זיהום (רפואה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זיהום (בלועזית: אינפקציה) הוא תהליך של התיישבות מזיקה של גורם זר באורגניזם פונדקאי. האורגניזם המזהם שואף לנצל את משאבי גוף הפונדקאי כדי להתרבות (לרוב על חשבונו של הפונדקאי). האורגניזם המזהם (נקרא גם פתוגן) מפריע לתפקודו הנורמלי של הפונדקאי ויכול לגרום לפצעים כרוניים, נמק, אובדן האיבר המזוהם ואפילו מוות. גוף הפונדקאי מגיב לזיהום בצורה של דלקת. פתוגנים מזהמים יכולים להיות חיידקים, תולעים, טפילים כדוגמת פרעושים, קרציות, קרדיות וכינים, וכן פטרת, נגיפים, פריונים ווירואידים.

ענפים רבים ברפואה ובמדעים קרובים לרפואה עוסקים במחלות זיהומיות ובפתוגנים, ביניהם נמנים פתולוגיה ומיקרוביולוגיה.

סיווג[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהומים שמקורם בחיידקים מסווגים לפי הגורם לזיהום והתסמינים שעלולים להופיע. זיהומים מסוימים ילוו בתסמינים נראים, בעוד זיהומים אחרים ילוו בתסמינים שקטים או בלתי מורגשים. ניתן לסווג זיהומים לפי משך השהות שלהם בגופו של האורגניזם המארח- זיהום חולף או זיהום כרוני.

זיהומים ראשוניים ושניוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהומיים ראשוניים ושניוניים יכולים להתייחס לזיהומים שבאים בעקבות זיהומים אחרים או לשלבים שונים של אותו הזיהום.

זיהומים סמויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהום סמוי נשאר באופן לא פעיל בגוף אך עלול לשוב ולהופיע. זיהומים סמויים או נחבאים סווגו תחילה כסימנים לזיהום שניוני. סוג זה של זיהומים התגלה לראשונה בשנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20 על ידי Fran Giampietro אשר סיווג מחדש את הזיהומים הללו והגדירם כ"זיהומים סמויים".

הגישה האבחנתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם סימנים המעידים בצורה מפורשת על הימצאותו של זיהום ונקראים "סימנים פתוגניים", אך סימנים אלו הם נדירים. אם קיים חשש לזיהום, האבחנה הראשונית תתבצע באמצעות בדיקות דם, בדיקת שתן או תרביות רוק. בדיקת רנטגן של החזה או בדיקת צואה יכולות לסייע גם כן באבחנה. בדיקת נוזל חוט השדרה משמשת לשלילת זיהום מוחי.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמיני הזיהום תלויים בסוג המחלה. ישנם תסמינים אשר משפיעים על כל הגוף באופן כללי, כגון עייפות, העדר תיאבון, ירידה במשקל, חום גבוה, הזעת לילה, צמרמורות וכאבים. תסמינים אחרים יכולים להשפיע על איבר או חלק אחד בגוף כגון פריחה על העור, שיעול או נזלת. בקרב ילדים סימנים כגון טמפרטורת גוף הגבוהה מ-40 מעלות צלזיוס, כיחלון, נשימה מהירה ופריחה עלולים להעיד על הימצאותו של זיהום חמור.

חיידקים ונגיפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזיהומים שמקורם מחיידקים או מגורמים וירליים עלולים להופיע תסמינים דומים ואף זהים. הדבר הופך את האבחנה למסובכת יותר שכן קשה לדעת מהו הגורם לזיהום. האבחנה במקרה זה חשובה שכן דרך הטיפול בזיהום שונה - בזיהום שמקורו בנגיף לא נוכל להעניק טיפול באמצעות אנטיביוטיקה.

פתופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי שזיהום יופיע בגופו של אורגניזם, חייבת להתרחש שרשרת של אירועים. שרשרת האירועים כוללת מספר שלבים במהלכם גורם מזהם פולש למארח פגיע, יוצא ועובר למארח חדש. כל אחד מהשלבים בשרשרת חייב להתרחש בסדר הכרונולוגי כדי שהזיהום יתפתח. הבנת שלבים אלו מסייעת לרשויות הציבור לפגוע במזהמים ולמנוע את הזיהום מלכתחילה.

אכלוס הזיהום[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהום מתחיל כאשר אורגניזם מצליח להתיישב בתוך גופו של מארח באמצעות חדירה לגופו, גדילה והתרבות. רוב בני האדם אינם נדבקים מזיהום בקלות. אלו שסובלים ממערכת חיסונית מוחלשת, מחלה, תת-תזונה, סוכרת או סרטן מועדים יותר להידבק בזיהום. חדירת המזהם לגופו של המארח מתרחשת בדרך כלל דרך הקרום הרירי בפתחי הגוף: חלל הפה, האף, העיניים, איברי המין, פי הטבעת או פצעים פתוחים. בעוד שמזהמים מעטים יכולים לגדול בפתחי הפה שהוזכרו, חלק גדול יותר ינדוד לאיברים פנימיים יותר ויגרום לזיהומם. פתוגנים מסוימים יגדלו בתוך תאי מארח (וייקראו intracellular), אחרים יגדלו בחופשיות בתוך נוזלי הגוף. בפצע עלולים להימצא מיקרואורגניזמים שאינם מתרבים, בעוד בפצע מזוהם קיימים אורגניזמים שמתרבים וגורמים לפגיעה ברקמות. כל האורגניזמים הרב-תאיים יכולים להיפגע מפלישת אורגניזמים חיצוניים כשברוב המקרים ייווצרו יחסי הדדיות בין הפולש למארח כדוגמת זן של חיידק אנאירובי אשר פולש למעי הגס של יונקים, או יחסים בהם הפולש חי על חשבון המארח אך אינו מזיק לו כדוגמת זנים שונים של חיידקים המתקיימים על עור האדם. פלישות מסוגים אלו אינן מוגדרות כמזהמות. בהינתן תנאים מסוימים עלולים להפוך פולשים שאינם מזיקים למחוללי מחלות. ישנן בקטריות אשר מונעות פלישה של גורמים מעוררי מחלה ומסייעות לגוף המארח על ידי מניעת זיהומים וזירוז תהליך ריפוי הפצעים.

המשתנים המשפיעים על מידת הפגיעות של המארח אל מול פולשים הם:

  1. דרכי הפלישה של הגורם המזהם והגישה שלו לאזורים השונים בגוף המארח.
  2. מידת התוקפנות של הפולש.
  3. כמות הפולשים.
  4. מצבו החיסוני של הגוף אליו פלשו.

לדוגמה, חיידק מזן staphylococcus מצוי על עור האדם ואינו מזיק, אך כאשר הוא מצוי בסביבה סטרילית כמו מעטפת המפרק או צפק הבטן הוא מתרבה ללא התנגדות והופך להיות נטל על המארח.

זיהוי אילו מהפצעים הכרוניים הם מזוהמים הוא זיהוי מסובך שכן קיימת כמות מוגבלת של מידע המסייע להערכת סימפטומים ומאפיינים לזיהום. כלי חשוב בזיהוי זיהומים הוא כאב שמתגבר, אך העדר כאב אינו מעיד על כך שלא קיים זיהום.

מחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלה עלולה להופיע כאשר מערכת החיסון של המארח נפגעת והפולש גורם לנזק. מיקרואורגניזמים יכולים לגרום לנזק ברקמות על ידי שחרור מגוון רעלנים או אנזימים הרסניים. לדוגמה, Clostridium tetani הוא מיקרואורגניזם המשחרר רעלנים שגורמים לשיתוק שרירים. חיידק נוסף Staphylococcus משחרר רעלנים שיוצרים הרעלת דם והלם. לא כל הפולשים גורמים מחלה אצל כל המארחים, לדוגמה פחות מ-5% מהאנשים שידבקו בחיידק הפוליו יפתחו מחלה. לעומת זאת, פולשים מסוימים אלימים מאוד - הפריון הגורם למחלת הפרה המשוגעת ומחלת קרויצפלד-ג'ייקוב הורג כמעט את כל בעלי החיים והאנשים הנדבקים בו. זיהום מתמשך מופיע כאשר גוף המארח אינו מסוגל לסלק את הפולש לאחר הזיהום הראשוני. הידבקויות מתמשכות מאופיינות בכך שהגורם המזהם ממשיך להתקיים בגוף המארח לרוב כזיהום רדום עם התפרצויות חוזרות של זיהום פעיל. נגיפים מסוימים יכולים לשמור על זיהום קבוע בגוף המארח על ידי הדבקת תאים שונים של הגוף. נגיפים אחרים, אינם עוזבים את הגוף לאחר ההדבקות. דוגמה אופיינית היא נגיף ההרפס אשר חבוי בעצבי גוף המארח והופך להיות פעיל תחת נסיבות מסוימות. זיהומים מתמשכים גורמים למיליוני מקרי מוות ברחבי העולם מדי שנה. במדינות הלא-מפותחות, זיהומים מתמשכים הנגרמים על ידי טפילים הם הגורם לשיעורי התחלואה והתמותה הגבוהים.

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי שפולש ימשיך להתקיים ולקיים את מחזוריות הזיהום במארחים אחרים, עליו לעזוב את המארח ולגרום לזיהום במקום אחר. הפצת הזיהום יכולה להתרחש בדרכים רבות: גורם מזהם יכול להיות מועבר על ידי מגע ישיר או מגע שאינו ישיר. מגע ישיר מתרחש כאשר אדם בא במגע עם נוזלי גוף מזוהמים, שותה מים מזוהמים, נדבק על ידי קרציה או נחשף לאורגניזמים מזהמים המצויים באוויר לאחר שיעול או התעטשות. כמו כן הדבקות במגע ישיר יכולה להתרחש במהלך פעילות מינית על כל סוגיה. מגע שאינו ישיר מתרחש כאשר פולש שורד מחוץ לגוף מארח לתקופות ארוכות ועדיין יכול להפוך למזהם בנסיבות המתאימות. חפצים אשר לעתים קרובות מכילים מזהמים הם צעצועים, ריהוט, ידיות דלתות, מגבוני נייר ומוצרי היגיינה של אדם הנושא זיהום. צריכת מוצרי מזון ונוזלים שזוהמו כתוצאה ממגע עם אורגניזם מדבק היא צורה נוספת של הפצת מחלה בצורה לא ישירה. במדינות לא מפותחות מועברים זיהומים כתוצאה משטיפת מזון במי ביוב או צריכת מי ביוב המסתיימות בהרעלת מזון ומחלות בדרכי העיכול.

הידבקות במזהמים יכולה להתרחש באותו הדור מאדם לאדם. ישנה צורת הדבקות בין דורית בה מועבר הזיהום מאם לילד תוך כדי התפתחות העובר או בשעת לידתו. מחלות כגון הרפס, איידס וצהבת עלולות לעבור בצורה זו.

הדבקות יכולה להתרחש גם ללא הופעת תסמינים למשך חמישה עד שבעה ימים מכיוון שהנגיף מפחית ממידת הפגיעה לטובת הליך ההדבקות עצמו על מנת שיוכל לשגשג בגופו של המארח החדש.

טיפול ומניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחיצת ידיים

טיפול יישומי ושיטות מניעה פוגעות במעגל הזיהום. לדוגמה- העברה ישירה של מזהמים יכולה להימנע על ידי שמירה על תנאי היגיינה וסביבה נקייה וחינוך לשמירה על הבריאות.

כאשר זיהום תוקף את הגוף ניתן להשתמש בתרופות מארבע סוגים:

  1. אנטיביוטיקה
  2. תרופות נוגדות נגיפים
  3. תרופות נוגדות שחפת
  4. תרופות נגד זיהומים פטרייתיים

טיפול אנטיביוטי יינתן דרך הפה או על ידי זריקה או באמצעות מריחת משחה אנטיביוטית, בהתאם לחומרה ולסוג הזיהום.

זיהומי מוח חמורים מטופלים בדרך כלל על ידי טיפול אנטיביוטי חודרני דרך הווריד. לעתים משתמשים במספר תרופות אנטיביוטיות כדי להפחית את עמידות המזהם ולהגביר את יעילות הטיפול. תרופות אנטיביוטיות משמשות לטיפול בחיידקים בלבד ולא כטיפול בנגיפים. האנטיביוטיקה מאיטה את קצת התרבות החיידק או הורגת אותו.

שיטות כגון רחצת ידיים, לבישת חלוק וחבישת מסכות פנים מונעות העברת זיהומים מרופאים לחולים ולהפך. רחצת ידיים תכופה היא עדיין שיטת ההגנה החשובה ביותר למניעת הפצה של מזהמים. דרכים נוספות למניעת הדבקות הן: תזונה נכונה, שמירה על אורח חיים בריא כגון הקפדה על פעילות גופנית, הימנעות משימוש בסמים לא חוקיים ושימוש באמצעי מניעה. צריכת מזון שבושל היטב והימנעות מצריכת מזון שאינו טרי חשובה גם כן. אין לצרוך תרופות אנטיביוטיות מעבר לזמן הדרוש- שימוש ממושך בתרופות אלו יכול לגרום לעמידות של המזהם ולהיווצרות זנים נוספים. חיסון הוא דרך נוספת להימנעות מהדבקה על ידי יצירת עמידות חיסונית אצל המארח.

ממצאים קדומים לזיהומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות עדויות להמצאות זיהומים אצל יצורים קדומים, לדוגמה זיהומים אצל דינוזאורים אוכלי בשר שנגרמו כנראה כתוצאה מפצעי נשיכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]