מפלגת העבודה הישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפלגת העבודה
לוגו מפלגת העבודה
אפיון: מפלגת פועלים,
מרכז-שמאל המפה הפוליטית
כנסות: הכנסת השישית ואילך
מ-1969 עד 1992 התמודדה תחת השם "המערך".
ב-1999 תחת השם "ישראל אחת",
ומאז תחת השם עבודה-מימד
ממשלות: 13, 14, 15, 16, 17, 21, 22, 23, 25,
26, 28, 29, 30, 31
מנהיגים: לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין,
שמעון פרס, אהוד ברק,
בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ
שיא כוחה: 55 מנדטים בכנסת השישית*
*נוסף מנדט לאחר הקמת הסיעה
נוצרה מתוך: מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון
ורפ"י
התמזגה לתוך: רצה במשותף במסגרת המערך (השני),
ישראל אחת כיום במסגרת עבודה-מימד
פתר הצבעה בקלפי של העבודה
פתר הצבעה בקלפי של העבודה

מפלגת העבודה הישראלית היא מפלגה ציונית - סוציאל-דמוקרטית אשר הוקמה בשנת 1968 מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון דאז - מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י, ונתפס כאיחודן תחת קורת גג אחת של כל תנועות העבודה ההיסטוריות, שראשיתן בתקופת העלייה השנייה. האיחוד נעשה בימים בהם אמונותיהן ומושגיהן של תנועות הפועלים כבר הלכו והתרוקנו מתוכנן, בישראל ההולכת ומתעשרת שלאחר מלחמת ששת הימים.

תוכן עניינים

[עריכה] אידאולוגיה

מבחינה מדינית העבודה היא מפלגת שמאל ציוני מתונה. היא נמצאת ימינה ממרצ ושמאלה מקדימה והליכוד. העבודה תומכת בתהליך מדיני ובחתימת הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם כל מדינות ערב, אך תמכה וקידמה גם צעדים חד-צדדיים כגון הנסיגה מלבנון, בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון ופינוי רצועת עזה, תוך שמירה על גושי ההתיישבות הישראלים במעלה אדומים, אריאל וגוש עציון בתחום ישראל.

מבחינה כלכלית, אף על פי שהעבודה מגדירה את עצמה כמפלגה סוציאל דמוקרטית, המדיניות שלה נוטה לקפיטליזם רך בשילוב מדינת רווחה. עם כניסת עמיר פרץ לכס ראשות המפלגה והצטרפות אנשי שמאל סוציאליסטי מובהק כמו שלי יחימוביץ' ונדיה חילו, נראה היה שהמפלגה חוזרת לייצג פן סוציאל-דמוקרטי חזק יותר מפעם, אך בממשלה שהוקמה לאחר בחירות 2006 לא הצליחה העבודה להביא לשינוי חברתי של ממש, ועם החלפתו של עמיר פרץ באהוד ברק לא ברור מה נשאר מהתדמית החברתית.

[עריכה] היסטוריה

סיעות פועלים בכנסת
יוצאות אחדות העבודה ומפא"י

ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך" (הראשון) בין מפא"י ו"אחדות העבודה - פועלי ציון". המערך היווה ריצה ברשימה משותפת בין מפלגות שאינן מאוחדות. ב21 בינואר 1968 הפכו המפלגות, יחדיו עם רפ"י, למפלגה אחת מאוחדת - מפלגת העבודה. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.

את המפלגה הנהיגו מאז הקמתה:

בשנת 1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. ב-1984 הצטרפה לממשלת אחדות לאומית שבה כיהן מנהיגה שמעון פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר. ב–1990, בעקבות מה שכונה התרגיל המסריח, פרשה העבודה מממשלת האחדות וכעבור שנתיים רצה לבחירות בהנהגת יצחק רבין, שלא במסגרת המערך, אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", ושבה לשלטון.

בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות 1996. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.

בעקבות הכישלון בבחירות 1996, פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק. לקראת בחירות 2000 (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה יחד עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, עקב ניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש-עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת. בחודש מרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון.
בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר ליו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שבחירות קודמות, שבהן ניצח אברהם בורג נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה בחרה שלא לקחת חלק בממשלה ופנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.

במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה.

בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה מצטרפת לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים.

ב-9 בנובמבר 2005 גבר עמיר פרץ, אשר שב לחיק המפלגה לאחר שבמשך מספר שנים היה חבר במפלגת עם אחד, על יריביו שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמד לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה.

בחירתו של פרץ הייתה משב רוח רענן למפלגה. אמנים ואנשי רוח רבים הודיעו על התפקדותם למפלגה ותמיכתם בפרץ. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה מבטיחה שכללה בעשיריה הראשונה לצד החברים הוותיקים גם שמות חדשים ומבטיחים, ביניהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ', ראש השב"כ לשעבר עמי אילון והפעילה החברתית נדיה חילו. אך למרות תנאי הפתיחה המעודדים, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. למרות זאת היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה.

שלט בחירות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, ובו תמונתו של עמיר פרץ
שלט בחירות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, ובו תמונתו של עמיר פרץ

מפלגת העבודה הצטרפה לממשלה בראשות אהוד אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, ביניהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.

במהלך חודש אוקטובר 2006 החל אולמרט במגעים לצירופה של מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן לממשלה. רוב חברי הסיעה, ופרץ בראשם, התנגדו לישיבה בממשלה עם מפלגת ימין קיצוני ואיימו בפרישה מהממשלה. אך אולמרט הצליח לשכנע את פרץ להישאר בתמורה למינויו שלו לראש הוועדה לענייני המגזר הלא יהודי ומינוי אפרים סנה לסגן שר הביטחון. ההחלטה להישאר בממשלה הוכרעה ברוב קולות בישיבת מרכז המפלגה ב29 באוקטובר 2006, כשהפעם רוב חברי המפלגה תמכו בעמדתו של פרץ. אופיר פינס, שהוביל את המאבק לפרישה מן הממשלה, התפטר מתפקידו כאות מחאה על צירוף ליברמן ומפלגתו.

ב־28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, בהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פינס והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב־12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ, הגיע למקום השלישי בלבד, ולא התמודד בסיבוב השני. פרץ הודיע על תמיכתו בעמי אילון וההערכה הייתה שגם אופיר פינס יעשה כך, אך פינס בחר ללכת דווקא עם אהוד ברק וכך גם דני יתום. כל תומכיו של עמיר פרץ עברו יחד איתו למחנה אילון, מלבד שלי יחימוביץ', שנחשבה לאחד מתומכותיו הגדולות של פרץ אך עברה לתמוך בברק.

בבוקר ה-13 ביוני 2007 נספרו הקולות בקלפיות, ואהוד ברק ניצח בהפרש קטן את עמי אילון והיה ליו"ר המפלגה החדש-ישן. ב18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.

באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל" [1]. פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי" [2].

[עריכה] נציגי העבודה בכנסת

הכנסת ה-6 (1965)
54 מנדטים: אבא אבן, אהרן אוזן, ברוך אזניה, יגאל אלון, שולמית אלוני, אריה לובה אליאב, יוסף-אהרן אלמוגי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, משה ארם, זלמן ארן, לוי אשכול, אריה בהיר, מרדכי ביבי, אברהם ביטון, מרדכי בן-פורת, אהרן בקר, משה ברעם, ראובן ברקת, עקיבא גוברין, דוד גולומב[3], מטילדה גז, ישראל גלילי, עמוס דגני, משה דיין, צבי דינשטיין, דוד הכהן, רות הקטין, יזהר הררי[2], משה ורטמן, מרדכי זר, אשר חסין, אהרן ידלין, ישראל ישעיהו-שרעבי, גבריאל כהן, מנחם כהן, קדיש לוז, אמנון לין, גולדה מאיר, יצחק נבון, מרדכי נמיר, דבורה נצר, דוב סדן[3], מרדכי סורקיס, פנחס ספיר, משה סרדינס, מרדכי עופר, יוסף פישר, שמעון פרס , דוד פתל, רחל צברי, חיים יוסף צדוק, זאב צור, ישראל קרגמן, שמואל שורש, זאב שרף, אליהו ששון
1. ^ הסיעה נוצרה ב-23 בינואר 1968 כאשר התאחדו המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון שהרכיבו את סיעת המערך (הראשון), יחדיו עם מפלגת רפ"י, והקימו את מפלגת העבודה.
2. ^ הצטרף לעבודה ב-27 במאי 1968 לאחר שפרש מהליברלים העצמאיים.
3. ^ ב-9 בדצמבר 1968 פרש מהכנסת דוב סדן. החליף אותו דוד גולומב.
4. ^ ב-28 בינואר 1969 הקימו המפלגות העבודה ומפ"ם את סיעת המערך (השני).

הכנסת ה-7 (1969) במסגרת המערך (השני)
49 מנדטים (מתוך 56 מנדטים לרשימה כולה): מאיר אביזוהר[3], אבא אבן, יגאל אלון, אריה לובה אליאב, יוסף-אהרן אלמוגי, עדיאל אמוראי, ארי אנקוריון, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מרדכי ביבי, יצחק בן-אהרן, מרדכי בן-פורת, אהרן בקר, משה ברעם, ראובן ברקת[2], חיים גבתי, מטילדה גז, ישראל גלילי, צבי גרשוני, משה דיין, צבי דינשטיין, שלמה הלל, זאב הרינג, זינה הרמן, יזהר הררי, משה ורטמן, אברהם זילברברג, מרדכי זר, בן-ציון חלפון, אהרן ידלין, גד יעקבי, אביעד יפה[2], יהונתן יפרח, ישראל ישעיהו-שרעבי, משה כרמל, שלום לוין, גולדה מאיר, יצחק נבון, מרדכי סורקיס, פנחס ספיר, אברהם עופר, מרדכי עופר[1], עדה פיינברג-סירני, עוזי פיינרמן, שמעון פרס, חיים יוסף צדוק, דוד קורן, יצחק קורן, ישראל קרגמן, משה שחל[1], יעקב-שמשון שפירא, זאב שרף, אליהו ששון
1. ^ ב-1 בספטמבר 1971 נפטר מרדכי עופר. החליף אותו משה שחל.
2. ^ ב-5 באפריל 1972 נפטר ראובן ברקת. החליף אותו אביעד יפה.
3. ^ מאיר אביזוהר שפרש מהרשימה הממלכתית ב-25 באפריל 1972, הצטרף לסיעה ב-17 ביולי 1973.

הכנסת ה-8 (1973) במסגרת המערך (השני)
44 מנדטים (מתוך 51 לרשימה כולה): אבא אבן, צבי אלדרוטי[11], יגאל אלון, אריה לובה אליאב[5], יוסף-אהרן אלמוגי, עדיאל אמוראי, יעקב ז'אק אמיר[4], ארי אנקוריון, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, יצחק בן-אהרן, מרדכי בן-פורת[9], משה ברעם, מטילדה גז, אברהם גיבלבר, ישראל גלילי, צבי גרשוני[7], משה דיין, עמוס הדר[3], מנחם הכהן, שלמה הלל, אסתר הרליץ , משה ורטמן, אברהם זילברברג, בן-ציון חלפון, מיכאל חריש, אהרן ידלין, סנטה יוספטל[7], גד יעקבי, אביעד יפה, אהרן יריב[11], ישראל ישעיהו-שרעבי, משה כרמל, שלום לוין, יחיאל לקט[8], גולדה מאיר[4], אליהו מויאל, יצחק נבון, אורה נמיר, פנחס ספיר[6], אברהם עופר[8], עוזי פיינרמן[3], יעקב פרנק[6], שמעון פרס, חיים יוסף צדוק, דוד קורן, נוזהת קצב, ישראל קרגמן, יצחק רבין, משה שחל, חביב שמעוני[1], יוסי שריד
1. ^ ב-14 בפברואר 1974 נפטר עבד אל-עזיז זועבי חבר מפ"ם. החליף אותו חביב שמעוני.
2. ^ ב-26 בפברואר 1974 הצטרפו חברי הסיעות רשימה ערבית לבדואים וכפריים וקידמה ופיתוח למערך. ב-8 ביוני 1976 פרשו חברי קידמה ופיתוח, וב-4 בינואר 1977 פרש ממנו חבר הרשימה הערבית לבדואים וכפריים.
3. ^ ב-8 באפריל 1974 פרש מהכנסת עוזי פיינרמן. החליף אותו עמוס הדר.
4. ^ ב-10 ביוני 1974 פרשה מהכנסת גולדה מאיר. החליף אותה יעקב ז'אק עמיר.
5. ^ פרש מהסיעה ב-29 באפריל 1975.
6. ^ ב-12 באוקטובר 1975 נפטר פנחס ספיר. החליף אותו יעקב פרנק.
7. ^ ב-1 בספטמבר 1976 נפטר צבי גרשוני. החליפה אותו סנטה יוספטל.
8. ^ ב-3 בינואר 1977 נפטר אברהם עופר. החליף אותו יחיאל לקט.
9. ^ פרש מהסיעה ב-15 במרץ 1977.
10. ^ ב-10 באפריל 1977 פרשו מהמערך חברי מפ"ם והקימו שוב את סיעת מפ"ם העצמאית. יומיים לאחר מכן חזרו למערך.
11. ^ ב-16 במאי 1977 פרש מהכנסת אהרון יריב. החליף אותו צבי אלדרוטי.

הכנסת ה-9 (1977) במסגרת המערך (השני)
28 מנדטים (מתוך 32 לרשימה כולה): אבא אבן, יגאל אלון[6], עדיאל אמוראי, יעקב ז'אק אמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, תמר אשל, חיים בר-לב, עוזי ברעם, דוד גולומב[7], משה דיין[1], עמוס הדר, מנחם הכהן, שלמה הלל, אסתר הרליץ[5], יחזקאל זכאי, מיכאל חריש, יהודה חשאי[6], אהרן ידלין[4], גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז[3], זאב כץ[4], אליהו מויאל, ירוחם משל, יצחק נבון[3], אורה נמיר, מאיר עמית[7], שמעון פרס, חיים יוסף צדוק[2], יצחק רבין, יהושע רבינוביץ[5], דניאל רוזוליו, משה שחל, אליהו שפייזר, יוסי שריד
1. ^ פרש מהמערך ב-5 ביולי 1977.
2. ^ ב-2 בינואר 1978 פרש חיים יוסף צדוק מהכנסת. החליף אותו אמרי רון חבר מפ"ם.
3. ^ ב-18 באפריל 1978 פרש מהכנסת יצחק נבון עם בחירתו לנשיא המדינה. החליף אותו אברהם כ"ץ-עוז.
4. ^ ב-12 בינואר 1979 פרש מהכנסת אהרן ידלין. החליף אותו זאב כץ.
5. ^ ב-14 באוקטובר 1979 נפטר יהושע רבינוביץ. החליפה אותו אסתר הרליץ.
6. ^ ב-29 בפברואר 1980 נפטר יגאל אלון. החליף אותו יהודה חשאי.
7. ^ הצטרפו לעבודה ב-13 במאי 1980 מהתנועה לשינוי ויוזמה.

הכנסת ה-10 (1981) במסגרת המערך (השני)
40 מנדטים (מתוך 47 לרשימה כולה):אבא אבן, רפאל אדרי, עדיאל אמוראי, יעקב ז'אק אמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נאוה ארד, תמר אשל, נפתלי בלומנטל, דב בן-מאיר, מיכאל בר-זוהר, חיים בר-לב, עוזי ברעם, מרדכי גור, יעקב גיל, מנחם הכהן, שלמה הלל, אהרן הראל, חיים הרצוג[4], שבח וייס, יחזקאל זכאי, חמד חלאילה, משה חריף[2], מיכאל חריש, יהודה חשאי, גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, אמנון לין[3], ירוחם משל, אהרן-רפאל נחמיאס, אריה נחמקין, אורה נמיר, רענן נעים, אורי סבג, רפאל סוויסה, עדנה סולודר[2], שמעון פרס, יצחק פרץ[3], יעקב צור, יצחק רבין, דניאל רוזוליו[5], נחמן רז[4], חיים רמון[5], משה שחל, אליהו שפייזר, יוסי שריד
ר"ץ: שולמית אלוני[1]
1. ^ ב-16 בנובמבר 1981 הצטרפה שולמית אלוני חברת ר"ץ למערך. ב-14 במאי 1984 פרשה מהסיעה וחזרה והקימה את סיעת ר"ץ.
2. ^ ב-16 בינואר 1982 נפטר משה חריף. החליפה אותו עדנה סולודר.
3. ^ פרשו מהליכוד ב-26 באוקטובר 1982 והצטרפו למערך.
4. ^ ב-22 במרץ 1983 פרש חיים הרצוג מהכנסת עם בחירתו לנשיא המדינה. החליף אותו נחמן רז.
5. ^ ב-16 במאי 1983 פרש מהכנסת דניאל רוזוליו. החליף אותו חיים רמון.

הכנסת ה-11 (1984) במסגרת המערך
37 מנדטים (מתוך 44 לרשימה כולה): אבא אבן, רפאל אדרי, עדיאל אמוראי[5], יעקב ז'אק אמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נאוה ארד, בנימין (פואד) בן אליעזר[1], דב בן-מאיר, חיים בר-לב, עוזי ברעם, מרדכי גור, יעקב גיל[3], שמחה דיניץ[3], עבד-אלוהאב דראושה[2], מנחם הכהן, שלמה הלל, אהרן הראל[4], שבח וייס , עזר ויצמן[1], מיכאל חריש, גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, דוד ליבאי, אמנון לין, יצחק נבון, אהרן-רפאל נחמיאס, אריה נחמקין, אורה נמיר, אורי סבג[5], עדנה סולודר, שלמה עמר[1], שמעון פרס, יצחק פרץ, יעקב צור, ישראל קיסר, יצחק רבין, נחמן רז, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט[4], משה שחל, אפרים שלום, אליהו שפייזר, יוסי שריד [1]
1. ^ ב-22 באוקטובר 1984 פרשו ששת חברי מפ"ם מהסיעה המשותפת, והצטרפו חברי יחד בנימין בן אליעזר, עזר ויצמן, ושלמה עמר. יוסי שריד פרש והצטרף לר"ץ.
2. ^ פרש מהעבודה ב-15 בפברואר 1988 והקים סיעת יחיד. ב-7 במרץ 1988 ניתן לה השם מד"ע.
3. ^ ב-15 במרץ 1988 פרש מהכנסת שמחה דיניץ. החליף אותו יעקב גיל.
4. ^ ב-10 במאי 1988 פרש מהכנסת אהרון הראל. החליף אותו אברהם בייגה שוחט.
5. ^ ב-31 באוקטובר 1988 פרש מהכנסת עדיאל אמוראי. החליף אותו אורי סבג.

הכנסת ה-12 (1988)
39 מנדטים: רפאל אדרי, אריה לובה אליאב, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נאוה ארד, אברהם בורג, יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן מנחם, מיכאל בר-זוהר, חיים בר לב, עוזי ברעם, מיכה גולדמן, מרדכי גור, גדליה גל , אלי דיין, שלמה הלל, שבח וייס, עזר ויצמן[2], עמנואל זיסמן, מיכאל חריש, סאלח טריף[2], גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, רענן כהן, דוד ליבאי, חגי מרום, נואף מסאלחה, יצחק נבון, אורה נמיר, עדנה סולודר, שמעון פרס, עמיר פרץ, יעקב צור, ישראל קיסר, יצחק רבין, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, משה שחל, שמעון שטרית
1. ^ המפלגה התמודדה בבחירות תחת השם המערך. ב-7 באוקטובר 1991 שונה שמה לסיעת העבודה.
2. ^ ב-3 בפברואר 1992 פרש עזר ויצמן מהכנסת. החליף אותו סאלח טריף.

הכנסת ה-13 (1992)
44 מנדטים: שמואל אביטל, רפאל אדרי, אורי אור, דליה איציק, רפאל אלול, נאוה ארד[3] [4], שלמה בוחבוט, אברהם בורג[1], יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר , אלי בן מנחם, עוזי ברעם, מיכה גולדמן, אלי גולדשמידט, מרדכי גור[2], גדליה גל, אלי דיין, יעל דיין, שבח וייס, יוסף ונונו, נסים זוילי, עמנואל זיסמן[5], חנא חדד[1], מיכאל חריש, סאלח טריף, אברהם יחזקאל, אברהם כ"ץ-עוז[2] [7], רענן כהן, יוסי כץ, מאשה לובלסקי, דוד ליבאי, יורם לס, חגי מרום, נואף מסאלחה, צבי ניר[6], אורה נמיר[6], אפרים סנה, שמעון פרס, עמיר פרץ, אביגדור קהלני[5], ישראל קיסר, יצחק רבין[3], חיים רמון, גדעון שגיא, אברהם בייגה שוחט, פיני שומר[7], משה שחל, שמעון שטרית, יעקב שפי
1. ^ ב-5 ביולי 1995 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו חנא חדד.
2. ^ ב-16 ביולי 1995 פרש מרדכי גור מהכנסת. החליף אותו אברהם כ"ץ עוז.
3. ^ ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. החליפה אותו למחרת נאוה ארד.
4. ^ ב-7 במרץ 1996 פרשה נאוה ארד מסיעת העבודה והקימה סיעת יחיד.
5. ^ פרשו מהסיעה ב-7 במרץ 1996 והקימו את הדרך השלישית.
6. ^ ב-21 במאי 1996 פרשה אורה נמיר מהכנסת. החליף אותה צבי ניר.
7. ^ ב-28 במאי 1996 פרש אברהם כ"ץ עוז מהכנסת. החליף אותו פיני שומר.

הכנסת ה-14 (1996)
34 מנדטים: רפאל אדרי, אורי אור, אפי אושעיה, דליה איציק, רפאל אלול , יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן-מנחם, שלמה בן-עמי, עוזי ברעם, אהוד ברק, מיכה גולדמן, אלי גולדשמידט, יעל דיין, שבח וייס, נסים זוילי[3], רפיק חאג'-יחיא[2] [4], סאלח טריף, יונה יהב, אברהם יחזקאל , איתן כבל [1], רענן כהן, יוסי כץ, דוד ליבאי[1], סופה לנדבר, אדיסו מאסלה [4], חגי מרום [3], נואף מסאלחה, אפרים סנה, אופיר פינס, שמעון פרס, עמיר פרץ[4], חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, משה שחל[2], שלום שמחון
1. ^ ב-15 באוקטובר 1996 פרש דוד ליבאי מהכנסת. החליף אותו איתן כבל.
2. ^ ב-20 במרץ 1998 פרש משה שחל מהכנסת. החליף אותו רפיק חאג' יחיא.
3. ^ פרשו מהסיעה ב-23 בפברואר 1999 והקימו את סיעת "ישראל במרכז א'" (מפלגת המרכז).
4. ^ פרשו מהסיעה ב-25 במרץ 1999 והקימו את סיעת עם אחד.

הכנסת ה-15 (1999) במסגרת ישראל אחת ולאחר מכן העבודה-מימד
23 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): קולט אביטל[2], אפי אושעיה[4], דליה איציק, אברהם בורג, יוסף ביילין[3], בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן מנחם[3], שלמה בן-עמי[10], עוזי ברעם[4], אהוד ברק[7], אלי גולדשמידט [5], יעל דיין, מתן וילנאי[2], סאלח טריף , אברהם יחזקאל, איתן כבל[7], רענן כהן[11], יוסי כץ, סופה לנדבר, נואף מסאלחה, אורית נוקד[10], אפרים סנה , אופיר פינס , שמעון פרס, דליה רבין-פילוסוף[