מפלגת העבודה הישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מפלגת העבודה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מפלגת העבודה (פירושונים).
מפלגת העבודה
לוגו מפלגת העבודה
אפיון מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שמאל המפה הפוליטית
אידאולוגיות סוציאל-דמוקרטיה, ציונות סוציאליסטית, שתי מדינות לשני עמים, חופש דת
כנסות הכנסת השישית ואילך
מ-1965 עד 1988 התמודדה תחת השם "המערך".
ב-1999 התמודדה תחת השם "ישראל אחת",
וב-2003 ו-2006 תחת השם "עבודה-מימד".
ממשלות 13, 14, 15, 16, 17, 21, 22, 23, 25, 26, 28, 29, 30, 31, 32
אותיות אמת
מנהיגים לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג.
מספר מנדטים נוכחי 15
שיא כוחה 55 מנדטים בכנסת השישית*
*נוסף מנדט לאחר הקמת הסיעה
נוצרה מתוך מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י
התמזגה לתוך רצה במשותף במסגרת המערך (השני), ישראל אחת, עבודה-מימד, כיום עצמאית
ארגונים בינלאומיים האינטרנציונל הסוציאליסטי, מפלגת הסוציאליסטים האירופאים, ההסתדרות הציונית העולמית, תנועת העבודה הציונית העולמית

מפלגת העבודה היא מפלגת שמאל ציונית - סוציאל-דמוקרטית ישראלית.

העבודה הוקמה בשנת 1968 מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון דאז - מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית (שנוסדה בשנת 1930) אשר החזיקו בשלטון במדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד 1977.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה מדינית העבודה היא מפלגת שמאל מתון. בפוליטיקה של ישראל, היא נמצאת ימינה ממרצ וחד"ש ושמאלה מקדימה, ממפלגת התנועה ויש עתיד.

העבודה תומכת בתהליך מדיני ובחתימת הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם כל ארצות ערב, ובכלל זה תמכה בהסכם השלום עם מצרים והובילה את הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ואת הסכם השלום עם ירדן. היא תמכה וקידמה גם צעדים חד-צדדיים כגון הנסיגה מלבנון, בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון ופינוי רצועת עזה. כמו כן, תמכה המפלגה בפעולות צבאיות של ישראל כנגד הטרור. מפלגת העבודה תומכת בהקמת מדינה פלסטינית על בסיס מתווה קלינטון ועל העקרונות של סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים כמעלה אדומים, אריאל וגוש עציון, ופינוי של ההתנחלויות שלא בגושים במסגרת חוק "פדיון הבית"(פינוי-פיצוי). בנוסף לזאת המפלגה תומכת בהנהגת מעמד מיוחד בעיר העתיקה. מפלגת העבודה מתנגדת לזכות השיבה הפלסטינית לתוך מדינת ישראל, ודיון בינלאומי על פתרון הפליטים במדינה הפלסטינית אך לא במתן זכות שיבה .

חברתית כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשקפה החברתית השלטת במפלגה נוטה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי המודרני, מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה. בנוסף לכך היא תומכת במערכות ציבוריות חזקות ומקבלת כלכלה מעורבת. כמו כן מפלגת העבודה מתנגדת להפרטת השירותים הציבוריים והיא תומכת.

המפלגה מוגדרת כ"מפלגה חברה" באינטרנציונל הסוציאליסטי ו"מפלגה משקיפה" במפלגת הסוציאליסטים האירופאים, הפועלת במוסדות האיחוד האירופי (זאת יחד עם מפלגת מרצ, אשר גם היא נמצאת באותו המעמד בארגונים אלה). נוסף על כך, במסגרת תנועת העבודה הציונית העולמית, מפלגת העבודה פועלת במוסדות הלאומיים כדוגמת הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל.

ראשי המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם התחלת כהונה סיום כהונה
לוי אשכול 1968 1969
גולדה מאיר 1969 1974
יצחק רבין 1974 1977
שמעון פרס 1977 1992
יצחק רבין 1992 1995
שמעון פרס 1995 1997
אהוד ברק 1997 2001
בנימין בן אליעזר 2001 2002
עמרם מצנע 2002 2003
שמעון פרס 2003 2005
עמיר פרץ 2005 2007
אהוד ברק 2007 2011
מיכה חריש (יושב ראש זמני) 2011 2011
שלי יחימוביץ' 2011 2013
יצחק הרצוג 2013 מכהן

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1965 - 1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך הראשון" בין מפא"י ו"אחדות העבודה - פועלי ציון". המערך היווה ריצה ברשימה משותפת בין מפלגות שאינן מאוחדות. ב-21 בינואר 1968 הפכו המפלגות, יחדיו עם רפ"י, למפלגה אחת מאוחדת - מפלגת העבודה. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.

סיעות פועלים בכנסת
יוצאות אחדות העבודה ומפא"י

ב-40 שנות קיומה הראשונות, במשך 16 שנים כיהן מנהיג מפלגת העבודה כראש הממשלה (1969-1977, 1984-1986, 1992-1996, 1999-2001). החל מהבחירות לכנסת השביעית (1969) ועד לבחירות לכנסת ה-17 (2006), הייתה המפלגה תמיד אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות לכנסת ה-18 (2009), עם זאת, הפכה להיות המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת.

פתק הצבעה למפלגת העבודה בבחירות
כרטיס חבר, מפלגת העבודה

בשנת 1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. בבחירות 1984 הפכה המפלגה בראשות שמעון פרס למפלגה הגדולה בכנסת, אך מאחר שפרס לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר. בבחירות ב-1988 זכה שוב הליכוד, והעבודה הצטרפה לממשלתו של שמיר, ללא רוטציה, אך פרשה ממנה ב–1990, בעקבות מה שכונה "התרגיל המסריח". כעבור שנתיים רצה המפלגה לבחירות בהנהגת יצחק רבין, שלא במסגרת המערך אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", ושבה לשלטון.

בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות 1996. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.

בעקבות הכישלון בבחירות 1996 פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק ביוני 1997. לקראת בחירות 2000 (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, הודות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש-עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת.

2000 - 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של מועמד הליכוד אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון.

בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר כיו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שתוצאות הפריימריז, שבהם ניצח אברהם בורג, נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה פנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.

במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה.

בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה תצטרף לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים, על מנת לתמוך ולבצע את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון.

ב-9 בנובמבר 2005 נערכו פריימריז שבהם גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב-30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה.

בחירתו של פרץ היוותה משב רוח רענן למפלגה. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה שכללה בעשיריה הראשונה לצד החברים הוותיקים גם שמות חדשים, ביניהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ', ראש השב"כ לשעבר עמי אילון והפעילה החברתית נדיה חילו. אך למרות תנאי הפתיחה המעודדים, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. למרות זאת היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה בראשות אהוד אולמרט.

שלט בחירות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, ובו תמונתו של עמיר פרץ

מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, ביניהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.

ב-28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, שבהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פינס והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב-12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ הגיע למקום השלישי בלבד, ולא התמודד בסיבוב השני אך הודיע על תמיכתו בעמי אילון. בסיבוב השני ניצח אהוד ברק בהפרש קטן את עמי אילון והיה ליו"ר המפלגה החדש-ישן. ב-18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.

באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל"‏[1]. פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי"‏‏‏[2].

ב-4 בדצמבר 2008 התקיימו בחירות מקדימות לצורך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת. למקומות שלאחר אהוד ברק (משוריין) נבחרו יצחק הרצוג ואופיר פינס‏‏‏[3].

בבחירות 2009 נחלה העבודה, בראשות ברק, תבוסה קשה. המפלגה ירדה מ-19 מנדטים ל-13, והייתה לסיעה הרביעית בגודלה בכנסת, אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. לראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות הצהירו בכירי המפלגה, וברק בראשם, על כוונתם ללכת לאופוזיציה, אך עד מהרה החל ברק לנהל מגעים עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מהליכוד לכניסה לממשלת הימין בראשותו. מהלך זה עורר התנגדות עזה במפלגה, ו-7 מתוך 13 הח"כים בסיעה יצאו נגדו בתחילה. בסופו של דבר הובא הנושא להכרעת ועידת המפלגה, ושם הצליח ברק לאשר את ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד. הוחלט על כניסת העבודה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשביניהם תיק הביטחון, אשר יינתן לברק. לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית.

2011 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה אהוד ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואורית נוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". הרקע לפרישתם היה כוונתם לפרוש של שניים מחברי סיעת העבודה, כפי שהביעו אותה שבוע קודם לכן‏[4], בשל התמרמרותם לנוכח מצב המפלגה והמוראל הנמוך של הפעילים בה. באותו היום התפטרו מהממשלה שלושה חברי כנסת מטעם המפלגה: יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר. ימים ספורים לאחר הפילוג נבחר השר לשעבר מיכה חריש ליושב ראש המפלגה הזמני וכעבור חודשיים אושר באופן רשמי לתפקיד על ידי ועידת המפלגה.

לקראת הבחירות לראשות המפלגה שנקבעו להיערך בספטמבר 2011, הודיעו על מועמדותם חברי הכנסת יצחק הרצוג, עמיר פרץ (יו"ר המפלגה בעבר) ושלי יחימוביץ'; יו"ר המפלגה בעבר עמרם מצנע, ואיש העסקים אראל מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן הודיע אף הוא על התחלת התמודדות אולם הסיר מועמדותו זמן קצר לאחר מכן. ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט הודיע שיתמודד לתפקיד אולם פרש מהמירוץ והביע את תמיכתו בעמיר פרץ, ימים ספורים לפני סגירת מפקד החברים.

ביוני 2011 הסתיים מפקד חברים שערכה המפלגה. מספר חברי המפלגה עלה מכ-20,000 חברים לכ-82,000 חברים. בעקבות טענות שהועלו נגד כשרות חלק מההתפקדויות, נעשתה בדיקה של הטפסים ואף היה חשש שהליך הבדיקה יביא לדחיית יום הבחירות. לבסוף, התפרסם ספר הבוחרים הסופי באיחור של כשלושה שבועות, זאת לאחר שכ-6,000 מתפקדים נפסלו ו-14,000 מתפקדים נוספים נשארו על תנאי עד הסדרת התשלום שלהם למפלגה. מרגלית הודיע כי הנו שוקל עתירה לבג"ץ לדחיית מועד הבחירות עקב הדחייה בפרסום ספר הבוחרים, אולם לבסוף החליט לפרוש מן המירוץ כשבוע לפני יום הבחירות, והעביר את תמיכתו להרצוג.

ב-12 בספטמבר 2011 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. מספר בעלי זכות הבחירה היה 66,310 איש, ו-65% מהם הצביעו בבחירות שנערכו ב-171 קלפיות אשר היו פזורות ברחבי הארץ. תוצאות הבחירות היו: שלי יחימוביץ' - 32%; עמיר פרץ - 31%; יצחק הרצוג - 25%; עמרם מצנע - 12%. לאור העובדה שאיש מהמתמודדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, בהתאם לתקנון, נערך סיבוב שני בין שני המדורגים במקומות הראשונים. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות, שנערך ב-21 בספטמבר ובו שיעורי ההצבעה עמדו על כ-61%, ניצחה יחימוביץ' כשגרפה 53.8 אחוזים מקולות המצביעים לעומת פרץ שסיים עם 45.5 אחוזים (0.7 אחוזים נוספים מהמצביעים בחרו להטיל פתק "נמנע"). בכך נבחרה יחימוביץ' לתפקיד יושבת-ראש המפלגה‏[5][6].

במהלך שנתה הראשונה כיושבת ראש מפלגת העבודה, הצליחה יחימוביץ' להקטין את חובות המפלגה מ-128 מליון ש"ח ל-30 מליון בלבד וחידשה את פעילותם של למעלה מ-100 סניפים.

בהמשך הדרך, וביתר שאת לאחר הכרזתו של יאיר לפיד על כניסתו לפוליטיקה, התמתנו במעט מעמדה של יחימוביץ' ומעמד המפלגה‏[7]. עם זאת, חיזוק תקשורתי למפלגה הגיע במהלך שנת 2012 לאחר הכרזתם של מספר אישי ציבור על כוונתם להתמודד לכנסת במסגרת רשימת התנועה - בהם: נועם שליט[8], משה מזרחי[9], סתיו שפיר[10], איציק שמולי[11], מיקי רוזנטל[12], יריב אופנהיימר[13], אראל מרגלית[14], חילי טרופר, עומר בר-לב ומרב מיכאלי. נוספו על כך הח"כים מקדימה נינו אבסדזה[15] ונחמן שי[16] שהצטרפו למפלגה.

בחירת הרשימה נעשתה ב-29 בנובמבר. לאחר בחירת הרשימה, וביום האחרון להגשת הרשימות הודיע חבר הכנסת עמיר פרץ על פרישתו מהמפלגה ועל התפטרותו מהכנסת ועל הצטרפותו למפלגת "התנועה".

ב-21 בנובמבר 2013 עת נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה שבמסגרתן התמודדו שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג, הרצוג ניצח את יחימוביץ' בפער של כ-17% אחוזים ונבחר ליו"ר המפלגה.‏[17]

סמליל המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמליל המפלגה הנוכחי עוצב על ידי רובי הרטמן, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי של בצלאל, בשנת 1991 עם שינוי שמה של המפלגה ל"העבודה". הסמליל כולל את סמל השיבולים של מפא"י בצבע אדום, המזוהה עם התנועה הסוציאליסטית, וכחול, צבעו של דגל ישראל[18].

נציגי העבודה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת חברי כנסת הערות
הכנסת השישית (1965) 54 מנדטים: אבא אבן, אהרן אוזן, ברוך אזניה, יגאל אלון, שולמית אלוני, אריה לובה אליאב, יוסף-אהרן אלמוגי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, משה ארם, זלמן ארן, לוי אשכול, אריה בהיר, מרדכי ביבי, אברהם ביטון, מרדכי בן-פורת, אהרן בקר, משה ברעם, ראובן ברקת, עקיבא גוברין, דוד גולומב, מטילדה גז, ישראל גלילי, עמוס דגני, משה דיין, צבי דינשטיין, דוד הכהן, רות הקטין, יזהר הררי, משה ורטמן, מרדכי זר, אשר חסין, אהרן ידלין, ישראל ישעיהו-שרעבי, גבריאל כהן, מנחם כהן, קדיש לוז, אמנון לין, גולדה מאיר, יצחק נבון, מרדכי נמיר, דבורה נצר, דוב סדן, מרדכי סורקיס, פנחס ספיר, משה סרדינס, מרדכי עופר, יוסף פישר, שמעון פרס, דוד פתל, רחל צברי, חיים יוסף צדוק, זאב צור, ישראל קרגמן, שמואל שורש, זאב שרף, אליהו ששון
הכנסת השביעית (1969) במסגרת המערך (השני) 49 מנדטים (מתוך 56 מנדטים לרשימה כולה): מאיר אביזוהר, אבא אבן, יגאל אלון, אריה לובה אליאב, יוסף-אהרן אלמוגי, עדיאל אמוראי, ארי אנקוריון, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מרדכי ביבי, יצחק בן-אהרן, מרדכי בן-פורת, אהרן בקר, משה ברעם, ראובן ברקת, חיים גבתי, מטילדה גז, ישראל גלילי, צבי גרשוני, משה דיין, צבי דינשטיין, שלמה הלל, זאב הרינג, זינה הרמן, יזהר הררי, משה ורטמן, אברהם זילברברג, מרדכי זר, בן-ציון חלפון, אהרן ידלין, גד יעקבי, אביעד יפה, יהונתן יפרח, ישראל ישעיהו-שרעבי, משה כרמל, שלום לוין, גולדה מאיר, יצחק נבון, מרדכי סורקיס, פנחס ספיר, אברהם עופר, מרדכי עופר, עדה פיינברג-סירני, עוזי פיינרמן, שמעון פרס, חיים יוסף צדוק, דוד קורן, יצחק קורן, ישראל קרגמן, משה שחל, יעקב-שמשון שפירא, זאב שרף, אליהו ששון
הכנסת השמינית (1973) במסגרת המערך (השני) 44 מנדטים (מתוך 51 לרשימה כולה): אבא אבן, צבי אלדרוטי, יגאל אלון, אריה לובה אליאב, יוסף-אהרן אלמוגי, עדיאל אמוראי, יעקב ז'אק אמיר, ארי אנקוריון, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, יצחק בן-אהרן, מרדכי בן-פורת, משה ברעם, מטילדה גז, אברהם גיבלבר, ישראל גלילי, צבי גרשוני, משה דיין, עמוס הדר, מנחם הכהן, שלמה הלל, אסתר הרליץ, משה ורטמן, אברהם זילברברג, בן-ציון חלפון, מיכה חריש, אהרן ידלין, סנטה יוספטל, גד יעקבי, אביעד יפה, אהרן יריב, ישראל ישעיהו-שרעבי, משה כרמל, שלום לוין, יחיאל לקט, גולדה מאיר, אליהו מויאל, יצחק נבון, אורה נמיר, פנחס ספיר, אברהם עופר, עוזי פיינרמן, יעקב פרנק, שמעון פרס, חיים יוסף צדוק, דוד קורן, נוזהת קצב, ישראל קרגמן, יצחק רבין, משה שחל, חביב שמעוני, יוסי שריד
הכנסת התשיעית (1977) במסגרת המערך (השני) 28 מנדטים (מתוך 32 לרשימה כולה): אבא אבן, יגאל אלון, עדיאל אמוראי, יעקב ז'אק אמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, תמר אשל, חיים בר-לב, עוזי ברעם, דוד גולומב, משה דיין, עמוס הדר, מנחם הכהן, שלמה הלל, אסתר הרליץ, יחזקאל זכאי, מיכה חריש, יהודה חשאי, אהרן ידלין, גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, זאב כץ, אליהו מויאל, ירוחם משל, יצחק נבון, אורה נמיר, מאיר עמית, שמעון פרס, חיים יוסף צדוק, יצחק רבין, יהושע רבינוביץ, דניאל רוזוליו, משה שחל, אליהו שפייזר, יוסי שריד
הכנסת העשירית (1981) במסגרת המערך (השני) 40 מנדטים (מתוך 47 לרשימה כולה): אבא אבן, רפאל אדרי, שולמית אלוני, עדיאל אמוראי, יעקב ז'אק אמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נאוה ארד, תמר אשל, נפתלי בלומנטל, דב בן-מאיר, מיכאל בר-זוהר, חיים בר-לב, עוזי ברעם, מרדכי גור, יעקב גיל, מנחם הכהן, שלמה הלל, אהרן הראל, חיים הרצוג, שבח וייס, יחזקאל זכאי, חמד חלאילה, משה חריף, מיכה חריש, יהודה חשאי, גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, אמנון לין, ירוחם משל, אהרן-רפאל נחמיאס, אריה נחמקין, אורה נמיר, רענן נעים, אורי סבג, רפאל סוויסה, עדנה סולודר, שמעון פרס, יצחק פרץ, יעקב צור, יצחק רבין, דניאל רוזוליו, נחמן רז, חיים רמון, משה שחל, אליהו שפייזר, יוסי שריד
הכנסת ה-11 (1984) במסגרת המערך 37 מנדטים (מתוך 44 לרשימה כולה): אבא אבן, רפאל אדרי, עדיאל אמוראי, יעקב ז'אק אמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נאוה ארד, בנימין (פואד) בן אליעזר, דב בן-מאיר, חיים בר-לב, עוזי ברעם, מרדכי גור, יעקב גיל, שמחה דיניץ, עבד אל-והאב דראושה, מנחם הכהן, שלמה הלל, אהרן הראל, שבח וייס, עזר ויצמן, מיכה חריש, גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, דוד ליבאי, אמנון לין, יצחק נבון, אהרן-רפאל נחמיאס, אריה נחמקין, אורה נמיר, אורי סבג, עדנה סולודר, שלמה עמר, שמעון פרס, יצחק פרץ, יעקב צור, ישראל קיסר, יצחק רבין, נחמן רז, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, משה שחל, אפרים שלום, אליהו שפייזר, יוסי שריד
  • ב-22 באוקטובר 1984 פרשו ששת חברי מפ"ם מהסיעה המשותפת, והצטרפו חברי יחד בנימין בן אליעזר, עזר ויצמן, ושלמה עמר. יוסי שריד פרש והצטרף לר"ץ.
  • אל-והאב דראושה פרש מהעבודה ב-15 בפברואר 1988 והקים סיעת יחיד. ב-7 במרץ 1988 ניתן לה השם מד"ע.
  • ב-15 במרץ 1988 פרש מהכנסת שמחה דיניץ. החליף אותו יעקב גיל.
  • ב-10 במאי 1988 פרש מהכנסת אהרון הראל. החליף אותו אברהם בייגה שוחט.
  • ב-31 באוקטובר 1988 פרש מהכנסת עדיאל אמוראי. החליף אותו אורי סבג.
הכנסת ה-12 (1988) 39 מנדטים: רפאל אדרי, אריה לובה אליאב, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נאוה ארד, אברהם בורג, יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן מנחם, מיכאל בר-זוהר, חיים בר לב, עוזי ברעם, מיכה גולדמן, מרדכי גור, גדליה גל, אלי דיין, שלמה הלל, שבח וייס, עזר ויצמן, עמנואל זיסמן, מיכה חריש, סאלח טריף, גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, רענן כהן, דוד ליבאי, חגי מרום, נואף מסאלחה, יצחק נבון, אורה נמיר, עדנה סולודר, שמעון פרס, עמיר פרץ, יעקב צור, ישראל קיסר, יצחק רבין, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, משה שחל, שמעון שטרית
הכנסת ה-13 (1992) 44 מנדטים: שמואל אביטל, רפאל אדרי, אורי אור, דליה איציק, רפאל אלול, נאוה ארד, שלמה בוחבוט, אברהם בורג, יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן מנחם, עוזי ברעם, מיכה גולדמן, אלי גולדשמידט, מרדכי גור, גדליה גל, אלי דיין, יעל דיין, שבח וייס, יוסף ונונו, נסים זוילי, עמנואל זיסמן, חנא חדד, מיכה חריש, סאלח טריף, אברהם יחזקאל, אברהם כ"ץ-עוז, רענן כהן, יוסי כץ, מאשה לובלסקי, דוד ליבאי, יורם לס, חגי מרום, נואף מסאלחה, צבי ניר, אורה נמיר, אפרים סנה, שמעון פרס, עמיר פרץ, אביגדור קהלני, ישראל קיסר, יצחק רבין, חיים רמון, גדעון שגיא, אברהם בייגה שוחט, פיני שומר, משה שחל, שמעון שטרית, יעקב שפי
הכנסת ה-14 (1996) 34 מנדטים: רפאל אדרי, אורי אור, אפי אושעיה, דליה איציק, רפאל אלול, יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן-מנחם, שלמה בן-עמי, עוזי ברעם, אהוד ברק, מיכה גולדמן, אלי גולדשמידט, יעל דיין, שבח וייס, נסים זוילי, רפיק חאג'-יחיא, סאלח טריף, יונה יהב, אברהם יחזקאל, איתן כבל, רענן כהן, יוסי כץ, דוד ליבאי, סופה לנדבר, אדיסו מאסלה, חגי מרום, נואף מסאלחה, אפרים סנה, אופיר פינס, שמעון פרס, עמיר פרץ, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, משה שחל, שלום שמחון
הכנסת ה-15 (1999) במסגרת ישראל אחת ולאחר מכן העבודה-מימד 23 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): קולט אביטל, אפי אושעיה, דליה איציק, אברהם בורג, יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן מנחם, שלמה בן-עמי, עוזי ברעם, אהוד ברק, אלי גולדשמידט, יהודה גלעד, יעל דיין, מתן וילנאי, סאלח טריף, אברהם יחזקאל, איתן כבל, רענן כהן, יוסי כץ, סופה לנדבר, נואף מסאלחה, אורית נוקד, אפרים סנה, אופיר פינס, שמעון פרס, דליה רבין-פילוסוף, חיים רמון, צלי רשף, אברהם בייגה שוחט, ויצמן שירי, שלום שמחון
הכנסת ה-16 (2003) במסגרת העבודה-מימד 18 מנדטים (מתוך 19 לרשימה כולה): קולט אביטל, אפי אושעיה, דליה איציק, אורנה אנג'ל, אברהם בורג, בנימין בן אליעזר, אלי בן מנחם, נטע דוברין, יצחק הרצוג, מתן וילנאי, סאלח טריף, אבי יחזקאל, דני יתום, איתן כבל, אילנה כהן, סופה לנדבר, ראלב מג'אדלה, עמרם מצנע, אורית נוקד, אפרים סנה, אופיר פינס, שמעון פרס, עמיר פרץ, רונן צור, דני קורן, חיים רמון, אברהם שוחט, ויצמן שירי, שלום שמחון, יולי תמיר
הכנסת ה-17 (2006) במסגרת העבודה-מימד 18 מנדטים (מתוך 19 לרשימה כולה): עמיר פרץ, יצחק הרצוג, אופיר פז פינס, אבישי ברוורמן, יולי תמיר, עמי אילון, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, קולט אביטל, אפרים סנה, דני יתום, נדיה חילו, שלום שמחון, אורית נוקד, יורם מרציאנו, ראלב מג'אדלה, שכיב שנאן, לאון ליטינסקי
הכנסת ה-18 (2009) 13 מנדטים: אהוד ברק, יצחק הרצוג, אופיר פינס, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, יולי תמיר, עמיר פרץ, דניאל בן סימון, שלום שמחון, אורית נוקד, עינת וילף, ראלב מג'אדלה, יורם מרציאנו
הכנסת ה-19 (2013) 15 מנדטים: שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן אליעזר, יחיאל בר, עמר בר לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי, משה מזרחי

רשימת מועמדי "מפלגת העבודה הישראלית" לכנסת ה-19, באתר ועדת הבחירות המרכזית

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]




הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים ביאור, ההסתדרות הכריזה סכסוך עבודה במפלגת העבודה עקב ביטול ההסכמים, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2007
  2. ^ דני גוטוויין, מפלגת העבודה? מפלגת ההון, באתר ynet‏, 1 בספטמבר 2007
  3. ^ מזל מועלם, בחירות 2009, פריימריז בעבודה: אהוד ברק: נבחרת מנצחת לעבודה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008
  4. ^ הכוונה לעמיר פרץ ודניאל בן סימון. האחרון הודיע על כוונתו לפרוש מהסיעה ולהקים סיעת יחיד.
  5. ^ מתי טוכפלד, ‏יחימוביץ' נגד פרץ, באתר ישראל היום, 13 בספטמבר 2011
  6. ^ ‏מורן אזולאי ורועי מנדל, ראש חדש לעבודה: שלי יחימוביץ' זכתה בבחירות, באתר ynet‏, 22 בספטמבר 2011‏
  7. ^ רביב דרוקר, סקר חדשות 10: הליכוד מקבל 30 מושבים, יאיר לפיד שני עם 16, אתר "nana10".
  8. ^ סרטונים פנחס וולף, נעם שליט הודיע כי יתמודד על מקום ברשימת העבודה, באתר וואלה!, 9 בינואר 2012
  9. ^ פנחס וולף, כוכב חדש במפלגת העבודה: ניצב בדימוס משה מזרחי, באתר וואלה!, 11 בינואר 2012
  10. ^ עכשיו זה רשמי: סתיו שפיר הצטרפה למפלגת העבודה, באתר נענע 10, 12 באוקטובר 2012
  11. ^ פנחס וולף ומיכל רשף, איציק שמולי הודיע שיתמודד לרשימת העבודה לכנסת, באתר וואלה!, 17 באוקטובר 2012
  12. ^ סרטונים עמרי נחמיאס ו"המקור", מיקי רוזנטל מודיע בשידור חי על כניסתו לפוליטיקה, באתר נענע 10, 16 באוקטובר 2012
  13. ^ יוסי אלי, אופנהיימר רץ לעבודה: "יריב חזק מול הימין", באתר nrg‏, 22 באוקטובר 2012
  14. ^ צבי זרחיה, יו"ר JVP אראל מרגלית יתמודד בבחירות לרשימת מפלגת עבודה לכנסת, באתר TheMarker‏, 17 באוקטובר 2012
  15. ^ אריק בנדר, מכה לקדימה: ח"כ אבסדזה עוברת לעבודה, באתר nrg‏, 25 באוקטובר 2012
  16. ^ טל שלו, עוד אחד מצטרף: נחמן שי עוזב את קדימה לטובת העבודה, באתר וואלה!, 27 באוקטובר 2012
  17. ^ מורן אזולאי, הרצוג בנאום הניצחון: "יחד נחזור לשלטון", באתר ynet‏, 22 בנובמבר 2013
  18. ^ יובל סער, כיצד נוצר הלוגו של אובמה?, באתר עכבר העיר, 30 בדצמבר 2008
  19. ^ מצנע הודיע: פורש לנגב, באתר nrg‏, 13 בנובמבר 2005