מפלגת העבודה הישראלית
המונח "מפלגת העבודה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מפלגת העבודה (פירושונים).
| מפלגת העבודה | |
 |
|
| אפיון | מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שמאל המפה הפוליטית |
|---|---|
| אידאולוגיות | סוציאל-דמוקרטיה, ציונות סוציאליסטית |
| כנסות | הכנסת השישית ואילך מ-1965 עד 1988 התמודדה תחת השם "המערך". ב-1999 התמודדה תחת השם "ישראל אחת", וב-2003 ו-2006 תחת השם "עבודה-מימד". |
| ממשלות | 13, 14, 15, 16, 17, 21, 22, 23, 25, 26, 28, 29, 30, 31, 32 |
| אותיות | אמת |
| מנהיגים | לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ'. |
| מספר מנדטים נוכחי | 15 |
| שיא כוחה | 55 מנדטים בכנסת השישית* *נוסף מנדט לאחר הקמת הסיעה |
| נוצרה מתוך | מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י |
| התמזגה לתוך | רצה במשותף במסגרת המערך (השני), ישראל אחת, עבודה-מימד, כיום עצמאית |
| ארגונים בינלאומיים | האינטרנציונל הסוציאליסטי, מפלגת הסוציאליסטים האירופאים, ההסתדרות הציונית העולמית |
בישראל, מפלגת העבודה היא שמה של מפלגת שמאל ציונית - סוציאל-דמוקרטית, אשר הוקמה בשנת 1968 מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון דאז - מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית (שנוסדה בשנת 1930) שהחזיקו בשלטון במדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד 1977. היא המפלגה הגדולה ביותר בתנועת העבודה הישראלית.
תוכן עניינים |
אידאולוגיה [עריכה]
מדינית [עריכה]
מבחינה מדינית העבודה היא מפלגת שמאל מתון. בפוליטיקה של ישראל היא נמצאת ימינה ממרצ ושמאלה מקדימה ומהליכוד. העבודה תומכת בתהליך מדיני ובחתימת הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם כל מדינות ערב, ובכלל זה תמכה בהסכם השלום עם מצרים והובילה את הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ואת הסכם השלום עם ירדן, אך תמכה וקידמה גם צעדים חד-צדדיים כגון הנסיגה מלבנון, בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון ופינוי רצועת עזה, תוך שמירה על גושי ההתיישבות הישראלים במעלה אדומים, אריאל וגוש עציון בתחום ישראל. כמו כן, תמכה המפלגה בפעולות צבאיות של ישראל כנגד הטרור.
חברתית כלכלית [עריכה]
השקפה החברתית השלטת במפלגה נוטה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי המודרני, מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה במערכות ציבוריות חזקות ומקבלת את הקפיטליזם בגרסה סוציאלית.
המפלגה מוגדרת כ"מפלגה חברה" באינטרנציונל הסוציאליסטי ו"מפלגה משקיפה" במפלגת הסוציאליסטים האירופאים, הפועלת במוסדות האיחוד האירופי (זאת יחד עם מפלגת מרצ, אשר גם היא נמצאת באותו המעמד בארגונים אלה). נוסף על כך, במסגרת תנועת העבודה הציונית העולמית, מפלגת העבודה פועלת במוסדות הלאומיים כדוגמת הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל.
ראשי המפלגה [עריכה]
| שם | התחלת כהונה | סיום כהונה |
|---|---|---|
| לוי אשכול | 1968 | 1969 |
| גולדה מאיר | 1969 | 1974 |
| יצחק רבין | 1974 | 1977 |
| שמעון פרס | 1977 | 1992 |
| יצחק רבין | 1992 | 1995 |
| שמעון פרס | 1995 | 1997 |
| אהוד ברק | 1997 | 2001 |
| בנימין בן אליעזר | 2001 | 2002 |
| עמרם מצנע | 2002 | 2003 |
| שמעון פרס | 2003 | 2005 |
| עמיר פרץ | 2005 | 2007 |
| אהוד ברק | 2007 | 2011 |
| מיכה חריש (יושב ראש זמני) | 2011 | 2011 |
| שלי יחימוביץ' | 29 בספטמבר 2011 | --- |
היסטוריה [עריכה]
1965 - 1999 [עריכה]
ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך הראשון" בין מפא"י ו"אחדות העבודה - פועלי ציון". המערך היווה ריצה ברשימה משותפת בין מפלגות שאינן מאוחדות. ב-21 בינואר 1968 הפכו המפלגות, יחדיו עם רפ"י, למפלגה אחת מאוחדת - מפלגת העבודה. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.
| סיעות פועלים בכנסת יוצאות אחדות העבודה ומפא"י |
ב-40 שנות קיומה הראשונות, במשך 16 שנים כיהן מנהיג מפלגת העבודה כראש הממשלה (1969-1977, 1984-1986, 1992-1996, 1999-2001). החל מהבחירות לכנסת השביעית (1969) ועד לבחירות לכנסת ה-17 (2006), הייתה המפלגה תמיד אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות לכנסת ה-18 (2009), עם זאת, הפכה להיות המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת.
בשנת 1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. בבחירות 1984 הפכה המפלגה בראשות שמעון פרס למפלגה הגדולה בכנסת, אך מאחר שפרס לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר. בבחירות ב-1988 זכה שוב הליכוד, והעבודה הצטרפה לממשלתו של שמיר, ללא רוטציה, אך פרשה ממנה ב–1990, בעקבות מה שכונה התרגיל המסריח. כעבור שנתיים רצה המפלגה לבחירות בהנהגת יצחק רבין, שלא במסגרת המערך אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", ושבה לשלטון.
בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות 1996. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.
בעקבות הכישלון בבחירות 1996 פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק ביוני 1997. לקראת בחירות 2000 (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, הודות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש-עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת.
2000 - 2010 [עריכה]
בחודש מרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של מועמד הליכוד אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון.
בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר כיו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שתוצאות הפריימריז, שבהם ניצח אברהם בורג, נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה פנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.
במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה.
בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה תצטרף לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים, על מנת לתמוך ולבצע את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון.
ב-9 בנובמבר 2005 נערכו פריימריז שבהם גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב-30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה.
בחירתו של פרץ היוותה משב רוח רענן למפלגה. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה שכללה בעשיריה הראשונה לצד החברים הוותיקים גם שמות חדשים, ביניהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ', ראש השב"כ לשעבר עמי אילון והפעילה החברתית נדיה חילו. אך למרות תנאי הפתיחה המעודדים, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. למרות זאת היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה בראשות אהוד אולמרט.
מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, ביניהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.
ב-28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, שבהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פינס והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב-12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ הגיע למקום השלישי בלבד, ולא התמודד בסיבוב השני אך הודיע על תמיכתו בעמי אילון. בסיבוב השני ניצח אהוד ברק בהפרש קטן את עמי אילון והיה ליו"ר המפלגה החדש-ישן. ב-18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.
באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל"[1]. פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי"[2].
ב-4 בדצמבר 2008 התקיימו בחירות מקדימות לצורך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת. למקומות שלאחר אהוד ברק (משוריין) נבחרו יצחק הרצוג ואופיר פינס[3].
בבחירות 2009 נחלה העבודה, בראשות ברק, תבוסה קשה. המפלגה ירדה מ-19 מנדטים ל-13, והייתה לסיעה הרביעית בגודלה בכנסת, אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. לראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות הצהירו בכירי המפלגה, וברק בראשם, על כוונתם ללכת לאופוזיציה, אך עד מהרה החל ברק לנהל מגעים עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מהליכוד לכניסה לממשלת הימין בראשותו. מהלך זה עורר התנגדות עזה במפלגה, ו-7 מתוך 13 הח"כים בסיעה יצאו נגדו בתחילה. בסופו של דבר הובא הנושא להכרעת ועידת המפלגה, ושם הצליח ברק לאשר את ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד. הוחלט על כניסת העבודה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשביניהם תיק הביטחון, אשר יינתן לברק. לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית.
2011 - 2012 [עריכה]
ב-17 בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה אהוד ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואורית נוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". הרקע לפרישתם היה כוונתם לפרוש של שניים מחברי סיעת העבודה, כפי שהביעו אותה שבוע קודם לכן[4], בשל התמרמרותם לנוכח מצב המפלגה והמוראל הנמוך של הפעילים בה. באותו היום התפטרו מהממשלה שלושה חברי כנסת מטעם המפלגה: יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר. ימים ספורים לאחר הפילוג נבחר השר לשעבר מיכה חריש ליושב ראש המפלגה הזמני וכעבור חודשיים אושר באופן רשמי לתפקיד על ידי ועידת המפלגה.
לקראת הבחירות לראשות המפלגה שנקבעו להיערך בספטמבר 2011, הודיעו על מועמדותם חברי הכנסת יצחק הרצוג, עמיר פרץ (יו"ר המפלגה בעבר) ושלי יחימוביץ'; יו"ר המפלגה בעבר עמרם מצנע, ואיש העסקים אראל מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן הודיע אף הוא על התחלת התמודדות אולם הסיר מועמדותו זמן קצר לאחר מכן. ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט הודיע שיתמודד לתפקיד אולם פרש מהמירוץ והביע את תמיכתו בעמיר פרץ, ימים ספורים לפני סגירת מפקד החברים.
ביוני 2011 הסתיים מפקד חברים שערכה המפלגה. מספר חברי המפלגה עלה מכ-20,000 חברים לכ-82,000 חברים. בעקבות טענות שהועלו נגד כשרות חלק מההתפקדויות, נעשתה בדיקה של הטפסים ואף היה חשש שהליך הבדיקה יביא לדחיית יום הבחירות. לבסוף, התפרסם ספר הבוחרים הסופי באיחור של כשלושה שבועות, זאת לאחר שכ-6,000 מתפקדים נפסלו ו-14,000 מתפקדים נוספים נשארו על תנאי עד הסדרת התשלום שלהם למפלגה. מרגלית הודיע כי הנו שוקל עתירה לבג"ץ לדחיית מועד הבחירות עקב הדחייה בפרסום ספר הבוחרים, אולם לבסוף החליט לפרוש מן המירוץ כשבוע לפני יום הבחירות, והעביר את תמיכתו להרצוג.
ב-12 בספטמבר 2011 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. מספר בעלי זכות הבחירה היה 66,310 איש, ו-65% מהם הצביעו בבחירות שנערכו ב-171 קלפיות אשר היו פזורות ברחבי הארץ. תוצאות הבחירות היו: שלי יחימוביץ' - 32%; עמיר פרץ - 31%; יצחק הרצוג - 25%; עמרם מצנע - 12%. לאור העובדה שאיש מהמתמודדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, בהתאם לתקנון, נערך סיבוב שני בין שני המדורגים במקומות הראשונים. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות, שנערך ב-21 בספטמבר ובו שיעורי ההצבעה עמדו על כ-61%, ניצחה יחימוביץ' כשגרפה 53.8 אחוזים מקולות המצביעים לעומת פרץ שסיים עם 45.5 אחוזים (0.7 אחוז נוספים בחרו להטיל פתק "נמנע"). בכך נבחרה יחימוביץ' לתפקיד יושבת-ראש המפלגה[5][6].
במהלך שנתה הראשונה כיושבת ראש מפלגת העבודה, הצליחה יחימוביץ' להקטין את חובות המפלגה מ-128 מליון ש"ח ל-30 מליון בלבד וחידשה את פעילותם של למעלה מ-100 סניפים.
סמליל המפלגה [עריכה]
סמליל המפלגה הנוכחי עוצב על ידי רובי הרטמן, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי של בצלאל, בשנת 1991 עם שינוי שמה של המפלגה ל"העבודה". הסמליל כולל את סמל השיבולים של מפא"י בצבע אדום, המזוהה עם התנועה הסוציאליסטית, וכחול, צבעו של דגל ישראל[7].
נציגי העבודה בכנסת [עריכה]
|
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
|
|---|
|
|
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- מפלגת העבודה - האתר הרשמי
- רשימת מועמדי "העבודה בראשות שלי יחימוביץ" לכנסת ה-19, באתר ועדת הבחירות המרכזית
- מפלגת העבודה, באתר "כנסת פתוחה"
- הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה
- חוקת מפלגת העבודה
- ההיסטוריה של מפלגת העבודה - ריכוז מאמרים
- העבודה בראשות אהוד ברק באתר הכנסת (שם הסיעה בשלהי הכנסת ה-17)
- מפלגת העבודה - ארכיון המפלגה
- מפלגת העבודה בשנים 1968-1977, באתר "תנועת העבודה הישראלית"
- עופר קניג, בחירות 2011 להנהגת מפלגת העבודה, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- מפלגת העבודה, באנציקלופדיה ynet
- ברוך תור-רז, ארכיון מפלגת העבודה הישראלית בבית ברל כמקור לתולדות ארץ ישראל 1930-1948, קתדרה 3, פברואר 1977
- רשימת העבודה לכנסת ה-19 ותוצאות ההצבעה המלאות בבחירות המקדימות
הערות שוליים [עריכה]
- ^ חיים ביאור, ההסתדרות הכריזה סכסוך עבודה במפלגת העבודה עקב ביטול ההסכמים, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2007
- ^ דני גוטוויין, מפלגת העבודה? מפלגת ההון, באתר ynet, 1 בספטמבר 2007
- ^ הארץ , מזל מועלם, שירות "", בחירות 2009, פריימריז בעבודה: אהוד ברק: נבחרת מנצחת לעבודה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008
- ^ הכוונה לעמיר פרץ ודניאל בן סימון. האחרון הודיע על כוונתו לפרוש מהסיעה ולהקים סיעת יחיד.
- ^ יחימוביץ' נגד פרץ, באתר ישראל היום, 13.9.2011
- ^ מורן אזולאי ורועי מנדל, ראש חדש לעבודה: שלי יחימוביץ' זכתה בבחירות, באתר ynet, 22 בספטמבר 2011
- ^ יובל סער, כיצד נוצר הלוגו של אובמה?, באתר עכבר העיר, 30 בדצמבר 2008
- ^ מצנע הודיע: פורש לנגב, באתר nrg מעריב, 13 בנובמבר 2005
| סיעות הכנסת הנוכחית | ||
|---|---|---|
| קואליציה |
הליכוד - ישראל ביתנו (הליכוד, ישראל ביתנו) · יש עתיד · הבית היהודי (מפד"ל, האיחוד הלאומי-תקומה) · התנועה (התנועה הירוקה) |
|
| אופוזיציה |
העבודה · ש"ס · יהדות התורה (אגודת ישראל, דגל התורה) · מרצ · רע"מ-תע"ל (רע"מ, תע"ל, מד"ע)· חד"ש (מק"י, תראבוט, עצמאיים) · בל"ד · קדימה |
|
| רשימות שהתמודדו בבחירות לכנסת התשע עשרה | ||
|---|---|---|
|
אור • אחים אנחנו • ארץ חדשה • בל"ד • ברית עולם • דור • דעם • הבית היהודי • הירוקים • הישראלים • הליכוד - ישראל ביתנו • העבודה • הפיראטים • התנועה • התקווה לשינוי • חד"ש • חיים בכבוד • יהדות התורה • יש עתיד • כולנו חברים נ נח • כח להשפיע - בהכוונת רבי אמנון יצחק • מורשת אבות • מפלגת כלכלה • מרצ • מתקדמת ליברלית-דמוקרטית • עוצמה לישראל • עלה ירוק - הרשימה הליברלית • עם שלם • צדק חברתי • קדימה • רע"מ-תע"ל-מד"ע • ש"ס |
||
| הבחירות לכנסת התשע עשרה • מפלגות בישראל • הכנסת • פוליטיקה של ישראל | ||
