השושנה המקועקעת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השושנה המקועקעת
The Rose Tattoo
כתיבה טנסי ויליאמס עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
הצגת בכורה 3 בפברואר 1951 עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית אמריקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כרזת המהדורה הראשונה

השושנה המקועקעתאנגלית: The Rose Tattoo) הוא מחזה פרי עטו של טנסי ויליאמס משנת 1951.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סראפינה ורוזריו דל-רוזה הם מהגרים סיציליאניים המתגוררים בדרום ארצות הברית ונשואים זה לזה מגיל 14. סראפינה היא תופרת במקצועה. רוזריו הוא נהג משאית שמוביל סמים במסווה של הובלת בננות, אותם הוא מבריח מחוץ לארצות הברית בשירותם של האחים רומנו. אסתל הוהנגרטן היא אישה צעירה המגיעה לביתה של סראפינה, נותנת לה בד משי ומוכנה לשלם כל מחיר כדי שתתפור ממנו חולצה לגבר שהיא אוהבת, מחר יהיה יום השנה לפגישתם הראשונה. לפתע מגיע למקום אבא דה ליאו, כומר הקהילה, ומספר שיריה פגעה בגלגל המשאית בה נהג רוזריו, המשאית התהפכה, עלתה באש ורוזריו נהרג. כשאסתל שומעת זאת היא גונבת תמונה של רוזריו שהייתה בבית ונעלמת בלי לקחת את החולצה ובלי לשלם.

במשך שלוש שנים מאז מותו של בעלה סראפינה שרויה באבל. היא מזניחה את הופעתה החיצונית, מסתובבת בבית בתחתונית מזוהמת, מדברת אל בעלה כאילו הוא חי ומשמשת מושא ללעגן של נשות הקהילה. רוזה, בתה בת ה-15 של סראפינה, פגשה את ג'ק, מלח, בנשף הסיום של בית הספר ומאז הם יוצאים. ג'ק הוא אחיה של אחת מחברותיה למחזור בבית הספר. סראפינה, שמתנגדת לקשר ביניהם, סוגרת את בגדיה של בתה בארון, כדי שלא תוכל לצאת מהבית כל השבוע.

סראפינה מתפארת בפני בסי ופלורה עד כמה בעלה היה נאמן לה ושאף אישה חוץ ממנה לא נגעה בו. בסי ופלורה מספרות לסראפינה שלבעלה היה רומן בן למעלה משנה עם הקלפנית הבלונדינית אסתל הוהנגרטן ושכולם יודעים זאת חוץ ממנה. סראפינה, שממאנת להאמין לכך, צועקת עליהן ומכה אותן במטאטא. הן מזמינות לביתה משטרה. אחר-כך מגיעים בתה רוזה ובן-זוגה ג'ק רודוף המלח ומוצאים אותה שבורה. סראפינה מנהלת שיחה בארבע עיניים עם ג'ק, שואלת אותו על מעשיו עם רוזה, הוא אומר לה שהוא אוהב את רוזה. היא משביעה אותו מול פסל הבתולה הקדושה שלא יחלל את כבוד בתה. הכומר אבא דה ליאו מגיע לביתה של סראפינה ואומר שמצבה מאוד הידרדר מאז שבעלה נפטר והיא עדיין יכולה לאהוב וללדת. סראפינה שואלת אותו האם נכונה השמועה שלבעלה הייתה מאהבת, הוא אינו רוצה להגיד לה, אבל שהיא מפצירה בו, הוא אומר לה שהעובדות ידועות. סראפינה מתנפלת עליו והנשים הצופות בהם מפרידות ביניהם.

לביתה של סראפינה ניגש רוכל שמנסה למכור לה מוצר. בעקבות הרוכל מגיע נהג משאית זועם בן 25 בשם אלורו מניאקבלו שאומר לרוכל שהוא עקף אותו בכביש וקילל אותו. אלורו מאיים להרביץ לרוכל, הרוכל בועט בו והנהג נכנס לביתה של סראפינה בוכה. סראפינה בוכה אחריו, אחרי זמן רב שלא בכתה. הוא נשאר כמה שעות בביתה, הם משוחחים ומתיידדים. היא לוקחת את מעילו הפגום לתיקון והם קובעים שיבוא אליה בלילה והיא תחזיר לו את המעיל. היא נותנת לאלורו את החולצה שתפרה לאסתל שלוש שנים קודם לכן.

סראפינה מתהדרת לקראת בואו של אלורו. הוא מגיע בלילה, מביא לה שוקולד מתנה ומראה לה את השושנה שמקועקעת על חזהו, כמו זו שהייתה לבעלה המנוח. השיחה מתנהלת בחמימות, עד שמכיסו נופל קונדום שצונח לרצפה, סראפינה מסיקה מכך שהוא רודף שמלות, כועסת עליו, אבל לבסוף הם מתפייסים. היא מספרת לאלורו על השמועות על הרומן של בעלה עם אסתל הקלפנית, מסתבר שהוא מכיר אותה, הוא מטלפן לאסתל העובדת במועדון ואחרי שסראפינה משוחחת אתה, היא מבינה שאכן לבעלה היה רומן אתה. כשנודע לה זאת היא מתמוטטת, לוקחת את כד השיש בו טמון אפר בעלה וזורקת אותו בזעם אל קצה החדר.

שעה לפני עלות השחר למחרת מגיעים רוזה וג'ק לביתה, כשבתוך הבית האם ומאהבה מתנים אהבים. רוזה רוצה שיישאר אתה, אבל ג'ק אומר לה שהוא מפליג מחר וצריך עכשיו לעזוב, כי הוא הבטיח לאמה שיתנהג אליה בכבוד. "לאחר מכן היא מתחילה לבכות בכי אשר כמוהו בוכה אדם רק פעם אחת בחייו."[1]

כעבור שלוש שעות אלורו שיכור, אחרי ששתה עם סראפינה, הוא מגיע בטעות לחדרה של רוזה הבת, גוחן אל מיטתה ואומר לה "את יפה". רוזה מתעוררת בבהלה וצועקת, סראפינה צורחת מיד אחריה ומתחילה לחבוט בו במטאטא. הוא מתנצל באומרו שהוא שיכור והתבלבל. סראפינה מסלקת אותו והוא אומר לה שהוא אוהב אותה. היא משקרת לבתה בדבר היחסים בינה לבין אלורו, ורוזה מבינה את האמת. כמה משכנותיה מגיעות, צוחקות ואומרות שיש בחוץ גבר בלי חולצה. אלורו קורא לה והיא הולכת לעברו.

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסונטה - רוכלת עשבי מרפא
  • סראפינה דל רוזה - תופרת
  • רוזה דל-רוזה - בתה
  • אסטלה הוהנגארטן - קלפנית
  • האב דה-לאו - כומר
  • ג'וזפינה
  • פפינה
  • ויולטה
  • מיס יורק - מורה בתיכון
  • פלורה
  • בסי
  • ג'ק האנטר - מלח
  • סוכן נוסע
  • אלווארו מניאקוולו - נהג

היסטורית ההפקה, עיבודים לרדיו ולקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הציג לראשונה בברודוויי בפברואר 1951, והסרט בשם זה יצא לבתי הקולנוע ב-1955 בכיכובם של אנה מניאני וברט לנקסטר. בהפקה בברודוויי כיכבו מורין סטייפלטון ואלי וולך, שניהם חזרו על תפקידיהם בתסכית הרדיו בן השעה שנעשה על-פי המחזה ושודר במסגרת התוכנית "המחזות הטובים ביותר". ההפקה בברודוויי זכתה בארבעה פרסי טוני לשנת 1951: למחזה, לשחקן הראשי (וולך), לשחקנית הראשית (סטייפלטון) ולעיצוב התפאורה (בוריס ארונסון). באותה שנה זכו גם שני השחקנים הראשיים בפרס עולם התיאטרון (Theatre World Award).

תסריט הסרט נכתב בידי ויליאמס והאל קאנטר והוא בוים בידי דניאל מאן. בסרט כיכבו אנה מניאני, ברט לנקסטר, מריסה פאוואן וג'ו ואן פליט.

ב-12 במאי 1957 הציג תיאטרון פייק את "השושנה המקועקעת" עם אנה מנהאן בתפקיד הראשי, מעצב התפאורה היה האירי רג'ינלד גריי. לאחר מספר הצגות מועט פלשה לתיאטרון המשטרה האירית והבמאי אלן סימפסון נעצר מכיוון שהפיק "בידור וולגרי" שחיקה קונדום שצונח לרצפה. בטקסט המחזה של ויליאמס קונדום נופל מכיסו של אלורו, אולם בימויו של פייק חיקה את האקט, ביודעו שהדבר יחולל מהומה. מחאה אינטלקטואלית נרחבת יצאה כנגד הורדת ההפקה "השושנה המקועקעת", לא רק מאירלנד, אלא מהיבשת כולה, אותה הובילו סמואל בקט, שון או'קייסי וברנדן בהאן. אלן סימפסון שוחרר.

ב-2007 הועלתה הפקה מחודשת בתיאטרון המלכותי הלאומי בכיכובם של זואי וונאמייקר (Wanamaker) וסוזנה פילדינג.

המחזה יצא מחדש עם מבוא חשד מאת ג'ון פטריק שנלי ב-2010 בהוצאת New Directions Publishing.

המחזה בתרגום בדפוס לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה בתיאטרון המקצועי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1.תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 4 במרץ 1971

2. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 4 במרץ 1995

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השושנה המקועקעת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טנסי ויליאמס, השושנה המקועקעת; עברית: יאיר בורלא. רמת-גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, 1988, עמ' 102.