האקדמיה של ארקדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חותמת האקדמיה של ארקדיה

האקדמיה של ארקדיהאנגלית: Academy of Arcadia או Academy of Arcadians. השם הרשמי באיטלקית: Pontificia Accademia degli Arcadi) הייתה אקדמיה ספרותית, שנוסדה ברומא בשנות ה-90' של המאה ה-17.

תולדות האקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של האקדמיה ארקדית בפברואר 1656, עם התגבשותו של חוג ספרותי בחסות כריסטינה מלכת שבדיה, שהסתלקה מכס המלכות השבדי בשנת 1654, המירה דתה לקתוליות וקבעה את משכנה ברומא, שם עשתה את מרבית שנות חייה הנותרות. ברומא הייתה המלכה לשעבר לפטרונית מוזיקה ואופרה חשובה, ומלחינים, בהם אלסנדרו סקרלטי, אלסנדרו סטראדלה וארכאנג'לו קורלי הקדישו לה יצירות פרי עטם. אחרי מותה בשנת 1689, נוסדה האקדמיה של ארקדיה לזכרה ובחרה את המלכה המנוחה לעמוד באופן סמלי בראשה (באסיליסה, המונח היווני ל"מלכה"). האקדמיה התקיימה במשך מאתיים השנים הבאות ונשארה מוסד תרבות ראשון במעלה גם בראשית המאה ה-20.

"האקדמיה של ארקדיה" נקראה כך משום שכוונתה העיקרית הייתה להכניס תיקונים בסגנון השירה האיטלקית, שהתקלקל, לדעת מייסדיה, מחמת התמכרות יתרה לסגנון הנמלץ ועתיר הקישוטים של תקופת הבארוק, בהשראת הספרות הפסטורלית, שמוסכם היה על יוצריה כי חיי הרועים, שהיו אמורים לחיות בארקדיה בתור הזהב, הרעיפו השראה אלוהית על שירת המוזות, אפולו, הרמס ופאן. האקדמיה בחרה לסמלה את חליל פאן על שבעת קניו השונים באורכם. ארבעה-עשר המייסדים בחרו לנשיא האקדמיה, "Custode di Arcadia", את ג'ובאני מריו קרשימבני (Giovanni Mario Crescimbeni), מחבר תולדות השירה האיטלקית ויצירות ספרות שונות. הארקדים גמרו אומר לשוב למחוזות האמת, להגביל את שירתם לנושאים של פשטות פסטורלית ולשאוב את השראתם משירה כפרית יוונית-רומית. הפרמטרים האידאליים ליצירת אמנות היו פשטות ותחושת מידה ויופי. כל המשוררים השתוקקו כאיש אחד להתייצב נגד שירת המריניסטים ולחזור לשירה הקלאסית, והן אימצו להם את השפעתו הרציונלית של דקארט. הנורמות והטקסים של האקדמיה נשענו על המיתולוגיה הקלאסית והפסטורלית, כגון המנהג לסגל לעצמם שמות "כפריים"; קרשימבני, למשל, בחר לו את השם קרלו אלפזיבאו, החשמן פייטרו אוטובוני נודע בשם קראטאו ומריה קז'ימייז'ה, המלכה הפולנית הגולה, אימצה לה את השם אמיריסקה טלאה.

הכינוס החגיגי הראשון של הארקדים התקיים בגבעת ג'אניקולום, ביער שהיה שייך ל- Reformed Minorites, ב-5 באוקטובר 1690. בשנת 1692 הועברו המפגשים לגני הדוכס אורסיני על גבעת אסקוויליני; ב-1696, עברו אל גני פארנזה על הפאלאטין. לבסוף הבטיחה נדיבותו של ז'ואן החמישי מפורטוגל, אחד מחברי האקדמיה שלקח לו את השם ארטה מליאו, את שימוש הקבע באתר בוסקו פאראדיזו (בוסתן גן העדן) על גבעת ג'אניקולום. כאן קיימו חברי האקדמיה את מפגשיהם בימות הקיץ, ובחורף נדדו אל תיאטרון הארקדים בארמון סלביאטי. את הארמונות שבהם התכנסו למפגשיהם כינו הרועים והנימפות של ארקדיה בקתות וגני הפאר המעוצבים היו בפיהם כרי מרעה, בהם נהגו את עדרי רעיונותיהם, מורשת משוררי יוון ורומי העתיקות.[1]

עוד כשהאקדמיה שכנה בפאלאטין נקבע נוסח התקנון, או החוקה, שלה. חוקה זו (תוצר עבודתו של אחד המייסדים, ג'אן וינצ'נצו גראווינה) התבססה על החוקים הרומיים הקדומים של "שנים-עשר הלוחות", ונחרתה בשיש. חילוקי דעות התגלעו עד מהרה, נאמנים לרעיונותיהם של שני המייסדים: דעתו של גראווינה נטתה למסורת של הומרוס ודנטה, בעוד שקרשימבני הושפע יותר מפטררקה. בעקבות המחלוקות הללו עזב גראווינה את האקדמיה של ארקדיה וייסד את ה"אקדמיה דאי קווינטי" בשנת 1711. על אף אבידה זו, שימרה ארקדיה את כוחה בשנים הבאות ושלחה שלוחות אל רבות מערי איטליה. אצילים רבים, אנשי כמורה ואמנים ראו בחברות האקדמיה מעמד של כבוד, ותוך זמן קצר מאוד הגיע מספר חבריה ל-1300. עם זאת, חלק גדול מתפוקתם היה בינוני או יומרני (דוגמה לכך הוא הזלזול של סאווריו בטינלי בדנטה), אף כי ניתן תוקף לפעולתה כשאסרה מלחמה על סגנון הרוקוקו הגדוש והמגובב, ששלט אז בכיפה בספרות ובאמנות.

לבריתן האופרה המהולל פייטרו מטסטאזיו (1698 - 1782), אם גם היו לו חילוקי דעות משלו עם ארקדיה, היה תלמידו של גראווינה והדור השני של האקדמיה הלך לאורו. יצירותיו, שהזכורה ביותר בהן היא אולי "המלך הרועה" (Il Re Pastore ) הודות למוזיקה שכתב לה מוצרט, הן אולי הדבר הקרוב ביותר להצדקת תוכניותיה שהצליחה האקדמיה של ארקדיה להשיג.

בשנת 1795 קיבלה האקדמיה לשורותיה את דיודאטה סאלוצו רוארו, אחת החברות הראשונות.[2]

פעולת נגד בוטה לאקדמיה הארקדית התעוררה עד מהרה, והחל מראשית המאה ה-19 החל הארקדיאניות להיתפס כביטוי מאוחר ובלתי משכנע של "המשטר הישן". אחרי סיום המהפכה הצרפתית שאפה האקדמיה להתחדשות בהתאם לרוח התקופה, בלי להקריב את השיטה המסורתית של אסוציאציות הכפריות ושמות האיכרים שחרתה על דגלה. האקדמיה לא ייצגה עוד אסכולה ספרותית, אלא עניין כללי בקלאסיקה, ודמויות כמו דנטה אליגיירי זכו לכבוד והערכה רבה מצד חבריה. יתר על כן, תחום העיסוק של האקדמיה הורחב לכלול ענפי מחקר רבים, בהם היסטוריה וארכאולוגיה. תחיית ארקדיה המתחדשת צוינה בייסודו של "כתב העת הארקדי" (Giornale Arcadico) בשנת 1819. בשנת 1925 שונה שמה של האקדמיה ל"האקדמיה לספרות איטלקית" (Accademia Litteraria Italiana ), מכון היסטורי.

האקדמיה של ארקדיה מנתה בין חבריה כמה מאנשי הספרות הראשונים במעלה בזמנם, בהם בנדטו מנציני, רדי, מטסטאזיו, פאולו רולי, אלסנדרו גואידי ועוד. המלחין המפורסם גאורג פרידריך הנדל נהג לבוא לכינוסי האקדמיה ולסימפוזיונים שלה בתקופת לימודיו באיטליה, בחסות רוספולי, מראשי האקדמיה. סיכום מעניין של תולדות האקדמיה ותוכניתה כלול ב"מסע איטלקי" של גתה.

ארכיוני האקדמיה נמצאים כיום בספריית אנג'ליקה, סמוך לכנסיית סן אגוסטינו ברומא. הציורים שמורים בארמון בראסקי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • L. Barroero and S. Susinno, 'Arcadian Rome, Universal Capital of the Arts', in Art in Rome in the Eighteenth Century, ed. E. P. Bowron and J. J. Rishel, 47-77 (Philadelphia: Philadelphia Museum of Art, 2000)
  • Dixon, S.M. (1999) Women in Arcadia, Eighteenth Century Studies, 32(3), pp. 371-375.
  • Dixon, S.M. (2006) Between the real and the ideal: the Accademia degli Arcadi and its garden in eighteenth-century Rome (Newark, University of Delaware Press).
  • Giorgetti Vichi, A.M. (Ed.) (1977) Gli Arcadi dal 1690 al 1800: Onomasticon (Rome, Arcadia - Accademia Letteraria Italiana). (List of members)
  • Claudio Rendina, Enciclopedia di Roma, Newton Compton, Rome, 2000.
  • ל. בארוארו ו-ס. סוזינו. "רומא הארקדית, בית אמנויות אוניברסלית", ב"אמנות ברומא במאה השמונה-עשרה, ערכו באורון ורישל, 47-77 (מוזיאון פילדלפיה לאמנות, 2000)
  • דיקסון, ס. מ. (1990) "נשים בארקדיה, מחקרי המאה השמונה-עשרה 32(3), עמ' 371-75.
  • דיקסון, ס. מ., (2006) "בין הממשי לאידאלי: האקדמיה של ארקדיה וגנה ברומא של המאה השמונה-עשרה" (ניוארק, הוצאת אוניברסיטת דלאוור).
  • ג'ורג'טי ויקי, א. מ. (עורך) (1977) "הארקדים מ-1690 עד 1800" (רומא, ארקדיה - אקדמיה לספרות איטלקית). (רשימת חברים)
  • קלאודיו רנדינה, "אנציקלופדיה של רומא" ניוטון קומפטון, רומא, 2000
  • ראלף קירקפטריק, "דומניקו סקרלטי", חלק III, עמ' 34-55 (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראלף קירקפטריק, "דומניקו סקרלטי" ביוגרפיה, עמ' 42
  2. ^ Letizia Panizza & Sharon Wood. "A History of Women's Writing in Italy". pp 144.