מכונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
פורד 1927 (מודל-T)

מכונית היא כלי רכב מנועי, המיועד לשאת נוסעים או מטען. הגדרת המכונית אינה חד-משמעית, אך לרוב היא בעלת מנוע בעירה פנימית, ארבעה גלגלים וששה גלגלים, ומיועדת לשאת עד כ-15 נוסעים או מטען של עד 1,000 קילוגרם.

עוד בתחילת דרכה פיתחו מתכנני המכונית פתרונות הנעה שונים, שכללו מנועי בעירה פנימית, מנועים חשמליים, מנועי קיטור ועוד, אך מנועי הבעירה הפנימית מסוג מנוע בנזין ומנוע דיזל הם עדיין הנפוצים ביותר. בשנים האחרונות, עם עליית המודעות לזיהום האוויר, מיוצרות יותר מכוניות עם מנוע חשמלי כמנוע יחיד או בשילוב מנוע בעירה פנימית.

מבנה המכונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוע המכונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנוע המכונית

מנוע המכונית הוא מנוע בעירה פנימית שמופעל בדרך כלל על ידי בנזין ולעתים על ידי סולר (מנוע דיזל), גז פחמימני מעובה או בגז טבעי ודלקים חלופיים כאתנול וביודיזל. מנוע המכונית מורכב מבוכנות, הנדחפות כלפי מטה על ידי שריפה של חומר בעירה הנוצר משילוב דלק חומר בעירה וניצוץ חשמלי. תנועת הבוכנה מועברת בעזרת תמסורת לגלגלים. מנוע מכונית מקורר באמצעות מערכת מים סגורה ומקרן (רדיאטור). ופליטת חומר הבעירה השרוף מהמנוע מתבצעת בעזרת צינור פליטה אחורי.

הילוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיבת הילוכים

למכונית יש הילוכים שהם תמסורת של גלגלי שיניים עם יחס העברה משתנה כדי להפיק מהמנוע תכונה רצויה: יותר מהירות או יותר כוח. יש "הילוך אחורי" המשמש לנסיעה אחורה (רברס), הילוך "ניוטרל" שמנתק את הגלגלים מהמנוע והילוך "חניה" אשר מנתק את הגלגלים מהמנוע ונועל את הגלגלים. בתיבת הילוכים ידנית קיים גם מצמד שמנתק זמנית את הגלגלים מהמנוע. בתיבת הילוכים אוטומטית קיימים כל המרכיבים הנ"ל שמופעלים אוטומטית ובנוסף מצמד הידראולי שמחליש את החיבור של המנוע לגלגלים בסיבובים מנוע נמוכים. יש גם מכוניות עם תמסורת "רציפה" שיחס העברה בה משתנה רציף בהתאם למהירות ולעומס (מומנט).

דלתות ותא מטען[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למכונית והיציאה ממנה מתבצעת דרך מספר דלתות, בדרך כלל בין שתיים לחמש. רק במכוניות קטנות נמצאות שתיים או שלוש דלתות, בדרך כלל מכוניות שיש בהן מקום רק לנהג ולנוסע (אם ישנם מושבים אחוריים, היציאה והכניסה אליהם צריכה להיעשות במקרה כזה על ידי הזזת מושב קדמי). ה"דלת" השלישית במכונית כזו היא באחורי המכונית, נפתחת כלפי מעלה ומשמשת בעיקר להכנסת מטען לאחורי הרכב. במכוניות גדולות יותר יש שתי דלתות מכל צד של המכונית. בגרסת "סדאן" יש ארבע דלתות, ותא המטען נפרד מתא הנוסעים. בגרסת "האצ'בק" יש חמש דלתות - שתיים מכל צד, ועוד אחת מאחור, הנפתחת כלפי מעלה ומשמשת בעיקר להכנסת מטען (בדגם כזה אין תא נפרד למטען אלא אזור המחובר אל תא הנוסעים).

מרכב המכונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האצ'בק (Hatchback)
סדאן (Sedan)
קופה (Coupé)
מיניוואן (Minivan)
סטיישן (Station)
קבריולה (Cabriolet)

מרכב מציין את צורת הרכב החיצונית. קיימים סוגים מרכזיים למרכבים:

מרכבים של רכב פרטי‏[1]:

  • סדאן (Sedan) - לרוב 4 דלתות עם תא מטען מופרד מתא הנוסעים.
  • האצ'בק (Hatchback) - לרוב 3 או 5 דלתות עם תא מטען מחובר לתא הנוסעים.
  • קופה (Coupé) - לרוב 2 דלתות ומבנה ספורטיבי.
  • סטיישן (Station) - לרוב 5 דלתות, גרסה ארוכה עם תא מטען גדול.
  • פנאי שטח - דומה למרכב האצ'בק אך גבוה יותר.
  • קבריולה (Cabriolet) - גרסה בעלת גג נפתח.
  • מיניוואן (Minivan) - רכב גדול יותר שמתאים למשפחה גדולה או לצרכים מסחריים בסיסיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי הרכב הראשון שהונע באמצעות מנוע ללא מסילה, פותח על ידי קפטן ניקולס קנו בשנת 1770. היה זה תלת אופן עם מנוע קיטור בן שני צילינדרים שנע במהירות של ארבעה קילומטר לשעה למרחק כמה מאות מטרים. כלי רכב נוספים מסוג זה פותחו ושוכללו במאה השנים שלאחר מכן, אך היו גדולים ומסורבלים. דגם של רכב זה מוצג כיום במוזיאון הטכנולוגיה בפריז.

המצאת מנוע הבעירה הפנימית קידמה את פיתוח המכונית באופן משמעותי. בשונה ממנוע קיטור, ממדיו היו קטנים יחסית וכך גם האמצעים הדרושים לנשיאת חומרי הדלק שלו, ולכן התאים במיוחד לכלי רכב קטנים דוגמת המכונית. הצרפתי ז'אן אטיין לנואר הצליח בשנת 1862 להתקין מנוע כזה על בסיס גז בכרכרה בה הותקנה לראשונה מערכת היגוי. במקביל פיתח באוסטריה זיגפריד מרכוס מנוע שתי פעימות המונע בדלק נוזלי והמציא את המאייד הראשון. בנוסף, פיתח מרכוס מערכת חשמלית שסיפקה את הניצוץ אשר הצית את תערובת האוויר והדלק. כלי רכב זה חולל מהומה לא קטנה כאשר ניסה אותו מרכוס ברחובות וינה, ורק היכרותו עם האצולה חסכה ממנו את התערבות המשטרה. מכונית זו מוצגת כיום במוזיאון הטכנולוגי בווינה.

בשנת 1867 הציג הגרמני ניקולאוס אוטו בתערוכת פריז את מנוע ארבע הפעימות הראשון. מנוע זה היה מבוסס על דלק מסוג גז והסתובב כ-180 סיבובים לדקה. אוטו רשם פטנט על המצאתו בגרמניה ובארצות הברית. הגרמני גוטליב דיימלר, שהתלהב ממנוע ארבע הפעימות של אוטו, שילב ב-1876 את תכנון המנוע של אוטו עם זה של מרכוס בכך שהסב את המאייד לשימוש בדלק נוזלי. ב-1885 הרכיב את המנוע על גבי אופניים, וכך יצר את האופנוע הראשון.

מבלי שידע על עבודתו של רעהו, ניסה הגרמני קרל בנץ לפתח כלי רכב משלו ובשנת 1879 הצליח לייצר מכונית המונעת במנוע בן שני צילינדרים, והיה לראשון שפיתח את ההצתה החשמלית, המצת, המצמד, ההילוכים והמקרן. ב-1886 רשם פטנט על תלת-אופן פרי תכנונו שצויד במנוע ארבע פעימות בעל צילינדר בנפח 958 סמ"ק והספק של 3/4 כוח סוס. דגם משופר הפך ב-1888 למכונית הראשונה שנמכרה אי פעם. למרות אמינותו של כלי הרכב הצליח בנץ למכור מכוניות בודדות בלבד עקב ספקנות הקונים ביעילות המוצר. יחסי ציבור טובים למכונית ניתנו על ידי אשתו, אשר מבלי להודיע לבעלה נסעה במכונית יחד עם שני בניה הקטנים, ממנהיים לפורטסהיים וחזרה באותו היום. לאחר מכן נסע בנץ ליריד הסחר במינכן, מרחק של 200 מיל, לקבלת מדליית זהב על המצאתו. בנץ מכר רישיונות לייצור המנוע והמכונית ליזמים אחרים, ביניהם אמיל רוג'ר הצרפתי, אשר הצליח לייצר ולמכור יותר מכוניות בנץ בצרפת משהצליח בנץ עצמו בגרמניה.

בשנות ה-90 של המאה ה-19 נמשך פיתוח מכוניות במקומות שונים בעולם כמו גם בארצות הברית, שבה קמו מספר יצרנים, שהבולט בהם היה רנסום אולדס שהקים את חברת "אולדסמוביל". יתרונו הגדול של אולדס היה בהגיית קו הייצור הראשון והקמתו ב-1902. רעיון זה אומץ במהרה גם על ידי המתחרים כשהנרי פורד עשה בו את השימוש המושכל ביותר עבור חברת פורד ושכלל אותו באופן משמעותי.

המכוניות המודרניות הראשונות עם המבנה המוכר של הגה ודוושות היו הקדילאק והאסטון מרטין 7. בשנות ה-30 של המאה ה-20 יוצרה בגרמניה החיפושית של פולקסווגן, שהייתה מכונית עממית.

כיום מכילות כל המכוניות מנוע (בדרך כלל מופעל בדלק, לעתים בסולר, גז פחמימני מעובה או בגז טבעי), מערכת תמסורת ("הילוכים", או "גיר" בלעז), מערכת היגוי, מערכת בלמים, מערכת איתות, מראות, פנסים אחוריים וקדמיים ומגבים לשמשה הקדמית. ברוב המכוניות מותקנות גם מערכות בטיחותיות מגוונות - חגורות בטיחות, כריות אוויר או ABS, ומערכות שאינן חיוניות לנהיגה, כגון מערכת שמע או מזגן

מכוניות בארץ ישראל ובמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטטיסטיקות ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברות הגדלות בתעשיית המכוניות כיום (לפי מספר המכוניות המיוצרות) הן ג'נרל מוטורס, טויוטה ופורד. טויוטה צפויה להגיע למקום הראשון ב-2009. החברה בעלת הרווחים הגבוהים ביותר למכונית היא פורשה, עקב תג מחיר גבוה והצלחתו הרבה של רכב הכביש - שטח פורשה קיאן, ממנו נמכרו למעלה מ-40 אלף יחידות.


ייצור מכוניות וכלי רכב מסחריים (1000 יחידות)


15 החברות המובילות בייצור לשנת 2005. ייצור מכוניות וכלי רכב מסחריים (1,000 יחידות)

מרוצי מכוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרוץ מכוניות
מכונית מרוץ

בנוסף לשימושים הפרטיים והעסקיים של המכונית קיים גם ענף ספורט שלם השייך לכלי רכב זה. מרוצי מכוניות התחילו להתקיים זמן קצר מאוד לאחר המצאת המכונית. כך שמרוץ המכוניות הראשון בעולם נערך בפריז בשנת 1894 על ידי המגזין "לה פטי ג'ורנל" כמבחן אמינות למכוניות התקופה.

לקראת שנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע מכוניות על שנועדו להצטיין במרוצים. הן צוידו במנועי 8 עד 16 צילינדרים בעלי מאות כוח סוס והוגבלו למשקל של עד 750 קילוגרם לפי תקנות שונות (המכונות פורמולה). מכוניות אלו יוצרו בידי יצרנים גרמניים כדוגמת אוטו יוניון ומרצדס בנץ וצרפתים כדוגמת בוגאטי, דליי ודלהיי. במחצית השנייה של העשור הגיעו היצרנים הגרמנים לשליטה מוחלטת במרוצי הפרס הגדול, כנראה בעידוד השלטון הנאצי.

בעשור הראשון של המאה ה-21 ישנו עניין ציבורי רב בענף מרוצי המכוניות. מדי שנה נערכים מאות מרוצי מכוניות ברחבי העולם, בהם הפורמולה 1 והראלי.

נהג הפורמולה הגרמני מיכאל שומאכר נחשב כיום לנהג המרוצים המיומן ביותר בעולם עם שיא זכייה ייחודי של 7 אליפויות הפורמולה 1.

מכוניות יוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה העשרים התפתחה אופנה בקרב עשירים ושחקני קולנוע מפורסמים, לנסוע ברכבי יוקרה דוגמת לימוזינה (רכב יוקרה ארוך) או מכוניות על המסוגלות להגיע למהירויות של למעלה מ-300 קמ"ש. רכבי היוקרה, הנדירים בציבור הרחב בשל מחירם הגבוה, נועדו בעיקר להרשים את ציבור הצופים בהם. ראשי ממשלות ופוליטיקאים נוסעים בדרך כלל בלימוזינה או ברכב שרד משוריין (בארץ נפוצה מכונית משוריינת המבוססת על שלדת וולוו) כדי להקשות על התנקשויות.

ייצור מכוניות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית הרכב בישראל לא זכתה להצלחה רבה. חברת "סוסיתא", ייצרה במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 מכוניות מדגמים שונים בישראל תחת השם "סוסיתא". כיום מורכבים בישראל אוטובוסים במפעלי מרכבים והארגז; רכבי שטח מיוצרים (למעט מנוע תוצרת חוץ) במפעל תעשיות רכב נצרת עילית, שהדגם המפורסם שלהם הוא הג'יפ "סופה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מכונית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי תחבורה