הרצליה צמח

אין תמונה חופשית

הרצליה (רג'ינה) צמח (לוקיי) (תרצ"ג 1933 – תשע"ו 2015) גדלה בקהילת ארביל שבצפון עיראק ונטלה חלק בפעילות המחתרת היהודית הציונית בארביל.

ראשית חייה

הרצליה נולדה לשרה ומנשה צמח, בעיר ארביל, שבצפון עיראק. היו לה חמש אחיות מבוגרות ממנה, ואח צעיר ממנה. לאביה, מנשה צמח, היה מפעל לבגדי נשים והוא עסק גם בנדל"ן. היא ומשפחתה גרו בבית בן שתי קומות באזור מחלת אל תעגיל, שהיה אחד משני הבתים היחידים שהתחברו לרשת החשמל. בניגוד לבנות יהודיות אחרות בגילה, התעקשה הרצליה ללמוד בבית הספר לבנות בארביל, ולרכוש השכלה. בשנת 1935 החלו השלטונות בעיראק לאסור כל פעילות ציונית ולכן ניתן היה להצטרף לתנועה הציונית רק בחשאי ובצורה מחתרתית. באותה תקופה יהודי המחתרת בארביל למדו עברית בסתר, וניסו להשיג כל פיסת מידע על המתרחש בארץ.

ההצטרפות למחתרת

בגיל 14 שמעה רג'ינה על אספת תלמידים יהודים במוסול, וכשהתגנבה לאספה עם אחת מחברותיה, גילתה כי התלמידים לומדים עברית בסתר, למרות האיסור להשתייך לתנועה הציונית וללמוד עברית. התלמידים הצעירים לקחו על עצמם סיכון עצום בהפרת איסור זה. לאחר שהצטרפה לקבוצה, שונה שמה של רג'ינה להרצליה (שם עברי), והיא הפכה במהרה לאחת המדריכות של הנערות, שלא הלכו לבית הספר וחלקן אף לא ידעו קרוא וכתוב. לאחר שלמדו לימודי עברית במחתרת, רבות מן הנערות שאבו מפעולות אלו ביטחון עצמי ומרדו בדרך החיים המסורתית של משפחתם. אחדות אף ברחו לישראל לפני ואחרי הקמת המדינה, בלי הסכמת הוריהן.

המעצר באשמת ציונות

ביום הקמת מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח 1948, הוקמו בעיראק בתי דין צבאיים, שנועדו לשפוט את יהודי עיראק. התנהל מצוד אחר היהודים, ובכל יום הושלכו עשרות צעירים ומבוגרים לכלא באשמת "ציונות". השלטון העיראקי באותם ימים היה צריך לשנות את החוק ולהכניס לקטגוריית העבירות הפליליות את הציונות, שעונשה החמור היה 7 שנות מאסר. באחד הימים הגיעו שוטרים לביתה של הרצליה ומצאו מכתב בעברית שקיבלה מחברה מישראל ובשל כך נעצרה על ידי המשטרה בגין מציאת חומר ציוני בביתה, לימוד עברית ושיתוף פעולה עם האויב. מאסרה של הרצליה היה המקרה הראשון שבו נעצרה נערה כל כך צעירה בעקבות פעילות ציונית.

תקופת מאסר

הרצליה הושלכה ללא משפט לכלא הגברים היחידי בארביל. היא סבלה מהצקות של הסוהרים והאסירים, ובלילות הייתה מפחדת שיאנסו אותה. בזכות יכולתה של הרצליה לקרוא ולכתוב, הצילה את עצמה מגורל מר: בבוקר הראשון שלה בכלא, היא הציעה לאסירים האנאלפביתים לכתוב למענם מכתבים ואף לקרוא מכתבים שקיבלו מביתם. מעשיה הרשימו את האסירים, ואלה, בתמורה, הגנו עליה מפני הסוהרים, שהיו מציקים לה ומקללים אותה.

פעמיים בשבוע נלקחה הרצליה לחקירה ועונתה קשות כדי להוציא ממנה הודאה על פעילותה הציונית. על אף היותה רק בת 16 בלבד, הרצליה לא נשברה ולא הודתה בפעילות זו. משפחתה שמעה על התנאים הנוראיים שבהם הרצליה שוהה, וניסתה לדאוג לה מבחוץ על ידי ניסיון לשחד את הגורמים האחראים, אך ניסיון זה לא צלח. הרצליה ביקשה שלא יעשו פעולות נוספות למענה, שמא יקרה להם משהו רע. גם כאשר שניים מחבריה למחתרת הכינו תוכנית נועזת במטרה להבריח אותה מהכלא ולהעביר אותה לארץ ישראל, היא סירבה לבוא איתם מחשש שהמשטרה, במטרה למצוא אותה – תפגע במשפחה שלה.

החקירה במשטרה החשאית

ללא משפט המשיכה הרצליה לשבת עוד חצי שנה בכלא עד שנלקחה למשרדי המשטרה החשאית בעיראק, שהייתה ידועה באכזריותה. בעדות שמסרה ל"המיליון שנשכח", ארגון העוסק באיסוף עדויות מיהודים שחיו בארצות האסלאם בתקופת מלחמת העולם השנייה, היא סיפרה שכאשר הגיעה למשטרה החשאית, היא נלקחה לחדר חקירות, שם איימו עליה כי אם לא תודה במעשיה – ישחטו אותה. בנוסף אליה, יהודים רבים עברו התעללויות ועינויים רבים, במטרה להוציא מהם הודאות באשמות שטפלו עליהם. הרצליה שמעה את צעקותיהם מהחדר הסמוך ובמטרה להוציא ממנה הודאה, היא מספרת שאיימו עליה ואמרו לה כך: "את שומעת את הצעקות. אם לא תודי נעשה לך אותו הדבר." הרצליה לא נשברה. לאחר שסירבה להודות נלקחה לבית דין צבאי בבגדד, שם, גזרו עליה עוד שנתיים מאסר. להרצליה לא היה שום סניגור שיגן עליה, ולא הייתה לה שום הזדמנות להביע את דעתה. הרצליה הועברה לכלא נשים לשנתיים נוספות של מעצר.

בית הסוהר לנשים, שביתת הרעב והשחרור

על פי עדותה של הרצליה, היא הוכנסה לכלא נשים בבגדאד יחד עם אסירות ערביות פליליות ואסירות יהודיות שהואשמו בקומוניזם. בבית הסוהר הפשיטו את צמח והלבישו אותה בשק יוטה מלוכלך, דוקרני ומלא כינים. הרצליה רצתה להצטרף לקבוצת האסירות הקומוניסטיות, אך הן דחו את חברתה כששמעו שהיא ציונית. רק אחרי הבטחות מצדה להקשיב לתורה הקומוניסטית, הסכימו לצרף אותה ואף להגן עליה.

בכלא, האסירות הוכרחו לכבס את מדי האסירים הגברים שהיו מלוכלכים בצואה. הן היו משפשפות בגדים מבוקר עד ערב עד שהרגישו כי עורן נתלש ממקומו. הן זכו למזון מועט ביותר שכלל לחם ותמרים, והיו רעבות וכאובות לאחר שהחליטו כי המצב בלתי נסבל, פתחו האסירות בשביתת רעב. מנהל בית הסוהר ניסה לגרום לאסירות להפסיק את השביתה על ידי איומים. בנוסף, קרעו את בגדיהן והכו אותן באלות. מצבן של האסירות הורע, ולאחר עשרים ואחד יום נלקחה הרצליה, שהייתה על סף מוות, ופונתה לבית החולים שם הוחדר לה צינור הזנה והיא הואכלה בכפייה. אף על פי שהשביתה הופסקה בכח, היו לה השפעות חיוביות. שלטונות בתי הסוהר הקלו על האסירות והוסיפו מזון לתפריט. לאחר שנתיים קשות ביותר, שוחררה הרצליה מבית הסוהר, איתנה ברוחה.

עלייתה לארץ

בשנת 1950 שלטונות עיראק הודיעו על חוק חדש: "כל יהודי שרוצה לעלות לארץ ישראל יצטרך לוותר על אזרחותו העיראקית." חודש לאחר ההכרזה, עלו לארץ ישראל למעלה מ-110,000 יהודים מעיראק. עלייה זו נודעה בשם מבצע עזרא ונחמיה.

אחרי שנים של סבל, ברחו הרצליה ומשפחתה מעיראק ועלו לארץ ישראל, במבצע 'עזרא ונחמיה', ללא רכוש כלל, משום ששלטונות עיראק החרימו אותו. הרצליה תיארה את הרגשתה ברגע הנחיתה: "אחרי מה שעבר עלינו, על המשפחה ועליי, אני הייתי מסוחררת מרוב אושר כשהגעתי לארץ ישראל, כי במשך כל הזמן בבית הסוהר חלמתי להגיע לארץ ישראל אם אשאר בחיים, וכשהגעתי הנה לא היה אכפת לי שום דבר."

הרצליה ומשפחתה שוכנו באוהל במעברה בפרדס חנה, ואחרי כשנה עברו לחיפה.

בעקבות נישואיה שינתה הרצליה את שם משפחה מצמח ללוקיי. היא עסקה בהוראה בחיפה ובהמשך הייתה פעילה במפלגת העבודה. הרצליה הוכרה כאסירת ציון, נשלחה לקונגרסים בין לאומיים לספר את סיפורה, ובמשך שנים סיפרה את סיפור מעצרה במוסדות חינוך, בקיבוצים ובצה"ל. היא נמנתה עם חברי הנהלת העמותה ליהודי ארביל.

סיפור חייה של הרצליה הונצח בסרטו של הבמאי יצחק חלוצי 'צמות'.

החיים בארץ ישראל

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא לא אנציקלופדי.

היא נישאה לאורי לוקיי – פולני במקור, שעלה לארץ בילדותו. הם הכירו במסיבה וזמן-מה לאחר מכן החליטו להתחתן. אלו היו נישואים יוצאי-דופן, מפני שנישואים בין-עדתיים לא היו מקובלים באותה התקופה. הם גרו בהדר בתחילת דרכם ואז עלו לכרמל, שם גידלו יחדיו את שלושת ילדיהם – שני בנים ובת אחת. בתקופה שהייתה פעילה במפלגת העבודה, הייתה נוסעת אחת לשבוע לתל אביב, וחוזרת מאוחר בערב. ילדיה אומרים שהייתה אמא קשוחה, אך טובה; למשל, אם אחד מילדיה היה חולה היא הייתה מוודאת שהוא יאכל, גם אם זה אומר להכריח אותו לקום לאכול. היא ובעלה אורי היו יוצאים הרבה לחופשות (פעם בשנה לערך), עם הילדים וגם בלי. היא הייתה בקשר קרוב מאוד עם חמש אחיותיה ואחיה היחיד, שעלו כולם לארץ איתה. משפחותיהם נפגשו רבות, וילדיהם גדלו ביחד. כשנולדו לה נכדים היא הייתה מבלה איתם זמן רב, ונוסעת רבות לבקר את ילדיה ונכדיה. גם כסבתא היא הייתה קשוחה – למשל, הייתה מתעקשת שלא נקרא בזמן האוכל או שלא נאכל קינוח לפני האוכל – ובכל זאת הייתה חמה ואוהבת. היא לימדה אותנו ביטוי או שניים בערבית-עיראקית, ביטויים שבהם הייתה משתמשת היא, ובהם הייתה מכנה אותנו: ביטויים כמו "יקיריי" ו "אהוביי" רק בערבית. כל ערב הייתה שומעת חדשות יחד עם בעלה אורי, ובהחלט ניתן לומר היה על שניהם שחלקו זוגיות מופלאה: הם תמכו אחד בשנייה ואחת בשני ואהבו עד אין-קץ, ובמשך כל 50 שנות נישואיהם כמעט ולא ניתן למצוא תמונה שהם לא ביחד. תמיד זה היה לבוא ל "סבא וסבתא", הם תמיד היו ביחד ודאגו אחד לשני. מוזר יהיה עכשיו לבוא לבקר רק את סבא.

לקריאה נוספת

• יהודה אטלס, עד עמוד התלייה: עלילות המחתרת בעיראק, פרק כ"א - שביתת רעב בכלא הנשים, הוצאת מערכות, 1969.

קישורים חיצוניים

• העיר ארביל, העיר שבה הרצליה נולדה וגדלה, היה מקום פעולתה של המחתרת הציונית בה השתתפה הרצליה.
• הרצליה לוקיי בראיון בתוכנית ערב חדש, עם נטע סובול, אתר האינטרנט יו-טיוב.22 במאי 2016.
• נערה במחתרת בעיראק – הרצליה לוקיי, יו-טיוב. 4 בדצמבר 2016.
• צמות – הסרט המלא – הערוץ הרשמי של הטלוויזיה החינוכית הישראלית באתר האינטרנט יו-טיוב. 21 באוקטובר 2013.
• הרצליה לוקיי בראיון לתוכנית זה הזמן. יו-טיוב 22 במאי 2016.