכרתית, תיתכן contiguous osteomyelitis- העצם עצמה תיפגע כתוצאה מהזיהום שחדר את הכיב, במקרים כאלו יש לקחת ביופסיה מהעצם כדי לדעת באיזה חיידק מדובר לצורך מתן הטיפול הנכון.

פרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל ילדים הריפוי של דלקת העצם טוב יחסית מאשר אצל מבוגרים. קיימת ספיגה של האזורים הנקרוטיים (בעלי הנמק), תגובה טובה של האזור העוטף את רקמת העצם (פריאוסט) ויצירת עצם חדשה אשר מחליפה את רקמת העצם המתה. במידה וניתנת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם ניתן להגיע לריפוי מלא והזיהום לא מתפתח לזיהום כרוני. סוכרת אצל מבוגרים נחשבת כגורם סיכון משמעותי ביותר.

אבחנה ובדיקות מעבדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדיקה הטובה ביותר היא מיפוי עצמות עם טכנציום, אשר נקלט על ידי אוסטיאובלסטים - במקרה של קליטה מוגברת ניתן לאבחן כי קיים תהליך דלקתי נרחב. עם זאת הבדיקה פחות טובה לחוליות עמוד השדרה מאחר שבחוליות עמוד השדרה קיימת עצם ספוגית אשר באופן רגיל גורמת לקליטה גבוהה יחסית. ניתן לאבחן באמצעות צילום רנטגן, אולם רק לאחר 10-14 ימים צילום הרנטגן יצביע על הפגיעה עצמה (אזורים של הרס בעצם הנראים כאזורים כהים יותר). ניתן להשתמש גם בצילום CT בעל רגישות גבוהה יותר מצילום רנטגן, או ב-MRI אשר מדגים היטב את הזיהום עצמו.

בבדיקות המעבדה ניתן למצוא שקיעת דם מוחשת ולויקוציטוזיס.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול הוא על ידי מתן אנטיביוטיקה במינון גבוה, עקב הקושי של האנטיביוטיקה לחדור לעצם הפגועה. על כן, בתחילת הטיפול נהוג לתת אנטיביוטיקה דרך הווריד ולאחר מכן דרך הפה. ניתן לעשות ניתוח הטריה להסרת הרקמה המתה, וניקוז מתאים של החומר המוגלתי. לעתים ממלאים את החלל שנוצר ברקמה לאחר הוצאת העצם המתה ברקמה עם אספקת דם טובה- למשל השתלת עצם ממקום אחר או לקחת חלק משריר המכסה על העצם החשופה ומביא לחידוש אספקת הדם.

הטיפול האנטיביוטי המקובל לזנים של סטפילוקוק שאינו עמיד וכן סטרפטוקוקים שונים הינו טיפול בתרופות ממשפחת הפניצילין או הצפלוספורין. במקרה ומדובר בסטפילוקוק עמיד (MRSA) הטיפול המקובל הינו מתן וונקומיצין- אם כי קיימת עליה בעמידות אליו לאחרונה, או לינזוליד, וכאשר מדובר בפסאודומונס הטיפול הינו ציפרופלוקסצין (קינולונים) במרבית המקרים.

הטיפול באנטיביוטיקה תוך ורידית ולאחר מכן דרך הפה הינו ממושך ולרוב נע בין 4-6 שבועות. טיפול מקוצר יותר יכול להינתן לילדים, או במידה ובוצעה הטריה כירורגית של העצם המזוהמת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטאואיד אוסטאומה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.