מותו של סוכן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מותו של סוכן (במקור האנגלי Death of a Salesman) הוא מחזה שכתב המחזאי ארתור מילר וביים איליה קאזאן ב-1949. המחזה נחשב לסאטירה חריפה על החלום האמריקאי ועל הקפיטליזם המוקצן שאפיין את ארצות הברית באמצע המאה ה-20, ומציג את התמוטטות החלום הבורגני. המחזה התקבל בביקורות נלהבות וזכה בשנת 1949 בפרס פוליצר, בפרס טוני ובפרס חוג מבקרי הדרמה של ניו יורק למחזה הטוב ביותר. מילר התפרסם בעולם כולו בזכות המחזה, שהיה הראשון שזכה בשלושת הפרסים האלה בו-זמנית.

תקציר עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מוצג בשתי מערכות בתוספת תפילת אשכבה. במרכז המחזה עומד וילי לומן (Loman – נהגה כמו "low man" = 'אדם שפוף'; זהו שם המעיד על בעליו, ראו בהמשך), סוכן מכירות מזדקן שמאבד אט אט את אחיזתו במציאות. לומן חשב תמיד שהוא ניחן בקסם אישי וביכולת להתחבר עם אנשים. הוא מספר שבעבר היה מוכר בכל רחבי ניו אינגלנד, כשהיה מסתובב ורוקם עסקאות. בניו של וילי, ביף והפי, היו מקור לגאווה ולשמחה בשכונת מגוריהם, ואשתו לינדה הייתה מאושרת. לרוע מזלו, זמנים אלו חלפו, ועלילת המחזה מתרחשת בתקופה שבה חייו של לומן קודרים מאוד.

לומן עבד קשה כל חייו ובשלב זה אמור היה לפרוש, לחיות חיי מותרות ולסגור עסקאות עם אנשי עסקים בטלפון. אך חוויות של אובדן ועיסוקו בעבר גרמו לכך שאיבד את היכולת לנהוג ברכב ולתקשר עם בני הדור החדש שהחליפו את לקוחותיו הוותיקים. כל שאיפותיו נכשלו: הוא פוטר מעבודתו (שאך בקושי התפרנס ממנה) על ידי אדם בן גילם של בניו, שלומן עצמו נתן לו את שמו. בשלב זה נאלץ לומן לקחת הלוואות מחברו האמיתי היחיד ומושא קנאתו, צ'ארלי, כדי "לגמור את החודש". אף אחד מחבריו או מלקוחותיו לשעבר אינו זוכר אותו עוד.

ביף, בנו בן ה-34 של לומן, התקשה למצוא את ייעודו בחיים, כתוצאה מחוסר יכולת להשתקע, שנגרם מחינוכו של אביו "להצליח תוך שבועיים". הפי, בנו הצעיר יותר של לומן, משקר בנוגע למעמדו הכלכלי כדי "להגשים" את חלומו של האב לבנים מצליחים. מנגד, השכן צ'ארלי הוא איש בעל עסק מצליח, ובנו ברנרד, שהיה תולעת ספרים בילדותו, הוא עורך דין מצליח. בנוסף, מסופר שללומן היה רומן אחד לפחות במהלך מסעות העסקים שלו, דבר שגרם לבנו ביף לאבד את האמון באביו ובערכיו. לבסוף, עולים במוחו של לומן זיכרונות מאחיו המת בן, שעזב לאפריקה בגיל צעיר והתעשר. בנסיבות אלו מופיעות אצל לומן נטיות אובדניות שביף והפי, שחזרו הביתה לאחר שנים, אינם ערים להן.

עומק הבעיות נחשף בהדרגה במחזה. לומן מדגיש את היותו נצר למשפחה נאהבת, מתוך אמונה שזה יביא אותו להצלחה, אבל העובדה שהוא נדבק לזה בכל כוחו מזיקה לו. בניו הם לא רק אהובים על כולם אלא גם נאים, ומנקודת מבטו של לומן, אין הם צריכים דבר בחיים פרט לכך. הוא מחדיר אמונה זו בילדיו בצורה כה עמוקה עד שהם מאמינים שהחיים יזמנו להם הזדמנויות בלי שיידרשו להתאמץ. אך החיים אינם נדיבים כפי שהם מקווים, ואף אחד מהם אינו מצליח להחזיק בעבודה ראויה. לומן, שנוכח בכישלונו ובכישלונות בניו, שם את כל תקוותיו בבניו. טעותו הטראגית היא חוסר היכולת לראות בכישלון חלומו. הפי מאמץ את גישת אביו ובסוף המערכה הראשונה מתייעץ עם ביף, כדי לחפש הזדמנות עסקית להתעשרות מהירה. אבל כשביף מנסה אחת מההזדמנויות הללו, הוא מבין את טעויותיו של אביו, ולבסוף מחליט לתקוף את אביו. בשיאו של המחזה מתעמתים השניים: ביף מאשים את אביו בנוירוזה (הפרעה נפשית), ולומן מאשים אותו בכך שהרס את חייו כדי לפגוע ברגשותיו. למרות הקרב המילולי הרגשי איש מהשניים אינו מוותר. ביף נשבר לבסוף, פורץ בבכי ושואל את אביו אם יתעורר מחלומו. שאלה זו נוגעת לליבו של לומן, מכיוון שהיא מראה לו שהוא חשוב לביף, למרות הכל.

כשלומן נשאר בודד וחרד, מופיע אחיו הבכור בן, מעבר לכתפו. לומן מצהיר שיתאבד, והאורחים שיתייצבו ללוויתו יוכיחו לבניו עד כמה היה אהוב בחייו. כספי ביטוח החיים שלו יהיו התעשרות הבזק שלה חיכה כל חייו, והם יאפשרו לביף לפתוח עסק משלו. שכונת מגוריהם מתעוררת לקולות ההתנגשות של מכוניתו של לומן, למרות אזהרותיו של בן, שפוליסת הביטוח לא תשולם במקרה של התאבדות.

ללוויה של לומן מגיעים רק בניו, אשתו, צ'ארלי וברנרד.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה המחזה מזכיר את זרם התודעה: לומן נסחף בביתו בין הסלון, קדמת הבמה, פלאשבקים והעבר. בנוסף הוא מפנטז שיחות עם אחיו בן. השימוש בבמות שונות אלו מאפשר למילר לעמת את חלומותיו של לומן עם המציאות בדיוק מרבי, וגם לעמת את הדמויות עצמן. בנוסף, חושף מילר בפני הצופים את פרטי הסיפור בהדרגה וכך מקשה על הקהל לשפוט את הדמויות. כאשר מוצג במחזה אירוע המתרחש בהווה נכנסות הדמויות רק מהדלת שבשמאל הבמה, אך כאשר מוצג אירוע מהעבר נשברים החוקים וניתן לראות דמויות עוברות דרך קירות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]