שביתת רעב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור קיר רפובליקני בבלפאסט המציג את שובתי הרעב של 1981

שביתת רעב היא צורת מחאה דרך הימנעות מופגנת מאכילה ו/או שתייה. השביתה נעשית בדרך כלל על רקע של עוול אישי, חברתי, פוליטי וכדומה. היא מוכרזת לרוב כצעד נואש קיצוני ואחרון במאבק במטרה לעורר את תשומת לב הציבור והשלטונות או להביא שינוי מדיניות. שביתת רעב כטקטיקת מחאה פוליטית התפתחה במאה ה-20 ומאז משמשת ככלי יעיל לגיוס תמיכה ומודעות במאבק של בודדים וקבוצות מיעוט נגד שלטונות המדינה. כוחה של שביתת רעב אצל קבוצות מוחלשות הוא דוגמה של "ג'ו ג'וטסו פוליטי" כלומר ניצול כוחו העודף של היריב ככלי תעמולתי נגדו‏[1]. שביתות רעב נפוצות בקרב אסירים ועצירים, סקר בקרב רופאי בתי כלא ובתי מעצר בצרפת העלה כי כמעט כולם נתקלים בשובתי רעב וכרבע דיווחו כי נאלצו לטפל בסיבוכים רפואיים עקב שביתות רעב‏[2]. בכלא שביתת הרעב היא לעתים כלי מאבק אידאולוגי ולרוב אמצעי מחאה על עוולות אישיות ולמען שיפור תנאי המאסר.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתדרות הרפואית העולמית מגדירה שובת רעב: "אדם כשיר נפשית שהצביע על החלטתו לפתוח בשביתת רעב וסירב למזון ו/או לנוזלים לתקופה משמעותית"[3] Hernan Reyes, מהוועדה הבינלאומית של הצלב האדום, מגדיר שביתת רעב כ"הימנעות מרצון (וולנטרית) מאכילה, כדי להשיג מטרה מוגדרת". צום, שאינו מרצון חופשי או שאינו מכוון להשגת מטרה, אינו נחשב, על פי הגדרה זו, כ"שביתת רעב"‏[4].

נזקים בריאותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביתת רעב עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לגופו של השובת. בעת שאדם שובת רעב נגרמת פגיעה בכל תפקודיו-הגופניים והשכליים. בין היתר זה יכול לגרום למצב של היפותרמיה, כתוצאה מפיחות ריכוז הנתרן בפלזמה של הגוף. לרוב שובת הרעב צורך מים, מלחים וויטמין B1 כדי למנוע נזקים בלתי הפיכים לאחר סוף השביתה‏[5]

אתיקה רפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצהרת מלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 פרסמה ההסתדרות הרפואית העולמית גילוי דעת בדבר התנהגות נאותה של רופאים כלפי שובתי רעב‏[6], מסמך זה, הצהרת מלטה על שובתי רעב (WMA Declaration of Malta on Hunger Strikers), עודכן בשנת 2006 והוא קובע כי:

  • על הרופא מוטלת חובה, גם כאשר אינו מטפל בפועל בשובת הרעב, למנוע התעללות או כפיה כלפיו.
  • לכבד את האוטונומיה של המטופל. הרופא צריך לברר אם החלטות המטופל חופשיות או נקבעות כתוצאה מאיומים, לחץ קבוצתי או אילוץ הן מצד הרשויות והן מצד חבריו. יש לוודא כי מצבו הנפשי של השובת מאפשר לו החלטה חופשית כזו.
  • עקרון ה primum non nocere כשמדובר בשובתי רעב צריך להתפרש לא רק כמניעת נזק גופני אלא גם מניעת הנזק שבאילוץ וכפיה. טובת החולה אין פירושה בהכרח הארכת חייו בכל מחיר.
  • נאמנות כפולה: רופאים המועסקים על ידי הרשויות נגדן מתקיימת השביתה ובפרט רופאי בתי כלא צריכים להעדיף את נאמנותם לחולה - האסיר שובת הרעב, על מחויבותם למעסיק.
  • אין להתיר התערבות גורמים לא רפואיים באוטונומיה של הרופא המטפל בשובתי הרעב.
  • יש לשמור על סודיות רפואית גם בטיפול בשובת רעב
  • אמון בין הרופא לשובת הרעב חיוני למניעת נזק. הרופא צריך לגלות לשובת מהם מגבלותיו ומתי אינו יכול לשמור על סודיות רפואית.
  • על הרופא לוודא כי האדם מבין את השלכות הבריאותיות של שביתת רעב.
  • אם שובת הרעב איבד את יכולתו לקבל החלטות או לתקשר עקב הצום הממושך על הרופא להתחשב ברצון אותו הביע כאשר מצבו הנפשי היה כשיר לכך.
  • האכלה מלאכותית תקינה מבחינה אתית אם השובת הביע הסכמה לכך או אם אדם שאינו מסוגל להחליט או לתקשר לא הביע התנגדות לכך לפני החמרת המצב.
  • האכלה כפויה אינה קבילה אתית. אין לאיים, לאלץ או לכבול אדם לצורך האכלתו, פעולה כזו תחשב לטיפול בלתי אנושי ומשפיל.

עקרון כיבוד האוטונומיה של השובת מחייב את הרופא לוודא שההחלטה על ההצטרפות לשביתה או המשכתה אינה נובעת מלחץ של חבריו. ההסתדרות הרפואית בישראל מנחה את הרופאים לראיין בנפרד כל אסיר שובת ולספק, במידת הצורך, "תרוץ רפואי" להפסקת שביתה למי שאינו שובת מרצונו החופשי‏[7] כדי להבטיח כבוד רצונו של שובת הרעב כאשר מצבו הרפואי מדרדר עד אבדן הכרה המליצה ההתאחדות הרפואית ההולנדית להחתים את שובת הרעבה בעודו בהכרה מלאה ובדעה צלולה, על הצהרה שתחייב את הרופא אם יאבד את הכרתו‏[8] בדומה לצוואה בחיים אצל חולים.

בקורת על הצהרת מלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצהרת מלטה נותנת קדימות ברורה לרצונו של השובת על הצלת חייו כשהסייג היחיד הוא כשרו הנפשי של השובת לקבל החלטות חופשיות ומודעות. מבקרי הגישה טוענים, על סמך מחקרים פסיכולוגים באנשים בדיאטות קיצוניות, כי הקטנה דרמטית של הצריכה הקלורית משפיע על שיקול הדעת. תת-תזונה עשויה לגרום הזיות מגלומניות, פחדי רדיפה, הזיות שמיעה, דיסוציאציה (שנצפתה אצל אחד משובתי הרעב באירלנד בשנת 1981) ותופעות פסיכיאטריות אחרות שמונעות קבלת החלטה שקולה. גם ללא תופעות פסיכוטיות הרעב מוביל לאימפולסיביות ואגרסיביות שמעלים את הסבירות להחלטה על צום עד מוות שאולי לא הייתה מתקבלת בתנאי תזונה רגילים‏[9]. מסמך הדורש הימנעות מהאכלה לאחר אבדן הכרה עשוי להיות כלי למניפולציה כנגד הרשויות ושובת רעב עשוי לבקש באופן פרטי מהרופא להתעלם ממנו‏[8].

האכלה כפויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האכלה כפויה של שובתי רעב שנויה במחלוקת משפטית ואתית קשה. ההזנה נעשית בדרך כלל באמצעות החדרת זונדה כשהשובת כפות והתהליך כרוך בכאב ובאי נוחות רבה. השיטה החלופית: הזנה תוך ורידית מחייבת טשטוש של האסיר כדי למנוע ממנו לתלוש את המחטים. בית המשפט העליון בארצות הברית קבע כי "קשה לדמיין הפרה קשה יותר של זכות האדם לשלמות גופו ולהגדרתו העצמית מהאכלה כפויה‏[10]"

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה הנשיאותית לביואתיקה (The President's Council on Bioethics) הגדירה בשנת 2003 האכלה כפויה של עציר באמצעות כבילה והזנה בזונדה כצורה עינוי[11]. בניגוד לעמדה זו ולקביעת הצהרת מלטה נוטים בתי המשפט בארצות הברית לאשר האכלה כפויה של אסירים שובתי רעב כל עוד היא נעשית באופן מקובל מבחינה רפואית. הנימוקים להעדפת עמדת רשויות הכלא על כיבוד האוטונומיה של האסיר:

  • שמירת חייהם של האסירים: זהו הנימוק הנפוץ ביותר בפסקי דין בסוגיה זו‏[10]. שמירת חיים היא "האינטרס החשוב ביותר של המדינה‏[12]" כשנשקלות זכותו החוקתית של האסיר לאוטונומיה על גופו (כולל זכות הסירוב לטיפול רפואי) מול האינטרס של השלטונות. שמירת החיים מנוסחת לעתים כחובה של רשויות הכלא למנוע התאבדות. באופן זה אישר בית משפט בניו יורק להאכיל בכפיה את מרק דייוויד צ'פמן[10].
  • שמירת הסדר והמשמעת בבתי הכלא. כך למשל אישר בית המשפט בפנסילבניה האכלה כפויה של אסיר שביקש לצום למוות בנימוק שהפגיעה בזכותו לפרטיות מוצדקת כדי לשמור על הסדר, המשמעת והמורל של צוות הסוהרים‏[13].
  • מניעת אפשרות למניפולציה של הרשויות על ידי שביתות רעב שנועדו לסחוט הטבות לאסיר בניגוד לתקנות הכלא. כך אישרו בתי משפט האכלה כפויה של שובתי רעב שביקשו לעבור למתקן כליאה אחר‏[10], במקרים אלו נפסק כי מטרת שביתת הרעב היא מרכיב לגיטימי בהחלטה על האכלה כפויה אם יש לה השפעה הרסנית על האפשרות לניהול יעיל של הכלא‏[14]

מחנה גואנטנמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 אושרה האכלה כפויה של כ200 שובתי רעב במתקן המעצר בגואנטנמו כשהאסירים כבולים לשם כך לכיסאות. בשנת 2009 פסק בית משפט פדרלי כי האכלה כפויה זו אינה סותרת את התיקון השמיני לחוקת ארצות הברית האוסר "ענישה אכזרית ובלתי רגילה"‏[15], שופטים קבעו עם זאת כי עדויות על שיטות האכלה מכאיבות ושימוש חוזר ב צינורות האכלה מלוכלכים מאסירים אחרים "מטרידות מאוד" והורה לדווח לפרקליטי עצורים על האכלה כפויה בתוך 24 שעות‏[10] עמדת משרד ההגנה האמריקני הייתה שההחלטה אם להאכיל בכוח את העצירים היא צבאית וקביעת שיטת ההאכלה היא רפואית ונתונה לרופאים צבאיים במקום.‏[16]. ארגוני זכויות אדם טוענים, על סמך עדויות אסירים ועורכי דינם, כי ההאכלה שמשה כאמצעי ענישה לכל דבר. דווח על אסירים שהתקשו לדבר בשל פציעות גרון שנגרמו מצינורות ההאכלה. ועל נסיונות לשבירת השביתה באמצעות שיטות האכלה מכאיבות ומשפילות

הצינורות הארוכים שעוביים כאצבע נתפשו על ידי האסירים כמכשירי עינויים. הם נדחפו בכח דרך נחירי העצורים לקיבתם. לא נעשה שימוש באמצעי הרדמה או טשטוש...יוסוף מספר שהוא לא יכל לנשום עם הצינור הארוך התחוב באפו, צינור שהיה גדול עד שגרם לנחירין להתרחב. כשהצינור הוצא הכאב היה חזק יותר והחל דימום. הוא התעלף וגם כמה עצורים אחרים אבדו את הכרתם. סוהרים אמרו לעצירים 'אנחנו עושים זאת בכוונה כדי שתפסיקו את שביתת הרעב'. נאמר להם כי הצינור יוחדר ויוצא מהם פעמים בכל יום עד לסיום השביתה...רופאים היו נוכחים כש"כח התגובה המיידי" הוציא בכח את הצינורות כשרגל מונחת על קצה הצינור וראשו של העציר נמשך אחורה בשיער כך שהצינור נמשך מהאף בכאב. כשהעצירים ראו זאת הם התחננו שהצינור יושאר אך השומרים סרבו. ואז, בנוכחות הרופאים כולל מנהל בית החולים של העצורים הוצא צינור מעציר אחד וללא כל חיטוי הוחדר לאפו של אסיר אחר והעצירים יכלו לראות את הדם והמרה שנשארו על הצינור..

– עדות פרקליטו של יוסוף אל-שרי, עציר בגואנטנמו‏[17]

בשנת 2013, בעקבות מחאות של מוסלמים בארצות הברית פורסמה הודעה כי במהלך חודש הרמאדן לא יואכלו אסירים בכפיה בשעות הצום אלא רק בלילה‏[18]

כיסא כבילה להאכלה כפויה של שובתי רעב במתקן המעצר בגואנטנמו. כיסוי הפלסטיק על המושב נדרש משום שהאסירים נשארו כבולים לכיסא אחרי ההאכלה למנוע מהם להקיא ורבים איבדו שליטה על הסוגרים ולכלכו או הרטיבו את עצמם


טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטורקיה הורה משרד הבריאות במהלך שביתות רעב בבתי כלא בשנת 1996 ובשנת 2000 לרופאי בתי הסוהר להציל חיי שובתים באמצעות האכלה כפויה. ההתאחדות הרפואית הטורקית הצהירה בתגובה כי האכלה כפויה היא הפרה של עקרון "ההסכמה המודעת" ועומדת בסתירה לזכות הסירוב לטיפול רפואי‏[5]. חילוקי הדעות החריפו עד שבשנת 2001 נתבעה ההתאחדות הרפואית הטורקית בבית המשפט על חריגה מסמכויותיה, בהתערבותה במדיניות הממשלה בבתי הכלא, בית המשפט פסל את התביעה.

האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית המשפט האירופי לזכויות אדם נדרש לסוגיית ההאכלה הכפויה כשדן בטיפול אותו קיבל עציר שובת רעב באוקראינה. הפסיקה קבעה כי "טיפול הניתן בשל צורך בריאותי מנקודת מבט של עקרונות רפואיים מבוססים אינו יכול להחשב, בעקרון, כבלתי אנושי או משפיל" כך מותרת האכלה כפויה אם היא חיונית להצלת חייו של שובת הרעב. הפסיקה הדגישה עם זאת כי הערכת החיוניות של ההאכלה הכפויה צריכה להיעשות משיקולים רפואיים בלבד וכי אסורות שיטות האכלה מייסרות או משפילות וכי אין להאכיל בכפיה כעונש. במקרה הספציפי בו הואכל העציר כשהוא אזוק, מתקן הרחבה מוכנס לפיו וצינור פלסטיק מוחדר לקיבתו נקבע כי ההאכלה הכפויה ניתנת להגדרה כעינוי‏[19].
  • בבריטניה נקבעה ב-1995 פסיקה תקדימית לפיה זכותו של אסיר שפוי לשבות רעב ולסרב להזנה כפויה. האסיר, אף שסבל מהפרעת אישיות נמצא צלול בדעתו ופסק בהדין קבע כי אין חובה להאריך את חייו באמצעות האכלה נגד רצונו‏[20]
  • החוק בגרמניה מחייב האכלה כפויה של אסיר במקרה של סכנה חמורה לבריאותו ואוסר כפיית טיפול או האכלה במקרים אחרים‏[21].

שביתות רעב מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופרג'יסטיות בבריטניה ובארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האכלה כפויה של סופרג'יסטית בכלא בריטי, 1911

שביתת רעב הייתה צעד נפוץ במהלך המאבק של הסופרג'יסטיות בבריטניה למען זכות הצבעה לנשים הראשונה שנקטה בו הייתה מריון וולאס-דאנלופ שנאסרה ב-1909 אחרי שהשתתפה בהפגנה בתוך בניין הפרלמנט בה הטביעה כתובת על קירות אחד מאולמות הבניין, נשפטה על השחתת רכוש וסירבה לשלם קנס. היא נכלאה בכלא הולוויי לנשים, ודרשה לקבל מעמד של אסירה פוליטית. כשסורבה הכריזה ב-5 ביולי על שביתת רעב. אחרי 91 שעות צום היא שוחררה לחופשי אחרי שהשלטונות חששו שאם היא תיפגע היא תהפך ל"קדושה מעונה"‏[22].

בעקבותיה הפך השימוש בשביתת רעב לכלי נפוץ בקרב הסופרג'יסטיות בבריטניה. אולם הממשלה לא שיחררה את האסירות ובמקום החלה לנקוט בהאכלה כפוייה[23] שהתבצעה בעזרת צינוריות שהוחדרו דרך הפה או האף לקיבה. ההאכלה הכפויה גרמה לסבל רב ולעתים סיבוכים שלה הביאו כנראה למוות‏[24]. כתוצאה מההד הציבורי שנוצר נחקק ב-1913 "חוק החתול והעכבר" ששינה את המדיניות. לאסירות הותר לקיים שביתות רעב. כשבריאותם הייתה בסכנה הן שוחררו באופן זמני, אבל לכשהתאוששו נכלאו מחדש.

גם בארצות הברית אימצו הסופרג'יסטיות את אמצעי שביתת הרעב במאבקן. אליס פול, שהשתתפה בהפגנות קבועות שנערכו מול הבית הלבן בוושינגטון, נאסרה באוקטובר 1917 בשל "הפרעה לתנועה" ונשפטה ל-7 חודשים. כשהושמה בבידוד פתחה בשביתת רעב, אליה הצטרפו אסירות נוספות. היא לא נשברה למרות האכלה כפוייה, ואף על פי שהועברה למחלקות פסיכיאטריות, ושבתה רעב במשך 22 יום. בנובמבר, אחרי ששביתת הרעב, ויחס בתי הסוהר לסופרג'יסטיות הכלואות עוררו סערה ציבורית, היא ושאר האסירות שוחררו, וזמן קצר אחר כך החלו ההליכים לחקיקת התיקון ה-19[25].

מהטמה גנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהטמה גנדי נאסר בשנים 1922, 1930, 1933 ו 1942. בשל מעמדו הציבורי השלטון הבריטי לא רצה שימות בכלא. גנדי ראה בשביתת רעב דרך לא אלימה להעביר מסר: ב-1932 שבת רעב במחאה על חוק בחירות שנתן ייצוג נפרד לבני כת ה"דליט" שגנדי תמך בשילובם הפוליטי וב-1943 שבת רעב שוב בכלא כחלק מהמאבק האנטי-קולוניאלי. נוסף לגנדי שבתו רעב גם אסירים הודים נוספים בהם שניים שצמו 116 ימים: עד 5 באוקטובר 1929.

מקס גולדשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטרוריסט הרומני מקס גולדשטיין שבת רעב למוות בכלא בשנת 1924. בשנת 1925 פתחו מהפכנים קומוניסטים כלואים בשביתת רעב בתביעה לשחרור אסירים פוליטיים, השביתה, אותה יזם מרצ'ל פאוקר, נכשלה ועלתה בחיי כמה מהשובתים, שנמנו על העילית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. כישלון זה הביא את המפלגה להתנערות מיוזמות לשביתות רעב, שתוארו מאז כ"הרפתקניות, חסרות אחריות והתאבדותיות"‏[26].

במאבק האירי לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בשביתת רעב של אסירים במאבק האירי כנגד השליטה הבריטית החל ב-1917 כשאמון דה ואלירה, תומאס אש ותומאס האנטר שנכלאו אחרי מרד הפסחא בכלא לווס באנגליה הובילו את האסירים לשביתת רעב החל מ-28 במאי. הלחץ הציבורי באירלנד ובארצות הברית הוביל לכך שהממשלה הבריטית חננה את האסירים והם שוחררו ב-18 ביוני. אש נכלא שוב באוגוסט בעוות הסתה, ונידון לשנתיים מאסר עם עבודות פרך בכלא בדבלין. הוא ואסירים אחרים דרשו שיכירו בהם כבשבויי מלחמה וב-20 בספטמבר אש פתח בשביתת רעב וכעבור 5 ימים מת כתוצאה מניסיונות האכלה כפוייה.

באוגוסט 1920, במהלך מלחמת העצמאות האירית, עצרו השלטונות הבריטים את ראש עיריית קורק מטעם השין פיין, טרנס מקסוויני, והוא נדון בבית דין צבאי לשנתיים מאסר בעוון החזקת חומרי הסתה, ונשלח לכלא בריקסטון באנגליה. הוא פתח בשביתת רעב במחאה על מעצרו ושפיטתו בבית דין צבאי, ובדרישה לשחרורו. לאות הזדהות איתו, 11 אסירים בכלא קורק פתחו בשביתת רעב. ה-IRA פתח במסע ציבורי בקריאה לשחרורו, אך הממשלה הבריטית סירבה מחשש שכניעה לדרישותיו תוביל לאיבוד שליטה באירלנד. מקסוויני מת ב-25 באוקטובר אחרי 74 ימי צום. גם שניים משובתי הרעב בקורק מתו לפני שה-IRA הורה לשאר האסירים להפסיק את שביתת הרעב שלהם. 30 אלף איש עברו על פני ארונו של מקסוויני כשהוצב בכנסייה באנגליה, ובהלוויתו בקורק הספיד אותו ארתור גריפית, באומרו "הקרבתו ההרואית הפכה אותו במותו למנצח כנגד אויבי עצמאות ארצו". מותו הגביר את המאבק האירי כנגד הבריטים, ועורר הדים בעולם כולו‏[27].

אחרי סיום מלחמת האזרחים פתחו 8000 אסירים של הצבא האירי הרפובליקני שנכלאו ב"מדינת אירלנד החופשית" בשביתת רעב, שהופסקה אחרי ששניים מהשובתים מתו. בעקבותיה שוחררו כל האסירות, וכעבור שנה גם האסירים הגברים.

שביתת הרעב של אסירי ה-IRA ב-1981[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביתת הרעב של 1981 הייתה השיא של מאבק אסירי הצבא האירי הרפובליקני הזמני מצפון אירלנד כנגד ההחלטה מ-1976 של השלטונות הבריטים לבטל את המעמד המיוחד שלהם כאסירים פוליטיים. המאבק החל ב"מחאת השמיכות" בה האסירים סירבו ללבוש בגדי כלא, והלכו ערומים ועטופים בשמיכות הכלא, והמשיך ב-1978 עם "המחאה המלוכלכת" במסגרתה האסירים סירבו לצאת מתאיהם למקלחת או לשירותים ולרוקן את הסירים בהם עשו את צרכיהם. האסירים בחרו למרוח את צואתם על קירות התא ולהשתין דרך הדלתות. שלטונות הכלא הגיבו בניקוי התאים בקיטור ובעזרת כימיקלים שלטענת האסירים פגעו בבריאותם עד שנאלצו לשבור חלונות לקבל אויר צח. עד 1979 לקחו חלק במחאה זו כ350 אסירים‏[28]

האסירים העמידו חמש דרישות: זכות לא ללבוש מדי כלא; זכות לא לבצע עבודות בכלא; זכות למפגשים חופשיים עם אסירים אחרים ולארגון פעילויות חינוך ופנאי; הזכות לביקור, למכתב ולחבילה כל שבוע; והחזרת הזכויות להקלה בעונש שנשללו בשל המחאות.

ב-27 באוקטובר 1980 החלה שביתת רעב ראשונה של שבעה אסירים בכלא מייז בצפון אירלנד, אליה הצטרפו 3 נשים מכלא ארמך. השביתה הופסקה לאחר 53 יום, כשאחד האסירים השובתים היה על סף מוות, והממשלה הבריטית שלחה מסמך בה היו הצעות פשרה. אולם בתחילת 1981 התברר שדרישות האסירים לא נענו בצורה מספקת, וה-IRA החליט לחדש את שביתת הרעב. על מנת להגביר את האפקטיביות שלה הוחלט שהאסירים השובתים לא יתחילו אותה יחד, אלא כל אחד יצטרף אליה כמה ימים לאחר קודמו.

ראשון השובתים היה בובי סנדס שהחל בשביתת הרעב ב-1 במרץ. במשך החודש הצטרפו אליו עוד 3 אסירים. ימים אחדים אחרי תחילת שביתת הרעב נפטר חבר הפרלמנט הבריטי מאחד ממחוזות הבחירה בצפון אירלנד. על מנת להגביר את ההד הציבורי של שביתת הרעב הגיש סאנדס את מועמדותו בבחירות המשנה שהתקיימו ב-9 באפריל וניצח בהן. אל מול הלחץ הציבורי העולמי הגובר לסיים את המשבר בפשרה הציגה ראש הממשלה הבריטית, מרגרט תאצ'ר, עמדה תקיפה, והכריזה כי "איננו מוכנים להעניק מעמד מיוחד לקבוצות מסוימות המרצות עונש על פשע. פשע הוא פשע הוא פשע. זה לא מעשה פוליטי"‏[29]. השר לענייני צפון אירלנד, האמפרי אטקינס, הודיע ש"אם מר סנדס יתמיד ברצונו להתאבד זוהי בחירתו. הממשלה לא תכפה עליו טיפול רפואי".

סנדס מת בבית החולים של הכלא ב-5 במאי, לאחר 66 ימי שביתת רעב. ראש הממשלה תאצ'ר הגיבה על מותו בפרלמנט: "מר סנדס היה עבריין מורשע. הוא בחר לקחת את חייו שלו. זוהי בחירה שהארגון שלו לא נתן לרבים מקורבנותיו", והשר אטקינס הוציא הודעה על פיה "סנדס התאבד בהוראת אלו שחשבו שזה יועיל למטרתם שהוא ימות". עם מותו של סאנדס החלו מהומות בצפון אירלנד, ובהלוויתו בבלפסט השתתפו כ100,000 איש.

בהמשך החודש מתו גם שלושת האסירים שהצטרפו אליו לשביתת הרעב, ובמקומם החלו בהדרגה בשביתת הרעב עוד 19 אסירים. שישה מהם מתו במהלך החודשים יולי ואוגוסט. אולם מסוף חודש יולי דרשו חלק ממשפחות האסירים להעניק לקרוביהם טיפול רפואי, ושביתת הרעב החלה להשבר. לבסוף הוכרז על סיומה ב-3 באוקטובר. השביתה הסתיימה ללא תנאי, אולם לאחריה הממשלה הבריטית מילאה חלק מדרישות המקוריות של השובתים. עם סיום השביתה שני הצדדים טענו שניצחו. הממשלה הבריטית בכך שלא נכנעה לדרישות, וה-IRA על כך שהצליחו בשביתת הרעב לתפוס את תשומת לב דעת הקהל העולמית למאבקם, ולהציג את מרגרט תאצ'ר כדמות נוקשה ואכזרית.

אנדרי סחרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק ממאבקו למען זכויות האדם בברית המועצות שבת אנדרי סחרוב רעב כמה פעמים.

  • בשנת 1972 פתח סחרוב בשביתת רעב במהלך ביקורו של ריצ'רד ניקסון במוסקבה כדי להצביע על הסכנה שבמדיניות הדטאנט שהקלה את המתח שבין המערב לגוש הסובייטי מבלי לשנות את אופיו הטוטליטרי של השמטר בברית המועצות‏[30]
  • ביולי 1974 הכריז סחרוב על שביתת רעב בהזדהות עם מתנגד המשטר הכלוא ולדימיר בוקובסקי (Влади́мир Константи́нович Буко́вский) ואסירים פוליטיים אחרים‏[31].
  • ב-22 בנובמבר 1981 פתחו אנדריי סחרוב וילנה בונר בשביתת רעב בתביעה לאפשר לביתם ליזה להגר לארצות הברית. מהלך שביתת הרעב פרסם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן הודעת הזדהות עם מאבקו של סחרוב‏[32], השביתה נמשכה עד שהתקבלה הויזה לנסיעה ב-7 בדצמבר‏[33].
  • במאי 1984, בתקופת גלותו, פתח סחרוב בשביתת רעב בדרישה לאפשר לאשתו, ילנה בונר, נסיעה לניתוח לב בארצות הברית. מצבו הרפואי של סחרוב בתקופה זו היה קשה ושביתת הרעב הייתה סיכון ממשי לחייו‏[34], בעקבות השביתה סחרוב אושפז, הואכל בכפיה והוחזק בבידוד במשך ארבעה חודשים. באוגוסט 1984 נשפטה ילנה בונר עצמה ל5 שנות גלות בעיר גורקי. באפריל 1985 חידש סחרוב את שביתת הרעב באותה דרישה, גם בפעם הזו הוא אושפז והואכל בכפיה. סחרוב נשאר בבית החולים עד אוקטובר 1985 אז הורשתה ילנה בונר לנסוע לארצות הברית. שביתות הרעב של סחרוב עוררו תגובות הזדהות רבות במערב.

כיכר טיין-אן-מן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 במאי 1989 פתחו הסטודנטים המוחים בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג בשביתת רעב שנמשכה עד ה19 בחודש, כמה מאות סטודנטים פתחו בשביתה שבשיאה הקיפה 3,000 משתתפים. השביתה תוזמנה יומיים לפני ביקורו של המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב שטקס לכבודו תוכנן להתקיים בכיכר. השביתה הגבירה את ההזדהות עם המפגינים ושביתות דומות פרצו בערים נוספות בסין, התקשורת הסינית דיווחה על מצב השובתים ועל ביטויי אהדה של הציבור לשובתים‏[35]. במשך המחאה בכיכר הפצירו נציגי הממשלה כמה פעמים בשובתים לסיים את השביתה שהביכה את השלטונות. ב-2 ביוני הודיעו כמה אינטלקטואלים ובהם ליו שיאובו על שביתת רעב חדשה כהזדהות עם המחאה. הודעה על פתיחת השביתה הכריזו המוחים "אנחנו בשביתת רעב! אנו מוחים! אנו פונים! אנו מתחרטים! איננו מבקשים מוות אלא חיים אמיתיים, תחת הלחץ של האלימות הקיצונית, חסרת ההגיון של ממשלת לי פנג על האינטלקטואלים הסינים להרפא ממחלת רוך העצמות בת אלפי השנים של תגובה במילים במקום במעשים. עלינו לפעול כדי למחות נגד המשטר הצבאי, לקרוא להולדת תרבות פוליטית חדשה ולחזור בנו מהשגיאה של היותנו רכים וחלשים במשך תקופה ארוכה כל כך..‏[36]"

שביתת הרעב בטורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 הוחלט בטורקיה לעבור מכליאה בבלוקים משותפים גדולים לתאי כליאה המאכלסים 2-3 אסירים. הממשל הציג את השינוי כשיפור בתנאי הכליאה בהתאם לסטנדרטים אירופים אלא שאסירים וארגוני זכויות אדם ראו בהחלטה נסיון לשבור התארגנויות אסירים וציינו כי אסירים מבודדים פגיעים יותר להתעללות ועינויים‏[5]. באוקטובר 2000 הודיעו 4 ארגוני מחתרת על שביתת רעב, הממשלה ראתה בתיאום בין האסירים בכמה בתי כלא סימן לצורך לחיזוק השליטה במתקני הכליאה. בנובמבר החמירו האסירים, רובם חברי ארגון קומוניסטי לא חוקי‏[37] את צעדיהם והודיעו כי יצומו עד מוות לקידום דרישותיהם. בדצמבר התחוללו התנגשויות אלימות שעלו בחייהם של 30 אסירים ושני סוהרים. כמה משובתי הרעב אושפזו ובאפריל 2001 דווח כי 222 אסירים היו בצום עד מוות, 569 בשביתת רעב ו153 היו מאושפזים. שביתות הרעב והצומות-למוות נמשכו עד שנת 2003 במהלכן מתו למעלה מ-100 שובתים. נוסף על שביתות אסירים התקיימו שביתות רעב בהזדהות עם האסירים מחוץ לכלא. הממשלה הגיבה בתקיפת בתים בהם התקיימו שביתות רעב והצהירה כי תפעיל את הסעיף בחוק המטיל 20 שנות מאסר על שידול לשביתת רעב.

שביתות רעב בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביתות רעב בבתי כלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת שירות בתי הסוהר, שביתת רעב היא הפרה חמורה של כללי המשמעת והיא עשויה לגרור אחריה שלילת הטבות.

שביתת רעב נחשבת בחוקי בתי הכלא לאחר 24 שעות. היא אינה צריכה לכלול גם הפסקות שתייה. מבחינת כללי בתי הסוהר אדם ש"מסרב לאכול לחם חוקו" נחשב לשובת רעב.

לאחר שהשביתה מתחילה להיחשב ככזאת, רשאי מנהל בית הסוהר לנקוט בצעדים מיידיים כנגד השובת. כגון שלילת שיחות טלפון וביקורים, מניעת עיתונים, שלילת הזכות לשלוח מכתבים, החרמת מלח ואבקת חלב מתא האסיר וכן הלאה.

מנהל הכלא רשאי להפריד את השובת מכלל האסירים ואף להעבירו לבידוד בבית סוהר אחר או באגף אחר. מדיניות שרות בתי הסוהר היא שלא לאפשר ביקור רופאים עצמאים אצל שובתי רעב‏[38]. עמדת ההסתדרות הרפואית בישראל היא כי "יש להתיר ברמה המקומית לרופאים עצמאיים לייעץ לשובתי הרעב, וזאת לטובת כל המעורבים, כדי לנסות ולמנוע תוצאות קטלניות. במדינות מסוימות הדבר אכן נעשה, ומעמדם העצמאי של רופאים אלה מקנה להם אמינות כמתווכים המקובלים על כל הצדדים"[39].

לדעת בג"ץ, שביתת רעב, אף כי בדרך כלל היא אמצעי ביטוי לגיטימי, אינה מהזכויות הניתנות לאדם בעת כליאתו כי היא פוגעת בניהול התקין של הכלא ומהווה שבירת כל המוסכמות‏[40].

תיקון פקודת בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2014 הכין המשרד לביטחון הפנים הצעת תיקון לפקודת בתי הסוהר המסמיכה שופט בית משפט מחוזי להתיר מתן טיפול הכולל הזנה באמצעות זונדה או עירוי, בניגוד לרצון השובת. הצעה זו מעבירה לבית המשפט את הסמכות הנתונה לוועדת האתיקה, העברת סמכות זו מנומקת בצורך להביא בחשבון שיקולים החורגים מתחום האתיקה הרפואית והנוגעים למאבק הפוליטי שבבסיס שביתת הרעב: "הוראות החוק אינן מתייחסות למאפיינים הייחודיים של שביתת הרעב גם בהיבט הלא-רפואי – כאשר התפתחותה של שביתת הרעב ותוצאותיה, לכאן או לכאן, מערבות קהלים גדולים יותר, ומשפיעות על התנהגותן או על זכויותיהן"[41] לפי יצחק אהרונוביץ', השר לביטחון פנים מטרת התיקון "למנוע מהאסירים הביטחוניים להפעיל לחץ על ישראל באמצעות שביתות רעב"‏[42]. הנוסח הסופי של החוק משלב שיקול רפואי וביטחוני " בית המשפט ישקול גם שיקולים של חשש לחיי אדם או חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון המדינה, ככל שהובאו בפניו ראיות לעניין זה"[43] ההצעה מאפשרת להציג לבית המשפט הדן בהאכלה כפויה של שובת רעב גם ראיות חסויות על מנת לאפשר "שקילה של שיקולים ביטחוניים, אשר עשויים להישען על מידע חסוי, שגילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה"[41]. האגודה לזכויות האזרח בישראל הביעה התנגדות להצעה משום ש"כל החלטה על מתן טיפול רפואי, ובכלל זה האכלה, צריכה להתקבל בידי צוות רפואי עצמאי בלבד, בהתאם לחוק זכויות החולה"[44]. גם ארגון רופאים לזכויות אדם הביע התנגדות להצעה וטען כי היא עומדת בסתירה להצהרת מלטה וחוק זכויות החולה ומכפיפה שיקולים רפואיים לשיקולים ביטחוניים-פוליטיים‏[45]. ב-28 במאי 2014, בעקבות "כנס הסכמה" שערכה ההסתדרות הרפואית, פורסם מסמך על טיפול באסירים שובתי רעב בו נקבע כי "בהתאם‏ לכללי ‏האתיקה‏ המקובלים‏ בישראל ‏ובעולם,‏ טיפול‏ רפואי ‏‏בכפייה, ‏לרבות ‏הזנה ‏בכפייה, הוא‏ אסור"[46]. על רקע החמרת שביתת רעב של עצירים מנהליים פלסטינים הביע בנימין נתניהו תמיכה בהצעת החוק בדיון שנערך ב-2 ביוני 2014 והבטיח כי ידאג שיימצאו רופאים שיסכימו לפעול על פי החוק החדש בניגוד לעמדת ההסתדרות הרפואית‏[47]. ב-9 ביוני 2014 עברה הצעת החוק בקריאה ראשונה במליאת הכנסת בקולות 29 תומכים מול 19 מתנגדים‏[48]. בתגובה אמר יו"ר ההסתדרות הרפואית ליאוניד אידלמן כי יתקשה להגן בבית הדין בהאג על רופאים שיאכילו שובתים בכפיה ע"פ החוק החדש "רופאים שיעשו זאת עלולים להיות מוקעים על ידי כל הקהילה הרפואית בעולם ויהיה קשה להגן עליהם אם יגישו נגדם תביעה..אתיקה רפואית גוברת על החוק גם אם יחוקקו את החוק שיחייב לעשות זאת - על הרופאים לסרב"[49]. בדיונים בוועדת הפנים הוכנסו מספר תיקונים להצעת החוק:

  • יוזם הפניה לבית המשפט הוא רופא המטפל באסיר‏[50]
  • הפניה לבית המשפט תיעשה רק במקרה של סכנה לחייו או בריאותו של שובת הרעב "חיווה רופא בכתב את דעתו..כי בשל שביתת רעב של אסיר קיימת אפשרות ממשית שתיגרם, בתוך זמן קצר, סכנה חמורה או נזק בלתי הפיך לבריאותו של האסיר, בלא קבלת טיפול רפואי מהטיפולים המפורטים בחוות הדעת הרפואית, רשאי הנציב לפנות לנשיא בית משפט מחוזי או לסגנו, בבקשה לקבל היתר למתן טיפול רפואי לאסיר"[43]
  • בית המשפט ישקול את עמדת וועדת האתיקה של בית החולים לפני קבלת החלטה על הזנה בכפיה

אסירים ועצירים פלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביתת הרעב הראשונה של אסירים פלסטינים נערכה בשנת 1968 בכלא שכם במחאה על תנאי הכליאה ועל עינויים‏[38]. מאז התרחשו שביתות רעב רבות שחלקן הסתיימו בפשרה שכללה שיפור תנאים בכלא ושחרור עצירים מנהליים. חמישה אסירים פלסטינים מתו עקב האכלה כפויה במהלך שביתות רעב: עבד אלקאדר אבו אלפחם בשנת 1970 בכלא שיקמה, ראסם חלאוה ועלי ג'עפרי בשנת 1980 בכלא נפחא[51], מחמוד פריתיג בשנת 1984 בכלא ג'ניד וחסין נמר עבידאת, בשנת 1992 בכלא שיקמה.

שביתות רעב מאורגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2004 פתחו כ-4,000 אסירים פלסטינים בשביתת רעב בתביעה להקלת תנאי מאסרם, בין היתר דרשו החזרת טלפונים לאגפים, הרחבת ביקורי משפחות והפסקת חיפושים. השר לביטחון פנים צחי הנגבי הגיב באמרו "מצדי שישבתו רעב עד מוות"[52]. השביתה הסתיימה בלי שדרישותיהם העיקריות של השובתים נענו. יש המסבירים זאת בהשפעת שרות בתי הסוהר על הסיקור התקשורתי של תנאי האסירים ובתשומת הלב הנמוכה שהשביתה קיבלה בתקשורת בין היתר בשל העיתוי - במקביל לאולימפיאדה[53].

ב-17 באפריל 2012, יום האסיר הפלסטיני, פתחו כ-1600 אסירים פלסטינים בשביתת רעב המונית. דרישות השובתים כללו:

  1. הוצאת אסירים פלסטינים מבידוד, כולל אלו הנמנים עם ההנהגה הפוליטית.
  2. חידוש ביקורי משפחות מרצועת עזה, שהופסקו כליל בשנת 2007 וחידוש ביקורי משפחות של כ-300 אסירים מהגדה המערבית, מהם מנעה ישראל ביקורים.
  3. גישה להשכלה גבוהה.
  4. הפסקת חיפושים גופניים בעירום.

במהלך השביתה נערכו אירועי הזדהות עם העצירים השובתים בגדה, בעזה ובתחום הקו הירוק. אירועים אלו כללו הפגנות, עצרות ואוהלי מחאה מול בתי כלא, משרדי הצלב האדום, קונסוליות זרות ועוד. ביום ה-20 לשביתה התכנסה ועדת האתיקה של שרות בתי הסוהר והחליטה כי במקרה הצורך יואכלו השובתים בכפייה‏[38]. ב-14 במאי 2012, היום ה-28 לשביתת הרעב, הושג הסכם בתיווך מצרים ובמעורבות הנהגת החמאס והרשות הפלסטינית בין הנהגת השובתים למדינת ישראל‏[54]. ההסכם כלל התחייבות של האסירים להימנע "מכל פעילות אשר תהווה תמיכה מעשית בטרור" וישראל מצידה התחייבה להוציא אסירים מבידוד, לאפשר ביקורי משפחות ולהתחיל בדיונים על הקלת תנאי המאסר. בהתאם להסכמות הוצאו 18 אסירים מבידוד ונערכו מספר ביקורי משפחות מרצועת עזה בליווי הצלב האדום. ביקורים אלו הוגבלו להורים ובנות זוג למרות שהסכם סיום השביתה כלל גם ביקורי אחים ובני אסירים. ההסכם לא כלל את נושא העצירים המנהליים ואלה המשיכו בשביתות רעב‏[38].

שביתות רעב של עצורים מנהליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ח'דר עדנאן, עציר מנהלי שנעצר בנעצר בדצמבר 2011 מהכפר עראבה שבת רעב במשך 66 ימים ואיבד כ-30 ק"ג ממשקלו. כ-30 אסירים שבתו רעב בהזדהות עם מאבקו בתקופת שביתתו‏[38]. שביתת הרעב הופסקה בפברואר 2012 כשהפרקליטות הודיעה לבית המשפט כי צו המעצר נגדו לא יוארך‏[55].
  • בשנת 2012 פתח סאמר עיסאווי, ממשוחררי עסקת שליט שנעצר עקב יציאה מהתחום המוניציפלי של ירושלים בניגוד לתנאי שחרורו בשביתת רעב שנמשכה, לסירוגין, 210 ימים - עד אפריל 2013. בסיומה הגיע העציר שמצבו הידרדר עד סכנת חיים מיידית לפשרה עם ממשלת ישראל לפיה יפסיק את שביתת הרעב וישוחרר ממעצרו 8 חודשים אחר כך‏[56]
  • איימן שרואנה שאף הוא נעצר במעצר מנהלי לאחר שחרורו בעסקת שליט הפסיק שביתת רעב ארוכה בחודש מרץ 2013 בהסכם על פיו הוגלה לרצועת עזה‏[57]
  • מחמוד אל-סרסק, כדורגלן מעזה שנעצר ב-2009 בדרכו למשחק בג'נין שבת רעב במשך כשלושה חודשים עד ששוחרר ביוני 2012‏[58]. לטובת שובת הרעב התערב אריק קנטונה ומזכ"ל פיפ"א, ג'וזף בלאטר שפנה בעניינו לאבי לוזון, מזכ"ל ההתאחדות לכדורגל בישראל[59]
  • הנא שלבי, משוחררת עסקת שליט שנעצרה מחדש במעצר מנהלי, שבתה רעב 44 ימים עד להסכם על פיו גורשה לעזה לתקופה של 3 שנים‏[60]
  • חסן ספדי, תושב שכם, נעצר ביוני 2011 ומעצרו המנהלי חודש פעמיים. בית המשפט הצבאי ובית המשפט העליון דחו את ערעוריו. חסן החל בשביתת רעב פתוחה ב-5 במרץ 2012 במחאה על מעצרו המנהלי וסיים את שביתת הרעב לאחר 71 ימים, בעקבות ההסכם לפיו הוא וארבעה שובתים נוספים ישוחררו בתום תקופת הצו המנהלי שבתוקף. ביוני 2012 חודש צו המעצר המנהלי נגדו בניגוד להסכם. עם חידוש מעצרו המנהלי, חידש ספדי את שביתת הרעב, שלושה שבועות לאחר סיום שביתת הרעב הקודמת ושבת רעב במשך 93 ימים נוספים, עד לשחרורו המובטח ב-30 באוקטובר 2012‏[38].
  • ב-2 במאי 2013 הורה בית המשפט הצבאי לערעורים על שחרור מוקדם של שני עצירים מנהליים: ג'עפר עז-אלדין וטארק קעדאן מג'נין ששבתו רעב במשך 90 יום‏[61]
  • ב-24 באפריל 2014 פתחו כ-80 עצירים מנהליים (מתוך כ-190) בשביתת רעב במחאה על מעצרם‏[62]. ב-8 במאי 2014 הצטרפו לשביתה כ-25 עצירים מנהליים נוספים וכן וכמה אסירים, בתאריך 11 במאי 2014 נמנו כ-130 שובתים. שירות בתי הסוהר העביר עצירים שובתי רעב מכלא עופר לכלא רמלה שם נכלאו בבידוד, שובתי הרעב בכלא קציעות הועברו לבידוד באוהלים‏[63]. ב-1 ביוני היו 70 עצורים שובתי רעב מאושפזים בבתי חולים וכ200 אסירים נוספים שבתו בבתי הסוהר‏[64]. שביתת הרעב הסתיימה ב-25 ביוני 2014 לאחר ששירות בתי הסוהר הסכים לבטל את הקנסות שהטיל על השובתים ולהחזיר אותם לאגפים שמהם הוצאו‏[65].

מסתננים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2013 פתחו 350 מסתננים מאפריקה הכלואים בבית הסוהר סהרונים בשביתת רעב בדרישה לקבל מעמד פליט בישראל. 3 מהשובתים נזקקו לאשפוז ושלטונות הכלא מנעו תקשורת בין אגפים במתקן למנוע התפשטות השביתה‏[66]

שביתת הרעב של אייבי נתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978, אייבי נתן שבת רעב במשך 45 ימים, במהלכם איבד כ־20 ק"ג ממשקל גופו, בדרישה להפסקת התנחלויות בתקופת המשא ומתן לשלום. השביתה הופסקה בעקבות דיון מיוחד במליאת הכנסת במהלכו פנו אליו חברי כנסת בקריאה שלא לסכן את חייו. ח"כ אריה אליאב אמר באותו דיון כי באמצעות שביתת הרעב הארוכה אייבי נתן "הצליח למקד תשומת לב האומה והעולם למאבק לשלום ונגד ההתנחלויות המכשילות את יוזמת סאדאת"[67].

שביתת הרופאים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1983 פרצה שביתת רופאים בדרישה לשיפור שכרם ותנאי ההעסקה‏[68]. בחודש יוני, לאחר שהוצאו צווי ריתוק נגד השובתים, פתחו 12 רופאים בשביתת רעב ובתוך 10 ימים הצטרפו כ-3,000 רופאים לצום, שנמשך עד להשגת הסכם עבודה חדש‏[69].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שביתת רעב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Stephen J. Scanlan, Laurie Cooper Stoll, Kimberly Lumm, (2008) "Starving for change: The hunger strike and nonviolent action, 1906–2004", , Vol. Iss: 28, pp.275 - 323
  2. ^ Fayeulle, S., Renou, F., Protais, E., Hedouin, V., Wartel, G., & Yvin, J. L. (2010). Management of the hunger strike in prison. Presse medicale (Paris, France: 1983), 39(10), e217
  3. ^ A hunger striker is a mentally competent person who has indicated that he has decided to embark on a hunger strike and has refused to take food and/or fluids for a significant interval
  4. ^ Hernán Reyes, Medical and Ethical Aspects of Hunger Strikes in Custodyand the Issue of Torture
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 N Y Oguz and S H Miles, The physician and prison hunger strikes: reflecting on the experience in Turkey, J Med Ethics 2005;31:169–172
  6. ^ WMA Declaration of Malta on Hunger Strikers
  7. ^ שביתת רעב מנקודת מבטו של האסיר, ההסתדרות הרפואית בישראל
  8. ^ 8.0 8.1 ?GEORGE J ANNAS, Hunger Strikes: Can the Dutch teach us anything
  9. ^ D M T Fessler, The implications of starvation induced psychological changes for the ethical treatment of hunger strikers, J Med Ethics 2003;29:243–247
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 Mara Silver, TESTING CRUZAN:PRISONERS AND THE CONSTITUTIONAL QUESTION OF SELFSTARVATION, Stanford Law Review
  11. ^ Leonard S Rubenstein and George J Annas, Medical ethics at Guantanamo Bay detention centre and in the US military: a time for reform, Lancet 2009; 374: 353–55
  12. ^ SINGLETARY v. COSTELLO, 1996
  13. ^ Dept. of Public Welfare v. Kallinger 1990
  14. ^ State of North Dakota ex rel. Timothy Schuetzle, Warden North Dakota State Penitentiary Vs. August T. Vogel , 1995
  15. ^ UNITED STATES DISTRICT COURT FOR THE DISTRICT OF COLUMBIA MOHAMMED AL-ADAHI vs. BARACK H. OBAMA, Civil Action No. 05-280
  16. ^ George J. Annas, Hunger Strikes at Guantanamo — Medical Ethics and Human Rights in a “Legal Black Hole”, n engl j med 355;13
  17. ^ Center for Constitutional Rights, REPORT ON TORTURE AND CRUEL, INHUMAN, ANDDEGRADING TREATMENT OF PRISONERS AT GUANTÁNAMO BAY, CUBA
  18. ^ Ben Ferguson , Maggie O'Kane, and Ed Pilkington, Obama urged to halt Ramadan force-feeding at Guantánamo , The Guardian, Monday 8 July 2013
  19. ^ Sondra S. Crosby, Hunger Strikes, Force-feeding and Physicians’ Responsibilities; JAMA, August 1, 2007—Vol 298, No. 5
  20. ^ Vivienne Harpwood, Law of Torts, page 274
  21. ^ Gesetz über den Vollzug der Freiheitsstrafe und der freiheitsentziehenden Maßregeln der Besserung und Sicherung 101 Zwangsmaßnahmen auf dem Gebiet der Gesundheitsfürsorge חוק ביצוע מאסר ושלילת חירות, סעיף 101- אמצעי כפיה בתחום הבריאות (גרמנית)
  22. ^ Marion Wallace-Dunlop, באתר "Spartacus Educational"
  23. ^ ג'וּן פרוויס, Suffragette Hunger Strikes, 100 Years On, באתר הגארדיאן, 6 ביולי 2009
  24. ^ Hunger Strikes, באתר "Spartacus Educational"
  25. ^ Alice Paul באתר "Women in History"
  26. ^ Vladimir Tismăneanu, Stalinism for All Seasons: A Political History of Romanian Communism, עמוד 62
  27. ^ ג'ייסון פרלמן, Terence MacSwiney: The Triumph and Tragedy of the Hunger Strike, באתר The New York State Historical Association.
  28. ^ Hussey, Meghan M., "The IRA's Hunger Game: Game Theory, Political Bargaining and the Management of the 1980-1981 Hunger Strikes in Northern Ireland" 01 April 2012. CUREJ: College Undergraduate Research Electronic Journal, University of Pennsylvania
  29. ^ What happened in the hunger strike? ‎, באתר ה-BBC,‏ 5 במאי 2006
  30. ^ Andrei Sakharov: a brief biographical outline
  31. ^ The KGB File of Andrei Sakharov
  32. ^ Statement on the Andrei Sakharov's Hunger Strike, 4 בדצמבר 1981
  33. ^ Andrei Sakharov and Human Rights, עמוד 27
  34. ^ Andrei Sakharov: Facets of a Life, עמוד 160
  35. ^ Helena Flam and Debra King, Emotions and Social Movements, עמוד 89
  36. ^ [http://www.jstor.org/discover/10.2307/20672224?uid=3738240&uid=2&uid=4&sid=21102420138931 刘晓波(Liu Xiaobo), 周舵(Zhou Duo), 侯德健(Hou Derchien), 高新(Gao Xin), Hunger Strike Declaration, 2 June 1989, ]
  37. ^ Scott Anderson, The Hunger Warriors, The New York Times, October 21, 2001
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 38.4 38.5 רופאים לזכויות אדם, שביתות הרעב של אסירים פלסטינים בבתי הכלא בישראל, מרץ 2013
  39. ^ ההסתדרות הרפואית בישראל, נאמנויות כפולות וייעוץ כוזב
  40. ^ בג"ץ 7837/04
  41. ^ 41.0 41.1 תזכיר חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד-2014
  42. ^ עומרי אפרים, סערה בדיון הזנת אסירים: "בוגדת" לזועבי, באתר ynet‏, 16 ביוני 2014
  43. ^ 43.0 43.1 פרוטוקול מס' 313 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה יום שלישי, י"ט בסיון התשע"ד (18 ביוני 2014)
  44. ^ האגודה לזכויות האזרח בישראל האכלה בכפיה של אסירים שובתי רעב
  45. ^ רופאים לזכויות אדם, [www.phr.org.il/default.asp?PageID=37&ItemID=1881 התנגדות לתיקון פקודת בתי הסוהר]
  46. ^ ההסתדרות הרפואית בישראל, טיפול באסירים / עצירים שובתי רעב
  47. ^ יואב אבן, נתניהו על שביתת הרעב של העצירים המינהליים: נמצא רופאים שיסכימו להאכיל בכפייה, אתר מאקו
  48. ^ אושר בקריאה ראשונה: תתאפשר האכלה בכפייה של אסירים שובתי רעב, אתר הכנסת
  49. ^ רוני לינדר-גנץ, ההסתדרות הרפואית: לא נגן בהאג על רופאים שיזינו עצירים בכפייה, באתר הארץ
  50. ^ אושרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק "ההזנה בכפייה", אתר הכנסת
  51. ^ US Department of State, country reports on human rights practices, עמוד 1003. ועדת חקירה של משרד הפנים קבעה כי המוות נגרם מחדירת מזון לריאות כנראה עקב החדרת צינור ההאכלה לקנה הנשימה במקום לושט
  52. ^ טל ימין-וולבוביץ', מצידי שישבתו עד מוות, אתר nrg, אוגוסט 2004
  53. ^ רן בנימיני, גם השב"ס מנצח
  54. ^ נוסח ההסכם (אנגלית)
  55. ^ ח'דר עדנאן הפסיק את שביתת הרעב לאחר שהמדינה הבטיחה לא להאריך את מעצרו, 23/2/2012, אתר בצלם
  56. ^ ברק רביד, נתניהו אישר את שחרורו של סאמר עיסאווי כדי למנוע התלקחות בגדה, באתר הארץ, 23 באפריל 2013
  57. ^ עמירה הס וגילי כהן, משוחרר שליט שנעצר מחדש יגורש לעזה בהסכמתו, באתר הארץ
  58. ^ אבי יששכרוף וג'קי חורי, הכדורגלן הפלסטיני ששובת רעב שלושה חודשים ישוחרר, באתר הארץ, 19/6/2012
  59. ^ מערכת אתר ערוץ הספורט, ‏הלחץ הבינלאומי עבד: מחמוד סרסק שוחרר, באתר ‏mako‏‏, ‏10 ביולי 2012‏
  60. ^ ג'קי חורי, העצירה המנהלית מפסיקה לשבות רעב: תגורש לעזה, באתר הארץ, 29/3/2012
  61. ^ אסף גבור, בית המשפט שחרר מהכלא שני עצירים שובתי רעב, אתר nrg, 2 במאי 2013
  62. ^ רענן בן צור, 80 עצירים מנהליים בבתי כלא ברחבי הארץ הכריזו על שביתת רעב, אתר ynet אפריל 2014
  63. ^ העצירים המנהליים פתחו בשביתת רעב - אתר בצלם
  64. ^ רענן בן צור ואליאור לוי, [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4525976,00.html שביתת רעב המונית; שב"כ חשף "פקודות מהכלא" יחד עם 70 עצירים מנהליים שאושפזו בבתי חולים, כ-200 אסירים ביטחוניים שובתים רעב להזדהות עם המחאה על מעצרים בלי משפט] אתר ynet, 1 ביוני 2014
  65. ^ הפלסטינים: הסתיימה שביתת הרעב של העצירים המנהליים, באתר ynet‏, 25 ביוני 2014
  66. ^ מעל 350 פליטים שובתים רעב בכלא סהרונים, אתר nrg, יוני 2013
  67. ^ טל לוי, נתן הפסיק לשבות רעב בשל "כבוד הכנסת" 1.1268107, באתר הארץ, 28/6/1978
  68. ^ ההסתדרות הרפואית בישראל, שביתות רופאים בישראל, 1976-2000
  69. ^ I Grosskopf, Ethical dilemmas ofthe doctors' strike in Israel, Med Ethics. 1985 June; 11(2): 70–71.