השערת דה ברויי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בפיזיקה, השערת דה ברויי קובעת שלחלקיקי החומר אופי גלי (עקרון דואליות גל-חלקיק) ומובילה להגדרת אורך גל של חלקיק, הנקרא אורך גל דה ברויי. את קביעות אלו ניסח לואי דה ברויי בשנת 1923 ועליהם קיבל פרס נובל לפיזיקה בשנת 1929, ובכך היה לאדם הראשון שזכה בפרס נובל עבור עבודת דוקטורט שכתב. קשרי דה ברויי מראים כי אורך הגל עומד ביחס הפוך לתנע החלקיק ותדירות הגל פרופרציונית לאנרגיה הקינטית שלו.
כיום קביעות אלו הן כבר לא בגדר השערות בפיזיקה, אלא תאוריות מוכחות, אך כיוון שדה ברויי גילה תעוזה בכך שחשב על דואליות זו מתוך נימוק של סימטריה - כי אם לגלים יש תכונות חלקיקיות הרי הגיוני שלחלקיקים יהיו תכונות גליות, נשמר כינוי זה.

ניסוח מתמטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

\lambda = \frac{h}{p} = \frac {h}{\gamma mv} = \frac {h}{mv} \sqrt{1 - \frac{v^2}{c^2}}

כאשר:

ככל שהאנרגיה גדולה יותר, כך גדלה התדירות, ואורך הגל מתקצר. בהתחשב בקשר בין תדירות לאורך גל, ניתן להסיק כי אורכי גל קצרים אנרגטיים יותר מאורכי גל ארוכים. משוואת דה ברויי השנייה מקשרת בין תדירות החלקיק לאנרגיה:

f = \frac{E}{h} = \frac{\gamma\,mc^2}{h} = \frac{mc^2}{h} \left(\frac {1}{\sqrt{1 - \frac{v^2}{c^2}}}  \right)

כאשר \ f היא התדירות, ו-\ E היא אנרגיית החלקיק.

לעתים כותבים את שתי המשוואת כך:

  • p = \hbar k
  • E = \hbar \omega

כאשר \hbar הוא קבוע פלאנק המצומצם, \  k מספר הגל, ו-\ \omega התדירות הזוויתית.

אישוש השערת דה ברויי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האישושים הבולטים ביותר להשערה זו היא העובדה כי אורכי הרדיוסים המותרים לאלקטרון בתנועתו סביב גרעין האטום, הם רק הרדיוסים שבהם היקף המעגל שווה למספר שלם של אורך גל האלקטרון. באופן הזה גל האלקטרון לא מתאבך עם עצמו בהתאבכות הורסת אלא נשאר במצב קבוע.

בשנת 1927 במעבדות בל, קלינטון דייווידסון ולסטר גרמר כיוונו אלקטרונים איטיים לעבר מטרת ניקל גבישי. התלות הזוויתית של עוצמת האלקטרונים המוחזרים נמדדה, ונמצא כי היא מצייתת לאותה תבנית התאבכות שויליאם לורנס בראג ואביו, ויליאם הנרי בראג חזו עבור קרני רנטגן. לפני קבלת השערת דה ברויי, הניחו כי התאבכות היא תכונה של גלים בלבד. על כן, המצאות תופעות התאבכות בחומר (אלקטרונים) מדגימה את האופי הגלי של החומר. כאשר אורך גל דה ברויי הוכנס לתנאים של בראג, התאימה התאוריה לתבנית ההתאבכות שהתקבלה, ובכך קיבלה השערת דה ברויי אישוש ניסיוני עבור אלקטרונים.

הייתה זו תוצאה מרכזית בהתפתחות מכניקת הקוונטים. בדיוק באותו זמן שארתור קומפטון הדגים את האופי החלקיקי של האור, ניסוי דיידויסון-גרמר הראה את האופי הגלי של החומר, והשלים את התאוריה של דואליות גל-חלקיק. עבור פיזיקאים התוצאה הייתה חשובה במיוחד, עקב היכולת ליישם משוואות גלים לתיאור תופעות בחומר, תוך שימוש באורך גל דה ברויי.

מאז ניסוי דיידויסון-גרמר עבור אלקטרונים, השערת דה ברויי אושרה עבור חלקיקים אלמנטריים נוספים. ניסויים מהעת האחרונה הדגימו את נכונות ההשערה אפילו עבור מאקרו מולקולות. ב-1999 קבוצת מחקר אוסטרית הדגימה תופעות התאבכות עבור מולקולות גדולות כפולרנים.‏[1]

אורך הגל של עצמים גדולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאורטית, לכל העצמים יש אופי גלי, בהתאם להשערת דה ברויי. למרות זאת, במקרה של עצמים מאקרוסקופיים לא ניתן, כיום, לצפות בתופעות גליות. נבחן את הדוגמה הבאה:

כדור בייסבול במסה 0.15 ק"ג נזרק על ידי שחקן במהירות 40 מטר לשנייה. אורך גל דה ברויי של הכדור ניתן על ידי:


\lambda = \frac {6.626 \times 10^{-34} \mbox{ kg} \cdot \mathrm{m}^2 / \mathrm{s}}{0.15 \ \mathrm{kg} \times 40 \ \mathrm{m/s}} = 1.10 \times 10^{-34} m

אורך הגל שהתקבל קטן בהרבה מקוטר פרוטון, ומתקרב לאורך פלאנק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התזה של דה ברויי, בתרגום לאנגלית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Arndt, M.; O. Nairz, J. Voss-Andreae, C. Keller, G. van der Zouw, A. Zeilinger (14 October 1999). "Wave-particle duality of C60". Nature 401: 680-682.