הצרצר והנמלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הצרצר והנמלה, אויר בידי מיילו וינטר בעבור מקראה של משלי איזופוס משנת 1919.

הצרצר והנמלה, הידוע גם כ-הנמלה והחרגול או החגב והנמלים, הוא משל המיוחס לאיזופוס ובו מוסר-השכל על עבודה קשה והכנה. בשיטת המספור למשלי איזופוס שבנה ב.א. פרי, מספרו הוא 373.[1] המשל סופר מחדש ועובד אינספור פעמים במגוון יצירות לאורך ההיסטוריה ובעת החדשה, הידועות שבגרסאות הן של לה פונטיין וקרילוב.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרצר בילה את חודשי החום בשירה, שעה שהנמלה עבדה באגירת מזון לחורף. משהגיע החורף, הצרצר מוצא את עצמו גווע ברעב, וכשהוא מבקש מהנמלה מזון הוא זוכה לגערה על עצלנותו. בסיפור נעשה שימוש כדי להטיף למעלות של עבודה קשה וחסכון, ונגד סכנות הבזבזנות ואי ההתכוננות לעתיד. גרסאות שונות של המשל מוסיפות מוסר-השכל בסופו, בגרסאות שונות:

  • "לך אל הנמלה עצל - ראה דרכיה וחכם"
  • "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת"
  • "סוף מעשה במחשבה תחילה"

גרסאות עתיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסאות של המשל מצויות בקובץ החרוזים של בארביוס (מס' 140) ואביאנוס (מס' 34), ובכמה אוספי סיפורת אחרים, לרבות אלו המיוחסים לסינטיפאס ואנתוניוס. בגרסת סיפורת שונה במקצת של המשל (פרי 112), החיה העצלה היא חיפושית-זבל, המגלה שגשמי-החורף שטפו את הזבל ממנו היא ניזונה. המקור הקדום ביותר שראה בנמלה סמל לחריצות, הוא ספר משלי, המיוחס לשלמה המלך, שם כתוב: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ." (משלי ו, ו).

עיבודים מן העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בגרסאות מסוימות של המשל, הנמלה מגלה רחמים כלפי הצרצר ונותנת לו מעט מזון כדי שלא יגווע ברעב.
  • בסרט קצר משנת 1934 של וולט דיסני, מלכת-הנמלים פוסקת שהצרצר יוכל להשאר במושבת הנמלים, אך הוא יהיה חייב לנגן בכינורו בתמורה למזון ולמחסה. הוא מקבל הסדר זה, ומחפורות הנמלים הופכות לאולם-נשפים ענק בו כל הנמלים רוקדות באושר לצלילי המוזיקה שמפיק הצרצר, שלומד סוף-כל-סוף שעליו להיות יצרני. ראוי לציין שסרטון זה הציג לראשונה את השיר "העולם חייב לי פרנסה", שמאוחר יותר הפך לחתימה המוזיקלית של גופי.
  • בסרט "דברים משתנים", דון אמיצ'י נזכר בגרסה חלופית בה הצרצר אוכל את הנמלה בסוף.
  • המשל סופר מחדש ב-"מופע החבובות" בפרק בו ברנדטה פיטרס הייתה כוכבת-אורחת. סם הנשר מספר את הסיפור שמסתיים בכך שעל הנמלה דורכים והצרצר נוהג במכונית-הספורט שלו אל פלורידה.
  • יסודות מן המשל עובדו ברפרוף לחלק מקו-העלילה בסרט "באג לייף" של אולפני פיקסאר. אולם, בסרט זה יש צרצרים רבים, והם מתנהגים כמעין ברוני-מאפיה הדורשים כמס חלק מן המזון של מושבת-הנמלים.
  • משל הנמלה והצרצר עובד לשיר בידי לאון רוזלסון בשנות השבעים של המאה העשרים. השיר מגולל את הסיפור באופן הדומה לגרסתו המקורית של איזופוס.
  • הסופר טוני מוריסון חיבר בשנת 2003 את ספר-הילדים "למי יש משחק?: הנמלה או הצרצר?" ובו ניתן למשל העתיק גרסה חדשה כדי לעורר דיון על חשיבות האמנות. הצרצר מייצג את האמן. לפרקים, ספרו של לאו ליוני "פרדריק" נוגע באותם נושאים דומים של השקעה באמנות אל מול אגירת מזון לחורף.
  • הסיפור נזכר בקצרה בשיר "המשחר לטרף" שביצעה הלהקה היפנית "הכריות". אפשר לתרגם את השורה הרלוונטית כ-"רוקר עובד כמו נמלה/ האם אתה אוגר מזון לחורף?". בהשוואה לסיפור, שורה זו (המושרת בידי המשחר לטרף האחרון בשיר, הטוען שיש לו תמיד זמן להנאה) יכולה בקלות להיות מיוחסת לצרצר.
  • בפרק "שלוש השמשות שלי" בסדרה פיוצ'רמה, פריי מגולל מחדש את הסיפור על "הצרצר והתמנון" כרציונליזציה לעצלנות: "כל השנה הצרצר אגר אצטרובלים לחורף, בעוד התמנון שכב עם חברתו וצפה בטלוויזיה. אך אז הגיע החורף, הצרצר מת, והתמנון אכל את כל האצטרובלים שלו. ובנוסף, הוא השיג מכונית-מרוץ."
  • לי והרינג יצרו פארודיה על המשל בסדרתם "אגרוף של שמש". ובה, ריצ'רד הרינג מעלה את המשל כדי לתאר את התמדתו בכתיבת התסריטים בעוד שסטיוראט לי נוטש בעצלנותו את מטלותיו. או-אז מזכיר סטיוארט לי את המשל המתוקן על הנמלה והאדם, הגורס שסיפורים הכוללים בעלי-חיים אינם חלים על התנהגות אנושית משום שאנו בעלי יכולת למחשבה רציונלית מעבר לאינסטינקטים שחנן אותנו בהם הטבע.
  • גם שירה של יונה וולך "אדם צובר זיכרונות" מזכיר את המשל. מתאר את אגירת המזון של הנמלים בחודשי הקיץ. בחורף הנמלים מכלות את המזון או הרכוש שאגרו ואת החורף מכלות גם כן. בשיר זה, בעונת החורף שר החגב לפתחים ומתגעגע לחודשי הקיץ. גם האדם מוזכר כשר וזוהי כמובן תוספת של וולך עצמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Laura Gibbs, Aesop's Fables, Oxford University Press (World's Classics): Oxford, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן אדווין פרי, באבריוס ופאדרוס, הספרייה הקלאסית של לאב, עמוד 47, מספר 373, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1965.