התנועה הלאומית הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התנועה הלאומית הפלסטינית היא שם כולל לזרמים וארגונים שפועלים מאז ראשית המאה ה-20 למען הגדרה עצמית לערבים הפלסטינים על-בסיס רעיון הלאומיות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון הלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג הלאומיות ושיטת השלטון המבוססת על מדינות לאום הם רעיונות שמקורם באירופה של העת החדשה והם הגיעו למזרח התיכון בשלב מאוחר יחסית. עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה שלטה האימפריה העות'מאנית בחלק ניכר מהמזרח התיכון, ושלטונה נחשב בעיני תושבי האזור כלגיטימי, כיוון שהשלטון העות'מאני היה מוסלמי והתחשב בדיני האסלאם. שני אירועים סימנו את סופו של המשטר הישן במזרח התיכון, והכשירו את הקרקע להתפתחות תנועות לאומיות ערביות, ביניהן התנועה הלאומית הפלסטינית:

  1. המהפכה הלאומית בטורקיה שהחלה ב-1908 במרד שהובילה מפלגת הטורקים הצעירים נגד הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני. המהפכה הסתיימה בהקמת רפובליקה טורקית חילונית ב-1923.
  2. ניסיונותיה של בריטניה לחולל מרד של הערבים במזרח התיכון כנגד השלטון העות'מאני הטורקי, כדי להחליש את האימפריה הטורקית שבה נלחמה בריטניה. הניסיונות להצית מרד עולים ממכתבי חוסיין-מקמהון, שבהם מועלה רעיון הקמת מדינת לאום ערבית בהנהגת השריף חוסיין ממכה, שליט חג'אז.

אף כי רעיון הקמת מדינה ערבית גדולה בהנהגת השריף חוסיין מעולם לא קרם עור וגידים, עצם העלאת הרעיון הפכה את הלאומיות הערבית למושג לגיטימי ואף מרכזי בחשיבה הפוליטית באזור.

התחלת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית בהתפצלות מן התנועה הלאומית הערבית, שהחלה להתפתח עם מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908. המועד המדויק שבו החלה להתפתח התנועה הלאומית הפלסטינית שנוי במחלוקת, אולם הסברה הרווחת היא שתחילתה לא לפני הכינוס של ערביי המנדט שנערך ב-27 בפברואר 1920 בדמשק (שבעקבותיו הוקמה תנועת העצמאות שתמכה בפייסל), ולא יאוחר ממאורעות תרפ"ט (1929). ישנן גם סברות אחרות, כגון זו המוצגת על ידי הפלסטינים באמנה הלאומית הפלסטינית ובהזדמנויות אחרות, על פיה תחילת התנועה הלאומית שלהם בהצהרת בלפור (1917). הטענה למועד זה נועדה לסייע לפלסטינים להציג הקבלה עם הציונות, אשר לגרסתם החלה לפעול בארץ ישראל בתאריך זה.

משלחת של ראשי הציבור הערבי בארץ ישראל שיצאה ללונדון במחאה על אירועי 1929

שלא כמו תנועות לאומיות אחרות, שפעילותן הייתה מול הכוח קולוניאליסטי השולט בשטחן, הרי התנועה הלאומית הפלסטינית, כתגובת נגד לציונות, התגבשה כנגד שני כוחות שונים, הראשון היה התנועה הציונית וההתיישבות בארץ, והשני - השלטון המנדטורי, כנגדו כוון המרד הערבי הגדול (1936-1939), והוא שהיה מושא התביעות הלאומיות.

בראשיתה, התגבשה התנועה מסביב למשפחת אל חוסייני שאחד מבניה, חאג' אמין אל חוסייני כיהן בתפקיד דתי - המופתי של ירושלים. ארגון התנועה החל בשמונה כנסים שנערכו בשנים 1919-1934, בראשותו של מוסא כאט'ם (באשה) אל-חוסייני. כתוצאה מכנסים אלו הוקם הוועד הפועל הערבי ונשלחו משלחות ללונדון, בעיקר למשרד המושבות של בריטניה שהיה אחראי על המנדט בארץ ישראל, וכן לחבר הלאומים. שורת הכנסים הופסקה עם מותו של מוסא, בשל סכסוכים על זהות יורשו, והתנועה התמוטטה.

החל מתחילת שנות השלושים החלו לקום מפלגות לאומיות ערביות (מרביתן טרם הגדירו עצמן כפלסטיניות):

הוועד הערבי העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוועד הערבי העליון
כמה מבכירי הוועד הערבי העליון

עם פרוץ המרד הערבי (אפריל 1936) כנגד הבריטים הוקם הוועד הערבי העליון, שהפך לגורם המשמעותי ביותר בתנועה הלאומית הפלסטינית עד 1949. אף על פי שהמרד הערבי הצליח לאחד את התנועה הלאומית הפלסטינית לזמן קצר, הרי דיכויו (החל מ-1938 וביתר שאת ב-1939) גרם לה לנזק משמעותי ביותר: הוועד הערבי העליון פוזר (והפך פעיל שוב רק ב-1945), והבריטים עודדו יריבויות בין הפלגים השונים. בנוסף, רצח של מאות משתפי פעולה (אמיתיים ומדומים), והתייחסות מזלזלת מצד החמושים לאוכלוסייה האזרחית - תרמו להידרדרות מצבה של התנועה הלאומית. כתוצאה מכל אלו אף הוקמו "חבורות השלום", שהתנגדו למרד הערבי והעמיקו עוד יותר את הפילוג בתוך התנועה.

בתקופה זו הצליחה, אמנם, התנועה הלאומית הפלסטינית לזכות בהישג משמעותי עם קבלת הספר הלבן השלישי (1939) על ידי ממשלת בריטניה, אך מרבית המפלגות הערביות דחו את הספר כפתרון בלתי מספק היות שלא אסר כליל את העלייה היהודית.

אמין אל חוסייני נפגש עם אדולף היטלר

במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפה התנועה הלאומית הפלסטינית פעולה עם מדינות הציר והכריזה ג'יהאד על בנות הברית כתוצאה מהבטחה שאמין אל חוסייני קיבל מאדולף היטלר שבה נאמר שגרמניה תשמיד את הייסוד היהודי הקיים בארץ ישראל לאחר הניצחון הגרמני במלחמה, המנהיגות הפלסטינית סייעה לגרמנים בגיוס מוסלמים לוואפן אס אס ונערך מבצע צבאי פלסטיני-גרמני בארץ ישראל - מבצע אטלס. עובדה זו גרמה להידרדרות יחסיה עם בריטניה, אשר פנתה לשיתוף פעולה עם היישוב במהלך התקופה המכונה מאתיים ימי חרדה.

לאחר המלחמה שודרג מעמדה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הקמת הליגה הערבית ב-1945. מימוש שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים הוכר כחלק מיסודות הליגה, דבר שאף הביא לשיקומו של הוועד הערבי העליון.

הנכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הנכבה
פליטים פלסטינים, 1948

לקראת מלחמת העצמאות של ישראל הלכה הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית והתפוררה, בעיקר בשל "בחישה" של מדינות ערב השכנות, שכל אחת מהן שאפה לספח אליה ככל הניתן משטחי המנדט. במיוחד התבלטה ירדן, אשר הציבה לעצמה מטרה לספח את כל השטחים שיתפנו על ידי המנדט. מצב זה, יחד עם תלות ניכרת של ההנהגה (ובמיוחד הוועד הערבי העליון) במדינות ערב, גרם לאי-יכולת של הפלסטינים לנהל תנועה לאומית מאוחדת.

פעילותה העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית בתקופה זו התמקדה בהכנה להשתלטות על שטחי המנדט לאחר התפנות הבריטים. כמעט כל פלגי התנועה דחו דחייה מוחלטת את הצעת החלוקה כאשר ההחלטה הפורמלית על כך התקבלה על ידי הוועד הערבי העליון ביום קבלת ההחלטה באו"ם.

התפתחות אירועי המלחמה, ביניהם ריבוי הפליטים, הקריאות של ההנהגה לסייע לפלישה על ידי פינוי השטח, שיתוף פעולה של כפרים רבים עם הכוחות היהודיים, ובמיוחד בריחתן של האליטות - המיטו מכה קשה מאוד על התנועה הלאומית הפלסטינית. למרות ניסיונות מסוימים, שהמרכזי בהם היה הקמת ממשלת כל פלסטין בעזה בספטמבר 1948, התמוטטו כל מרכזי הכוח של התנועה הלאומית הפלסטינית, ולמעשה היא חדלה להיות תנועה מאורגנת.

בין 1948 ל-1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מאירועי מלחמת העצמאות של ישראל, ובעקבותיהם הטלת הממשל הצבאי על ערביי ישראל, ממשל צבאי מצרי ברצועת עזה, וכן כתוצאה ממדיניות ירדן בגדה המערבית שדיכאה את הניסיונות של התנועה להתארגן באזור השליטה שלה, לא הצליחה התנועה להשתקם בתוך ארץ ישראל. פעילותה עברה לאזורים אחרים בעולם הערבי.

בסוף שנות החמישים החלה להתגבש תנועת הפת"ח באוניברסיטת קהיר, ומאוחר יותר במפרץ הפרסי. גם ארגונים אחרים, שלימים יהיו חברים באש"ף, החלו להתארגן בתקופה זו במפרץ הפרסי ובאוניברסיטאות קהיר (שם טופחו על ידי המשטר).

החל מתחילת שנות הששים עלתה השפעת התנועה הפאן-ערבית ואיתה הנאצריזם. תנועה זו גרמה לשתי תופעות מנוגדות:

  1. חזרה של התנועה הלאומית הפלסטינית לתוך תנועת האם שלה - תנועת הלאומיות הערבית, דבר שהתבטא בהקמת אש"ף על ידי מדינות ערב.
  2. מאבק על זכות ההחלטה העצמאית של הפלסטינים, דרך שהובל בעיקר על ידי ארגון הפת"ח.

מ-1967 עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאסר ערפאת ובכירים בארגון הפת"ח בפגישה הראשונה עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקהיר, כשמונה חודשים לאחר שערפאת מונה לראש תנועת אש"ף, 1969

התבוסה שנחלו צבאות ערב במלחמת ששת הימים גרמה לתפנית בהתייחסות של התנועה הלאומית הפלסטינית. עד למלחמה, הרעיון המרכזי היה היעזרות בצבאות ערב על מנת להכניע את ישראל. גישה זו נכשלה, ובתוך זמן קצר פינתה את מקומה לגישה של המאבק המזוין: מלחמה ללא פשרות בישראל על מנת להשיג את מטרותיה של התנועה, שעיקרם - חיסול מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על חורבותיה. גישה זו קיבלה עידוד מהצלחתה של אלג'יריה להשתחרר משלטון צרפת בדרך של מרד.

את המהפך מסמלת ההשתלטות של ארגוני הטרור ובראשם הפת"ח על אש"ף ב-1968-1969. השתלטות זו הציבה את יאסר ערפאת כמנהיג הבלתי מעורער של התנועה, מעמד שבו החזיק עד למותו ב-2004.

שחרור ערביי ישראל מן הממשל הצבאי ב-1966, והתחדשות התקשורת ביניהם לבין קרוביהם בשטחים, גרמו להצטרפות של חלקם לתנועה.

במהלך תקופה זו הפך אש"ף לנציג הכמעט יחיד של התנועה הלאומית הפלסטינית, תוך שהוא דוחק לקרן זווית את הגורמים המעטים שהתנגדו לו. בשנים אלה ניסה אש"ף להשתלט תחילה על הגדה המערבית (1967-1968), אחר-כך על ירדן (גורש משם בספטמבר השחור ב-1970), ולבסוף על לבנון (משם גורש בעקבות מלחמת לבנון עד 1983). במהלך ניסיונות אלו הסתכסך אש"ף עם מרבית מדינות ערב.

מצד שני, התנועה הלאומית הפלסטינית צברה כוח לא מועט בדמותה כאש"ף בשנים אלו, תוך שהיא זוכה להכרה מצד מדינות ערב, ולאחר קבלת תוכנית השלבים גם מצד חלק ממדינות המערב.

תוצאות מלחמת יום הכיפורים התקבלו בעולם הערבי כניצחון גדול (לעומת תבוסת מלחמת ששת הימים), ולאחריה אימץ את אש"ף את תוכנית השלבים ב-1974. אימוץ התוכנית ביטא את ההכרה של רבים בתנועה הלאומית הפלסטינית בעובדה שאין אפשרות להשיג בכוח ובצורה מיידית את כניעתה המוחלטת של ישראל, ולכן יש לנקוט בגישה הדרגתית.

כתוצאה מהסכם השלום בין ישראל ומצרים זכתה התנועה הלאומית הפלסטינית, לראשונה, להכרה חלקית של ישראל. בהסכם השלום סוכם על מתן אוטונומיה חזקה (אולם ללא יחסי חוץ וצבא) לפלסטינים בשטחים, ונפתחו שיחות האוטונומיה שנמשכו עד לפרוץ מלחמת לבנון ב-1982. למרות זאת, דחו פלגי התנועה את הצעת האוטונומיה, והמשיכו להכריז כי המטרה היחידה היא חיסול ישראל.

האינתיפאדה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה הראשונה
כרזה פלסטינית מתקופת האינתיפאדה הראשונה, המתארת רגל של חייל צה"ל הדורכת על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, ונפצעת ממסמרים, 1990

פרוץ האינתיפאדה הראשונה גרם לשינוי בתנועה הלאומית הפלסטינית. לראשונה מאז הנכבה, חזר מרכז הכובד של התנועה לתוך ארץ ישראל. העובדה כי האינתיפאדה פרצה מ"השטח" ולא עקב החלטה מלמעלה הייתה כזריקת עידוד עבור התנועה.

ההשפעות העיקריות של האינתיפאדה בטווח המיידי היו:

  1. עליית כוחם של ערביי השטחים, עד כדי יצירת הבחנה בתנועה בין "הפנים" (השטחים וישראל) והחוץ (הפליטים וגולי אש"ף)
  2. התחזקות דרמטית של התנועה האסלאמית (בעיקר החמאס), שהפכה להיות המתחרה העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית, תוך שהיא מאמצת חלק מעיקריה)
  3. מעבר של ההנהגה לידי הצעירים, במיוחד אסירים משוחררים בתוך השטחים

במקביל, החל תהליך התמוטטות של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית עקב התפרקות ברית המועצות. להתפתחות זו היו שתי השפעות:

  1. היחלשות הגורמים הקומוניסטיים, שעד אותה תקופה היו בעלי חשיבות גדולה באש"ף
  2. הפסקת הזרמת הנשק הסובייטי לאש"ף

בתקופת האינתיפאדה הוכרזה מדינה פלסטינית על ידי אש"ף, דבר שיחד עם ההכרה בהחלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון הביא להכרה בינלאומית רחבה בשאיפותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית.

לעומת זאת תמיכתם של הפלסטינים בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (מתוך תקווה שילחם עבורם בישראל), הביאה לירידת מעמדה הבינלאומי של התנועה ואף לעוינות כלפי הפלסטינים במדינות המפרץ (דבר שהתבטא בגירושם של רבים מהם).

מהסכמי אוסלו לאינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הלאומית הפלסטינית קיבלה הכרה עולמית משמעותית בועידת מדריד, שבה השתתפה משלחת פלסטינית (אשר, בשל לחצי ישראל, הייתה מאוחדת פורמלית עם המשלחת הירדנית). במקביל להכרה זו, התחזקו בתנועה הקולות הפרגמטיים שקראו להשלים (ולו רק זמנית) עם קיומה של מדינת ישראל.

תוצאת תהליכים אלו, בצירוף היחלשות אש"ף לאחר מלחמת המפרץ וההשפעה של האינתיפדה הראשונה על דעת הקהל הישראלית, הייתה הסכמי אוסלו. הסכמים אלה היו הכרה בפועל של התנועה הלאומית הפלסטינית והציונות זו בקיומה של זו, דבר שהתבטא בחילופי המכתבים בין יצחק רבין ויאסר ערפאת לקראת אישור ההסכמים. למרות ההסכמים, חלק נכבד מאנשי התנועה הלאומית הפלסטינית סירב להכיר בישראל, ואף חלק מאלו שהכירו בה רשמית - דיברו על הכרה זו כחלק מתוכנית השלבים החותרת להכחדתה בסופה.

דגל הרשות הפלסטינית

כפועל יוצא של הסכמי אוסלו הוקמה הרשות הפלסטינית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבלה התנועה הלאומית הפלסטינית לניהולה שטח בהסכמה בינלאומית. בשלב זה נדמה היה כי התנועה הלאומית הפלסטינית קרובה מתמיד להגשמת מטרותיה, אך המציאות בפועל הייתה שונה. הסכמי אוסלו היו הסכמי ביניים שבהם נדחו מרבית המחלוקות עם ישראל לשלב מאוחר יותר של הסכמי הקבע. כאשר הגיעה העת לדון בהסכמי הקבע (החל מ-1996), החל כל צד להאשים את רעהו בהפרות חמורות של ההסכמים, דבר שהביא להתרחקות מהשגת המטרות של התנועה.

עצירת "תהליך אוסלו" עם עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון בישראל ופרוץ מהומות מנהרת הכותל, תרמו רבות לעוינות ההדדית. כתוצאה, התחזקו הגורמים הרדיקליים בתנועה הלאומית הפלסטינית (חזיתות הסירוב) ומחוצה לה.

במהלך הדיונים בפסגת קמפ דייוויד באוגוסט 2000 דרשה ממשלת ברק מיאסר ערפאת לציין בהסכם השלום העתידי כי מולאו דרישותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. ערפאת סירב ובכך תרם רבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה. התפתחות נוספת שיש המייחסים לה השפעה רבה על הערכת המצב של ראשי אש"ף, הייתה נסיגת צה"ל מלבנון (ב-2000). נסיגה חד-צדדית זו הותירה אצל פלסטינים רבים תחושה שאפשר להכניע את ישראל בכוח. במקביל, גדל בתקופה זו הסיוע לפלסטינים מאיראן דרך החזבאללה.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה פרצה בעיקר בשל תחושת הפלסטינים שאין ביכולתה של תנועתם הלאומית להשיג את מטרותיה. אף על פי שהסיבות המדויקות שנויות במחלוקת, הערכה זו מוסכמת הן על הפלסטינים והן על הישראלים.

האינתיפאדה השנייה הביאה לשדרוג נוסף במעמדה הכולל של התנועה הלאומית הפלסטינית, בצד היחלשותם הניכרת של אלו שהיו נושאי דגלה של התנועה עד אז (אש"ף, וביתר שאת הרשות הפלסטינית). בעוד ששאיפתה של התנועה הלאומית הפלסטינית להקים מדינה זכתה להכרה כלל-עולמית (כולל ישראל), הרי שפיגועי 11 בספטמבר ופיגועי ההתאבדות הרבים בישראל הביאו לאובדן האמון העולמי בתנועה. בו-בזמן נתפשו התנועות הלאומיות (בניגוד לאסלאמיות) כמקושרות עם שחיתות הרשות הפלסטינית, ועם ההידרדרות במצב הכלכלי במהלך האינתיפאדה, דבר שהביא להיחלשותן. בהמשך, גרם מותו בסוף 2004 של המנהיג הבלתי מעורער של התנועה יאסר ערפאת לתחושת חוסר מנהיגות. השתלטות חמאס על רצועת עזה בתחילת 2007 גרמה להתחזקות נוספת של הגורמים האסלאמיים הפלסטיניים תוך שהם מאמצים ביתר שאת את החלקים הלאומיים בתורתם.

מטרות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות התנועה השתנו עם השנים, בעיקר בעקבות הקמת מדינת ישראל.

בזמן המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפסקת העלייה היהודית
  • איסור קניית קרקעות על ידי יהודים
  • כינון ממשלה דמוקרטית

לאחר מלחמת העולם השנייה התחלפו דרישות אלה, בהדרגה, בדרישה להקים מדינה פלסטינית עצמאית, בדומה למדינות ערב שהוקמו באותה עת.

לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקמת מדינה פלסטינית עצמאית
  • חיסולה של מדינת ישראל
  • זכות השיבה

לאחר הסכמי אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה: השינוי בעמדות התנועה הלאומית הפלסטינית התחולל באופן הדרגתי מסוף שנות ה-80, אולם הוא לא התקבל בכל הפלגים של התנועה. אש"ף שומר על ערפול בנוגע למשמעות המעשית של זכות השיבה לאור הכרתו במדינת ישראל.

ארגונים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]