המסע הצרפתי לסרדיניה
 | ||||||||||||||||||
| ציור של ההפצצה הצרפתית בקליארי, 1793 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמת הפירנאים | ||||||||||||||||||
| מלחמה: הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 21 בדצמבר 1792 – 25 במאי 1793 (22 שבועות ויומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב אנדרלכט | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | המצור על מאסטריכט (1793) | |||||||||||||||||
| מקום | סרדיניה, הים התיכון | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 40°N 9°E / 40°N 9°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ספרדי-סרדיני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
המסע הצרפתי לסרדיניה היה מערכה צבאית קצרה שהתרחשה ב-1793 בים התיכון כחלק ממלחמת הקואליציה הראשונה, במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית. המסע היה המתקפה הראשונה של הרפובליקה הצרפתית החדשה בים התיכון, והוא כוון לאי סרדיניה, חלק מממלכת סרדיניה. סרדיניה הייתה אז נייטרלית, אך מיד הצטרפה לקואליציה האנטי-צרפתית. המבצע נכשל, כשההתקפות שהופנו לעבר קליארי בדרום [1] ולה מדלנה בצפון[2] הסתיימו שתיהן בתבוסה.
המבצע הושק על ידי צי הים התיכון הצרפתי, בראשותו של אדמירל לורן טרוגה, לפי הנחיות מהוועידה הלאומית. היא הנחתה לפלוש לסרדיניה, החשובה מבחינה אסטרטגית כדי להשיג שליטה בים התיכון. עיכובים בהרכבת כוח הפלישה העניקו לסרדינים מספיק זמן להרים צבא, וכשהצי הצרפתי הגיע לעיר הבירה קליארי, הסרדינים היו מוכנים. ההתקפה הראשונה נחרבה בסערה, אך השנייה יצאה לדרך ב-22 בינואר 1793. חיילים צרפתים נחתו לאחר מכן ב-11 בפברואר, אך הפסידו ונדחקו לים בקוארטו סנט'אלנה .
מתקפה שלישית לאחר מכן נפתחה על לה מדלנה מול החוף הצפוני של סרדיניה, וגם היא כשלה, בין השאר עקב חבלה של כוחות קורסיקאים. בין החיילים הצרפתיים שנשלחו ללה מדלנה היה לוטננט קולונל נפוליאון בונפרטה.[2] ב-25 במאי צי ספרדי כבש מחדש את האיים הקטנים סן פייטרו וסנט'אנטיוכו, המוצבים האחרונים בהם עוד שהו חיילים צרפתים בסרדיניה והחיילים נכנעו. סיום המערכה הוביל לסדרה של מרידות עממיות בסרדיניה נגד שליטי סבויה, התנתקות זמנית של קורסיקה מצרפת, ומרד בעיר הנמל טולון. (ראו המצור על טולון)
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמות המהפכה הצרפתית החלו באפריל 1792 כאשר הצרפתים הכריזו מלחמה נגד האימפריה האוסטרית, בעלת ברית של ממלכת פרוסיה. אף על פי שממלכת סרדיניה, המפוצלת בין סבויה ופיימונטה ביבשת והאי הים תיכוני סרדיניה, לא הייתה כרגע חלק מהקואליציה, היא זוהתה כיעד עיקרי לפעולות צבאיות צרפתיות. האי סרדיניה היה עשיר בשטח חקלאי ובעל חשיבות אסטרטגית בים התיכון, ובצרפת הורגש כי כיבושו הכרחי וישמש כגורם מרתיע לחלק היבשתי של הממלכה ושאר אומות חצי האי האיטלקי, ותפיץ את רעיונות המהפכה הצרפתית אל מעבר לגבולות צרפת לחצי האי ובהמשך לשאר יבשת אירופה.[3] יתרה מכך, התקפה מוצלחת על האי נחשבה לניתנת להשגה בקלות, וניתנו פקודות לכוח משלחת להתאסף בטולון, בסיס הצי הראשי של הים התיכון הצרפתי.[4]
הפיקוד על מבצע זה ניתן לאדמירל-משנה לורן טרוגה, מפקד צי הים התיכון, שהתקשה לגייס את הכוחות הדרושים.[5] צרפת בכלל והצי הצרפתי בפרט עברו טלטלה חברתית ופוליטית קשה, ורק בדצמבר הוכן כוח משלחת מספיק. המשלחת נחתה על חופי סרדיניה קרוב לבירה קליארי בחוף הדרומי, ב-21 בדצמבר 1792.[4]
אזהרות על מלחמה על סרדיניה הגיעו חודשים קודם לכן, אם כי המלך ויטוריו אמדאו השלישי ששכן בבירה טורינו לא עשה מאמצים רבים כדי לחזק את האי, מתוך אמונה כי לעשות זאת עלולה להיראות על ידי הצרפתים כפרובוקציה.[4] עם זאת, תושבי האי היו קתולים אדוקים, ורדיפת הכמורה הקתולית בצרפת במהלך המהפכה עוררה התנגדות ניכרת בקרב העם הסרדיני. הממשלה המקומית הצליחה לגייס יותר מ-4,000 חיילי רגלים ו-6,000 פרשים, אם כי היה מחסור מאוד בתותחים למקרה של פלישה בלתי-נמנעת לאי.[5]
הסערה והמצור[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר הצי הצרפתי של 36 ספינות קרב לסרדיניה, התרחשה סערה קשה שהסיעה את הספינות מהחוף. מספר סירות קטנות אבדו ושאר הצי הוסע לפלמאס שבחוף הדרום-מערבי של האי. שם נחתו חיילים על האיים סן פייטרו וסנט'אנטיוכו, שניהם נלקחו ללא לחימה.[4] כמו כן נחתו חיילים על האי עצמו, אף על פי שהן גורשו על ידי כוחות לא סדירים של סרדיניה שצלפו מהגבעות.
ב-22 בינואר הצבא הצרפתי החליט לתקוף שנית, ושלח סירה של קצין ו-20 איש לדרוש את כניעת הסרדינים. הסרדינים, שהתאספו לרגל יום החג של אפסיוס הקדוש, פתחו באש על הסירה כשהיא התקרבה והרגו 17 איש, כאשר הניצולים מסתתרים מאחורי ספינת סוחר שוודית נייטרלית. הפצצה כבדה של העיר ב-25 בינואר התרחשה כנקמה על המאורע. בשלב זה, צבר הצי 82 כלי שיט לפלישה, כולל 41 ספינות תובלה, אך התקפתו התבררה כלא יעילה; עוצמתן של סוללות ההגנה שעל החוף והשימוש בהן גרמו נזק משמעותי למספר ספינות צרפתיות, שלא הצליחו לפגוע בעיירה בצורה חמורה דייה.[6]
הנחיתה בקוארטו סנט'אלנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-16 וב-17 בפברואר הפציץ הצי את קליארי שוב, ללא השפעה. ביום השני, סערה נוספת שטפה את המפרץ והצי שוב התפזר. מספר ספינות אבדו, ובראשן אוניית הקו בעלת 74 תותחים "Leopard" (אנגלית) אשר הפליגה לחוף ועלתה על שרטון. לאחר מכן טרוגה נטש את כל המבצע, וחזר לצרפת. הוא השאיר 800 איש ושתי פריגטות בסן פייטרו וסנט'אנטיוקו.[7]
הפלישה ללה מדלנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשטרוגה הפליג בחוסר אונים מקליארי, כוח צרפתי שני הוכן לצאת לקרב בצפון סרדיניה. כוח זה הורכב בעיקר מאנשי האי קורסיקה, האי מצפון לסרדיניה שהיה תחת פיקוד דה פקטו של פעיל העצמאות הקורסיקאי פסקואלה פאולי (אנגלית) .[8] קורסיקה נפלשה ונלכדה על ידי צבא צרפתי ב-1768, ופאולי לחץ על אוטונומיה גדולה יותר מצרפת לאחר המהפכה.[9] תוכניתו של פאולי הייתה להשיק את המתקפה הצפונית כהסחה למתקפה הראשונה מול הבירה, כשהאי לה מדלנה, עמדה קטנה ומבוצרת בכבדות מול החוף הצפוני, יהיה המטרה הייעודית. 450 מתנדבים קורסיקאים נאספו, ביניהם היה קצין ארטילריה קורסיקאי ויריב פוליטי של פאולי, ראש משפחת בונפרטה הצעיר, נפוליאון בונפרטה .[10]
הכוח עוכב על ידי סערות באז'אקסיו, והגיע רק ללה מדלנה ב-22 בפברואר 1793 ועגנו בסנטו סטפנו.[10] למחרת בבוקר תקפו וכבשו חיילים צרפתים-קורסיקאים את כל סנטו סטפנו והשתמשו במבצר צבאי באזור כדי להפציץ את לה מדלנה ב-24 בפברואר. סזארי הודיע על כוונתו לבצע נחיתה אמפיבית למחרת, אולם במהלך הלילה, דווח על מרד על סיפון קורבטה שליוותה את הכוח וסזארי נסוג מיד, ונטש את המתקפה ואת סנטו סטפנו.[10] נפוליאון זעם, לא מעט משום שסזארי לא הזהיר אותו והוא ואנשיו כמעט נותרו מאחור על סנטו סטפנו ופגיעים להתקפת נגד של סרדיניה. בנסיגה לאזור הנחיתה, נאלצו אנשיו של נפוליאון לנטוש את התותחים שלהם כאשר לא נשלחו מספיק סירות לאסוף אותם. מאוחר יותר הוא האשים את סזארי בזיוף המרד בהוראת פאולי.[11]
סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה הגיעה לסופה לאחר שלושה חודשים לאחר כשטרוגה וסזארי פרשו. חייל קטן של טרוגה נשאר באיים סן פייטרו וסנט'אנטיוקו בצד המערבי של סרדיניה עד 25 במאי.[7] באותו חודש הפליג צי ספרדי של 23 ספינות בפיקודו של אדמירל חואן דה לנגרה מקרטחנה, והגיע לאיים. הספרדים יצאו למלחמה עם צרפת במרץ 1793,[12] וכנגד כוח מכריע שכזה נכנע חיל המצב כולו ללא קרב. מבין הפריגטות, "הלנה", נלכדה בניסיון להימלט מהחסימה הספרדית, בעוד שספינה אחרת, "ריצ'מונד" הוצתה והושמדה על ידי הצוות כדי למנוע את לכידתה.[7]
אף על פי שהמבצע הסתיים בכישלון מוחלט היו לו מספר השלכות. בסרדיניה הסטמנטי גדל בכוחו ואף ביקש אוטונומיה מהממשל המרכזי הרחוק בטורינו.[13] רשימת דרישות הוצגה למלך על ידי נציגות מהאי, אך זמן קצר לאחר מכן הוכרז סירוב מוחלט של כל הנקודות הן על ידי המלך והן על ידי המשנה למלך קרלו בלביאנו. העם הסרדיני זעם ותסיסה אזרחית התפשטה ברחבי האי.[14] באפריל 1794 עצר המשנה למלך שניים ממנהיגי ההתקוממות, מה שגרם למהומה שבה המון הסתער על טירת סן מישל והאסירים שוחררו. לאחר מכן נאלץ ויקטור אמדאוס להיכנע ללחץ מסרדיניה, אם כי האלימות נמשכה עד 1796. שנתיים לאחר מכן נאלץ המלך החדש קרלו אמנואלה הרביעי, לברוח לאי בעקבות פרוץ מלחמת הקואליציה השנייה .[15]
בקורסיקה ההאשמות שבאו בעקבות הכישלון בלה מדלנה ראו את נפוליאון ותומכיו מגורשים מהאי, נפוליאון נמלט בקושי לאחר ניסיון התנקשות.[11] מאמצי הוועידה הלאומית להטיל דין וחשבון על פאולי ותומכיו במבצע הפלישה הובילו להתמוטטות היחסים בין פאולי לממשלת צרפת ולמרד רחב היקף בקורסיקה, אשר ראה את החיל הצרפתי מגורש לחוף הצפוני של האי.[9] בתחילת 1794 פלש כוח בריטי לקורסיקה והביס את הצרפתים, פאולי ערק לצד הבריטים והסכים לשילובה של קורסיקה כממלכה בעלת שלטון עצמי בתוך האימפריה הבריטית .[16] אך בעקבות סכסוך פוליטי, גורש פאולי לגלות בסוף 1795,[17] והבריטים נשארו בקורסיקה עד סוף 1796, ואז נכבש האי מחדש לרפובליקה הצרפתית.[18]
בצרפת התבוסה הובילה להחזרתו של טרוגה לפריז כדי להסביר את הכישלון לוועידה הלאומית. התבוסה ערערה את המורל בקרב הצי והרשויות האזרחיות בטולון, והחריפה את המתיחות המהפכנית הקיימת, שרק גרעה לאחר סדרה של מרידות והוצאות להורג פומביות על רקע שלטון הטרור המתפתח.[19] ביולי, צי בריטי גדול הגיע מהנמל תחת סגן-אדמירל לורד הוד, והסמכות הפוליטית בטולון קרסה לחלוטין, כשהממשלה האזרחית הז'ירונדיסטית הכריזה על המונרכיה הצרפתית הגולה והזמינה את הבריטים לכבוש את העיירה ולהשתלט על הצי ב-18 באוגוסט.[20] כוחות רפובליקנים צרפתיים תקפו את העיר, ובמצור על טולון שלאחר מכן הוביל נפוליאון, שנפצע בהתקפה, את ההתקפה השיא שכבשה מחדש את הגבהים מעל העיר בדצמבר 1793.[21] מאוחר יותר הוא הפך לאחד הגנרלים היעילים ביותר של הרפובליקה הצרפתית ולאחר מכן השתלט על המדינה והכריז על עצמו כקיסר צרפת.[22]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Tommaso Napoli, Relazione di quanto è avvenuto dalla comparsa della flotta francese in Cagliari sino alla totale ritirata di essa nel 1793/94
- ^ 1 2 La Maddalena, 22/25 February 1793, Military Subjects
- ^ McLynn, p.58
- ^ 1 2 3 4 Smyth, p.54
- ^ 1 2 Smyth, p.53
- ^ Smyth, p.55
- ^ 1 2 3 Smyth, p.57
- ^ Ireland, p.145
- ^ 1 2 Gregory, p.26
- ^ 1 2 3 McLynn, p.59
- ^ 1 2 McLynn, p.60
- ^ Chandler, p.xxiv
- ^ Smyth, p.59
- ^ Smyth, p.60
- ^ Smyth, p.62
- ^ Gregory, p.65
- ^ Gregory, p.107
- ^ Gregory, p.158
- ^ Ireland, p.158
- ^ Ireland, p.170
- ^ Ireland, p.264
- ^ McLynn, p.302
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Chandler, David (1999). Dictionary of the Napoleonic Wars. Ware, Hertfordshire: Wordsworth Military Library. ISBN 1-84022-203-4.
- Gregory, Desmond (1985). The Ungovernable Rock: A History of the Anglo-Corsican Kingdom and its role in Britain's Mediterranean Strategy During the Revolutionary War (1793-1797). London & Toronto: Associated University Presses.
- Ireland, Bernard (2005). The Fall of Toulon: The Last Opportunity the Defeat the French Revolution. London: Cassell. ISBN 0-3043-6726-5.
- McLynn, Frank (1998). Napoleon: A Biography. London: Pimlico. ISBN 0-7126-6247-2.
- Smyth, William Henry (1828). Sketch of the Present State of the Island of Sardinia. London: John Murray.
Truguet.
