הרפס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וירוס ההרפס סימפלקס במיקרוסקופ אלקטרוני

המושג הרפס (Herpes; בעברית: שַלְבֶקֶת) מתייחס בשפה המדוברת למחלה נגיפית שצורתה הנפוצה המתבטאת בשלפוחיות על העור או בריריות, בעיקר באזור השפתיים או באיברי המין (הרפס סימפלקס). למעשה, ההרפס הוא משפחה שלמה של וירוסים הגורמים למחלות שונות (כגון "שַלְבֶקֶת חוגרת") אצל בני אדם וחיות.

תוכן עניינים

[עריכה] סוגי נגיף ההרפס

קיימים שמונה סוגים של נגיפים במשפחת ההרפס הגורמים למחלות אצל בני האדם:

  • HHV-1 - נגיף ההרפס סימפלקס 1 (HSV-1) - מתקיף בעיקר את אזור השפתיים.
  • HHV-2 - נגיף ההרפס סימפלקס 2 (HSV-2) - מתקיף בעיקר את אזור איברי המין.
  • HHV-3 - נגיף וריצלה-זוסטר (VZV) - גורם לאבעבועות רוח ושלבקת חוגרת.
  • HHV-4 - נגיף אפשטיין-באר (EBV), או lymphocryptovirus - גורם למחלת הנשיקה, לימפומה על שם ברקט, סרטן הלוע (נדיר).
  • HHV-5 - נגיף הציטומגלו (Cytomegalovirus או CMV) - גורם למחלת הנשיקה, רטיניטיס.
  • HHV-6 - ה-Roseolovirus - גורם למחלת האדמדמת.
  • HHV-7 - דומה ל-HHV-6, גורם לסימפטומים דומים.
  • HHV-8 - מוכר גם כ-KSHV, הוא סוג של Rhadinovirus הגורם לסרקומת קפוסי, סוג של לימפומה, ומחלות נוספות.

[עריכה] הרפס סימפלקס

שלפוחית הרפס סימפלקס על השפה

אלו סוגי ההרפס הנפוצים יותר. ההרפס סימפלקס 1 הוא הגורם העיקרי לשלפוחיות האופייניות למחלה באזור השפתיים. הוא גם נרכש יותר בקלות, משום מיקומו הגלוי.

שלפוחיותיו של ההרפס סימפלקס 2 מתבטאות בעיקר באזור איברי המין, והוא מוכר כמחלת מין.

מחלת ההרפס סימפלקס היא, לרוב, לא קטלנית; היא עשויה להוות סכנת חיים אצל תינוקות, בכל הגילאים במקרה בו הנגיף חודר למוח וגורם לאנצפליטיס ובחולים עם דיכוי של מערכת החיסון.

[עריכה] ההידבקות במחלה

ההרפס סימפלקס היא מחלה מדבקת מאוד, העוברת בדרך כלל דרך מגע עור בעור, או לעתים דרך חפץ משותף (שפתון, נרגילה וכו'). הווירוס עובר דרך סדקים זעירים מאוד בעור - הוא אינו מסוגל לחדור מבעד לפיסת עור בריאה לחלוטין. החומר התורשתי של הוירוס משתלב ב-DNA של תאי העצב בגנגיליונים של מערכת העצבים הסימפתטית ומתפרץ מהם חזרה אל שטח העור מידי פעם ולפעמים גורם כך למחלות. אחוזים גבוהים באוכלוסייה נשאים בווירוס, אם כי אצל רבים הסימפטומים מתבטאים לעתים רחוקות, אם בכלל.

טעות נפוצה היא כי ההידבקות בווירוס ההרפס אפשרית אך ורק בזמן התפרצות. מחקרים מ-1980 הוכיחו כי הווירוס יכול להיות מושר מן העור גם כאשר לא מתבטאים הסימפטומים הללו.

[עריכה] מהלך המחלה

החל מרגע ההדבקות, וירוס ההרפס שוכן בגוף החולה באופן כרוני. תדירות ההתפרצויות משתנה מאדם לאדם, ונעה בין מספר שבועות למספר חודשים. באנשים מסוימים המחלה לא תתפרץ בעתיד מעבר להתפרצות הראשונית שחלה עם ההדבקות במחלה. באנשים בהם הישנות המחלה תכופה, ממליצים על טיפול באמצעות כדורים, המונע את ההתפרצויות. אולם לרוב, הטיפול ניתן רק באופן חיצוני בשעת הצורך בצורת משחה.

[עריכה] גורמים להתפרצות

באופן כללי, וירוס ההרפס תוקף את הגוף ומתבטא בעיתות בהן מערכת החיסון של הגוף נמצאת במצב מוחלש. לכן ניתן לראות התפרצויות בעיקר במצבים כגון:

ההיגיון האבולוציוני בזמני התפרצות אלה הוא בזה שבגוף המאחסן עוברות תשדורות הורמונליות שמעידות על משבר וטפיל ההרפס עשוי לאבד את המאחסן שלו. טפיל שבנסיבות כאלה מתפרץ עשויי למצוא מאחסן חדש. לעומת זאת, התפרצות בזמני רגיעה מסכנת את המאחסן שלא לצורך.

[עריכה] הטיפול

הטכנולוגיה הקיימת לא מאפשרת ניקוי החומר התורשתי של הוירוס מה-DNA של תאי העצב ועקירה של גנגיליונים תגרום לתופעות לוואי חריפות בהרבה ממחלת ההרפס (כגון שיתוק השפתיים). לכן, בעתיד הנראה לעין, המחלה תשאר חשׂוכת מרפא. לפיכך, כל שניתן הוא לטפל בסימפטומים של ההתפרצויות.

התרופות האנטיווירליות בהן משתמשים לטיפול בהתפרצויות הן:

בכדי להקל על הכאבים וזירוז החלמת הפצע משתמשים כטיפול משלים ב[תרפייה בלייזר רך] אשר מגרה את תפקוד התא ומזרז את זרימת הדם לאזור.


[עריכה] קישורים חיצוניים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%A4%D7%A1
כלים אישיים