הקונגרס הערבי הלאומי הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקונגרס הערבי הלאומי הראשוןערבית: المؤتمر العربي الأول - תעתיק לעברית: אלמאתמר אלערבי אלאול) היה כינוס ראשון של התנועה הלאומית הפאן ערבית שהתקיים בפריז בשנת 1913. הקונגרס התקיים באולם החברה הגאוגרפית בשדרות סן ז'רמן 184 בין ה-18 ל-23 ביוני 1913. הקונגרס התקיים על רקע עליית הטורקים הצעירים לשלטון באימפריה העות'מאנית ב-1908 ושקיעת האימפריה, עליית הציונות והתעוררות התנועה הערבית הלאומית. המתכנסים קראו ליצירת אומה ערבית עצמאית בשטחי "סוריה הגדולה", עיראק, ארץ ישראל ומצרים.

המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש המארגנים ניצבו אנשי תנועת אל-פתאת (החברה הערבית הצעירה, נוסדה בפריז ב-1911) ובהם עווני עבד אל-האדי ורפיק אל-תמימי הפלסטינים, ג'מיל מרדם הסורי ותאופיק א-סוודי מעיראק.

בין המשתתפים הנוספים ניתן למנות את רשיד רידא מקהיר, נג'יב עזורי, מייסד "הליגה הערבית הפטריוטית" ועיזאת דראוזה מג'מאעין שליד שכם. כמו כן הוזמן והשתתף בדיונים נציג התנועה הציונית בקושטא ויקטור יעקובסון, אשר ביקש לראות את הציונות משגשגת בארץ ישראל לצד אמנסיפציה ערבית מחוץ לארץ ישראל כחלק מתחיית המזרח שלא על חשבון האימפריה העות'מאנית ומתוך הבנות עמה‏[1].

החלטות הקונגרס והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי ההיסטוריון הפלסטיני רשיד ח'אלידי כללו החלטות הקונגרס את דרישות בעלות נופך לאומי משלטונות האימפריה העות'מאנית כגון דרישה להגדיר את השפה הערבית כשפה הרשמית בארצות הלבנט (במקום הטורקית), דרישה להציב את החיילים הערבים בצבא האימפריה לשירות בארצותיהם ודרישה לכונן ממשלת נציגים לניהול ענייניהן הפנימיים של המדינות הערביות. עם זאת, בולטת בהיעדרה דרישה לעצמאות.

לאחר נעילת הקונגרס הבטיחה הממשלה העות'מאנית להנהיג מספר תיקונים ברוח החלטות הקונגרס, כמו כן מינתה מספר אישים ערביים לאומיים למשרות במנגנון ובסנאט. הדבר יצר פילוג עמוק בין הלאומנים הקיצוניים בתנועת אל-פתאת לבין המתונים שהסכימו לויתורים הקלים שהחילה הממשלה העות'מאנית.‏[2]

לקונגרס לא הייתה השפעה מרחיקת-לכת. פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גירוש האימפריה העות'מאנית משטחי הלבנט והצהרת בלפור שהבטיחה בית לאומי לציונות בחסות המנדט הבריטי שינו את כיוונה של התנועה הלאומית הערבית והכריחו אותה להתמודד אם אתגרים חדשים שמתכנסי הקונגרס לא צפו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Albert Hourani, Arabic Thought in the Liberal Age, 1798-1939, London, 1962, pp. 284-285.
  • Rashid Khalidi, British Policy Towards Syria and Palestine, London, Ithaca Press. pp. 310

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל קולת, התנועה הציונית והערבים מתוך: הציונות והשאלה הערבית:קובץ מאמרים, הוצאת מרכז זלמן שזר
  2. ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב, תש"ז, עמוד 255