דנטה אליגיירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "דנטה" מפנה לכאן. לערך העוסק במונח מתחום הבישול, ראו אל דנטה.
Disambig RTL.svg המונח "דאנטה" מפנה לכאן. לערך העוסק בכדורגלן ברזילאי, ראו דאנטה (כדורגלן).
Dante alighieri.jpg

דנטה אליגייריאיטלקית: Dante Alighieri, , בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265 - 13 בספטמבר 1321), משורר ופילוסוף פלורנטיני. יצירתו הגדולה ביותר, "הקומדיה האלוהית" (La divina commedia) היא אחת מיצירות האמנות הגדולות של כל הזמנים והבסיס לשפה האיטלקית המודרנית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטה. פסלו באופיצי בפירנצה.

דנטה נולד בשנת 1265 למשפחה מן המעמד הגבוה בפירנצה שבאיטליה. דנטה השתייך לענף הלבנים במפלגה הגואלפית (Guelf), שהייתה מעורבת בברית התנגדות פוליטית מורכבת נגד השליטים באותה תקופה, הגיבלינים. דנטה טען כי מוצאו מ"הזרע הקדוש" של "הרומאים האמיתיים" (אינפרנו, 15, 76), אך ככל הנראה הגיעו שורשי משפחתו רק עד תחילת המאה ה-12 (פרדיזו, 15, 135).

אביו, אליגיירו דה בֶּלִּינְצ'וֹנֶה היה מן הגואלפים הלבנים, אך לא סבל ככל הנראה מרדיפה לאחר שמשפחתו ניגפה בפני הגיבלינים בקרב מונטפרטי. אמו, דונה בלה דל'י אבאטי, נפטרה כשהיה דנטה בן 5 או 6 ואביו נישא מחדש ללפּה די קיאריסימו צ'אלוּפּי, שילדה שני אחים לדנטה: אחיו פרנצ'סקו ואחותו טנה (גַאֶטנה).

כשהיה בן 12 הובטח דנטה בנישואין לג'מה, בתו של מסר מנטו דונאטי. נישואים כאלו היו מקובלים באותה תקופה. לזוג נולדו מספר ילדים וכפי שאירע לעתים תכופות עם אנשים מפורסמים, ילדים רבים נוספים העמידו פנים שהם מצאצאיו.

לא הרבה ידוע על החינוך שרכש דנטה, מניחים כי למד בביתו. אף שבתקופה זו הייתה איטליה (בדומה למדינות אחרות באירופה) בנויה משפע נסיכויות שהקשר ביניהן היה זעום ואף שפתן הייתה שונה. ידוע כי היה בקי בשירה הטוסקנית והסיציליאנית ואף חקר את המינסטרלים של פרובנס שבצרפת והתרבות הלטינית (ובמיוחד ורגיליוס).

כאשר היה בן 18 פגש דנטה את גווידו קבאלקנטי, לפו ג'אני, צ'ינו דה פיסטויה וברונטו לטיני, שביחד הפכו למנהיגי "Dolce Stil Nuovo" ("הסגנון החדש המתוק") שהדגיש אהבה ועידון. דנטה מאזכר את ברונטי מאוחר יותר ביצירתו "הקומדיה האלוהית" (גיהנום, 15, 82) בהוקרה, כמעין דמות אב (ברונטי קורא לו שם "בני").

כאיש צעיר פגש דנטה גם את באטריצ'ה פורטינארי, בתו של פולקו פורטינארי. זה היה, על פי עדותו בספרו "חיים חדשים" (vita nouva), כשהיו בני תשע. על אף שהיו בני אותה עיר וראו אחד את השנייה מספר פעמים במהלך השנים, לא החליפו מילה מלבד ברכת שלום, שהייתה נוהגת לברכו כאשר פגש בה. מעולם לא היה ביניהם קשר של ממש, אך השירים שכתב בהשראתה הותירו חותם על הסגנון האיטלקי החדש בשל הדגש המיוחד ששמו על נושאי האהבה. ביאטריצ'ה הפכה להיות דמות המייצגת בעיניו את דמות האישה האידאלית, סמל האהבה הנצחית, וזו הפכה לסיבה לכתיבת שירה ולחיים, לצד שאיפות פוליטיות וסערות דתיות.

באטריצ'ה מתה בשנת 1290, כנראה בשנות העשרה שלה ודנטה ביקש מפלט בספרות הלטינית ומאוחר יותר בפילוסופיה ובויכוחים שבין המסדרים המנזריים של הפרנציסקנים והדומיניקנים שסערו באותה תקופה בפירנצה.

דנטה היה גם חייל ולחם בשנת 1289 בקרב קמפלדינו עם האבירים הפלורנטיניים כנגד ארֶצו. מאוחר יותר, הפך גם לרופא ורוקח, בין השאר משום שחוק שהוצא בשנת 1295 דרש מאצילים המעוניינים במשרה ציבורית להיות חברים באחת מהגילדות. הקריירה הפוליטית של דנטה בעירו לא הייתה מזהירה, בין השאר משום שיכולתו להשפיע בכהונה זו או אחרת הייתה מוגבלת בגלל לחצים חיצוניים מצד האפיפיורות ומלכות צרפת, שחרגו הרבה מעבר לפוליטיקה הפנימית של העיר.

דנטה בפרסקו של אנדראה דל קסטניו, בערך 1450 (גלריית אופיצי)

בשנת 1301 נשלח דנטה בראש משלחת לרומא, שכוונה לברר את כוונותיו של האפיפיור ביחס לפירנצה. האפיפיור, בוניפקיוס השמיני, שילח את הנציגים האחרים במהרה וביקש מדנטה להשאר ברומא. במקביל, נכנס שרל האמיץ (Charles de Valois), אחיו של פיליפ היפה מלך צרפת, אל פירנצה מלווה בגואלפים השחורים (יריבי הגואלפים הלבנים, אליהם השתייך דנטה) ובמשך שישה חודשים החריבו את העיר וחיסלו את רוב יריביהם. ממשלה חדשה בראשות הגואלפים השחורים הוקמה בעיר ודנטה נידון לגלות של שנתיים ולתשלום קנס עצום.

בהתאם ל"המלצתו" של בוניפקיוס החליט דנטה להשאר ברומא. מאחר שלא היה יכול לשלם את הקנס, נדון באופן רשמי לגלות מתמדת והיה צפוי להוצאה להורג אם ייתפש על ידי חיילים פלורנטינים. אחרי מספר נסיונות כושלים לחזור לשלטון בפירנצה, נואש דנטה מן התככים הכרוכים בכך ופנה להתוויית היסודות לקומדיה האלוהית - יצירה הבנויה ממאה בתי שירה (קנטו) המחולקים לשלושה ספרים שבכל אחד מהם שלושים ושלושה בתי שירה ובית מבוא אחד.

דנטה עבר לורונה כאורחו של ברתולומאו דלה סקאלה ולאחר מכן לסרזנה שבליגוּריה ואחרי כן נטען כי חי זמן מה בלוקה אצל הגברת גֶ'נטוּקה. טענות פחות אמינות טוענות כי שהה גם בפריז ובאוקספורד.

מסיכת המוות של דנטה (בעבר נהגו להכין מסכות של פני אישים).

בשנת 1310 פלש הנרי השביעי מלוקסמבורג לאיטליה ודנטה כתב אליו ולנסיכים איטלקיים אחרים מספר מכתבים פומביים המעודדים אותם להתמודד עם הגואלפים השחורים בפירנצה. שליט פירנצה מחל בינתיים לרוב הגואלפים הלבנים שבגלות, אך מכתביו של דנטה מנעו מחילה כזו ממנו.

בשנת 1312 תקף הנרי השביעי את פירנצה והביס את הגואלפים השחורים, ככל הנראה ללא מעורבות מצידו של דנטה. מותו, שנה לאחר מכן, מוטט את התקווה האחרונה של דנטה לשוב לעירו. הוא חזר לורונה ושם חי תחת חסותו ובתמיכתו של קנגראנדה דלה סקאלה, שזוכה בהתאם במקום בגן העדן של דנטה. בשנת 1315 כפה אוגוצ'ונה דלה פאגּ'וּוֹלה (השליט הצבאי של העיר) הענקת מחילה לגולים. דנטה נמצא גם הוא ברשימה, אך נדרש לשלם סכום כסף ולהשתתף בטקס דתי בו יוצג כעבריין וסירב להשפלה הפומבית הזו.

בשנת 1318 הוזמן דנטה על ידי נסיך ראוונה לשהות כאורחו. שם השלים את חלק "גן עדן" של יצירתו וזמן קצר לאחר מכן נפטר, קרוב לוודאי ממלריה[1]. הוא נטמן בכנסיית סן פייר מאגּ'ורה.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו הגדולה ביותר של דנטה היא "הקומדיה האלוהית", המתארת את מסעו של דנטה דרך הגיהנום (Inferno), הפורגטוריום (Purgatorio) וגן עדן (Paradiso), כשהוא מודרך על ידי המשורר הרומי ורגיליוס ולאחר מכן אהובתו באטריצ'ה, המשמשת סמלה של הישועה האולטימטיבית.

דנטה כתב את הקומדיה בדיאלקט אזורי, טוסקני, שבמידה רבה אומץ בזכות יצירתו כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה והפך לשפה הראויה לביטוי הנעלה ביותר.

פסל דנטה ב-ורונה

עבודות אחרות של דנטה כוללות את "על רהיטות השפה המקומית" (De vulgari eloquentia) ו"החיים החדשים" (La Vita Nuova), סיפור אהבתו לביאטריצ'ה. הספר כולל שירי אהבה בטוסקנית, דבר שהיה מקובל, אך מוסיף גם הערות של דנטה שאף הן כתובות טוסקנית ולא בלטינית, כפי שהיה מקובל באותה תקופה.

אגודות דנטה אליגיירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי העולם פועלות אגודות דנטה אליגיירי במטרה להנחיל את השפה האיטלקית ואת תרבות האומה האיטלקית לתושבי המדינה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרולד שימל – 'מסה על דנטה עברי' (חלק א'); מסה פואטית בעקבות תרגומו של הרופא היהודי שאול פורמיג'יני איש טריאסטי לספר 'מראות האלוהים'. בתוך: 'דחק' כתב עת לספרות טובה. 2011.
  • דנטה אליגיירי – 'המשתה'פרק י' (מאיטלקית: שירלי פינצי-לב),"דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
  • שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Stanley C. Oaks, Jr., Violaine S. Mitchell, Greg W. Pearson, and Charles C.J. Carpenter. (1991). Malaria: Obstacles and Opportunities. National Academies Press. p.38. ISBN 978-0309045278

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]