חקלאות ימית

חקלאות ימית היא סוג חדש יחסית של חקלאות, שמתמקד בניצול אזורים המוצפים במים לגידול צמחייה ובעלי חיים. אחד הגידולים הימיים הנפוצים כיום הוא גידול דגים.

כ-2,600 חוות דגים ימיות בעולם. איטליה ונורבגיה נחשבות ליצרניות הגדולות של ציוד גידול דגה. החוות המיוצרות כיום מיועדות לחוות במפרץ סגור (מוגן סערה). תקנות חדשות בעולם מחייבות העברת כלובים ממפרצים אל הים הפתוח. גם הגופים הירוקים [1], תובעים איסור הקמת החוות במפרצים סגורים, עקב הנזק האקולוגי הנגרם במפרץ. תקנות חדשות בארצות-הברית מחייבות למקם חוות במרחק של 4.5 עד 300 ק"מ מהחופים. בקנדה הארגונים הירוקים נאבקים לפינוי החוות אל הים הפתוח.

חקלאות ימית בישראל

בישראל צורכים 70,000 טון דגים בשנה, מהם 40% מסופקים על ידי גידול מקומי בבריכות דגים עם מים מתוקים ומדיג בימים ו-60% מיובאים. ללא ספק שפיתוח החקלאות הימית בתחום הדגה באופן שיתאים לסביבה, ייתן פרנסה לאלפי משפחות, יוזיל את דג הים האיכותי ויפתח ענף ייצוא ראשון במעלה, שכן הדגה בעולם פוחתת עד כדי מצב של מחסור בעונות מסוימות.

ישראל, הענייה במים מתוקים-שפירים, הייתה אחת המדינות הראשונות בחלק זה של העולם שהחלה לנצל מי ים לגידול מיני דגים ויצורים ימיים אחרים [2] בעלי ערך חקלאי-כלכלי. תחילת החקלאות הימית בישראל הייתה כבר בתקופת היישוב בשנות עשרים של המאה העשרים שהתפתחה מדיג לגידול דגים במים מתוקים בבריכות ומיכלים ביבשה, לא באגמים. בשנת -1970, במסגרת "החברה לחקר ימים ואגמים בע"מ" (חיא"ל) [3], הוקם באילת "מרכז לאומי לחקלאות ימית" (מלח"י). המרכז עוסק בפיתוח טכנולוגיית חקלאות ימית בבריכות ביבשה. שם, מנוצלים מי הים לגידול זני דגים ואצות, צדפות, סרטנים וקיפודי ים.

במהלך השנים התנהל ויכוח בין חברות שהפעילו חוות גידול דגים ב"כלובים" במי הים האדום, לבין גורמים שונים, לגבי מידת הנזק האקולוגי, אשר נטען כי נגרם על ידי "כלובי גידול" אלה, לעולם החי והצומח במימי מפרץ אילת. לאחר ויכוחים, קמפיינים תקשורתיים של הצדדים ודיונים רבים ברשויות השלטון, הוחלט בשנת 2005 על פינוי והעברת כלובי הדגים אל הים התיכון והחוות הועברו לנמל אשדוד.

ביוטכנולוגיה ימית

משלבת שיטות מתקדמות בעבודה ופורצת דרכים חדשות בתחומי הביולוגיה המולקולרית, הכימיה, הביו כימיה, המיקרוביולוגיה, הביולוגיה וההנדסה, לשם פיתוח מוצרים ביולוגים מאורגניזמים ימיים ולטיפוח יצורים ימיים בעלי ערך כלכלי. בישראל במסגרת המחלקה לביולוגיה וביוטכנולוגיה של "המכון הלאומי לאוקיינוגרפיה" ו"המרכז הלאומי לחקלאות ימית" עוסקת חיא"ל במחקר ופיתוח בביוטכנולוגיה ימית [4].

איכות סביבה וגידול

בעיית הגידול לחוף הים בצמוד למזחים מצריך הקמתם היקרה או השענות על מזחים קיימים. מזחים קיימים בתחום ימי סגור לשם הבטחת הרכוש נמצאים בנמלי הארץ. בנמל אשדוד הוצמדה חוות דגים לאורך מזח שובר גלים ויש הטוענים, כי הגידול מזדהם משפכים של מפעלי הכימייה והדלקים, זיהום הנלכד בתחום הנמל ובו מגדלים להקות דגים עצומות המשווקות בארץ וכביכול מרעילות את הצרכנים. המגדלים מצידם, נשענים על ביקורות משרד הבריאות הטוען להתאמה ועמידה בתקנים. אחרים טוענים, שהתקינה הישראלית אינה מספקת, והוויכוח שהיה בחוות מימי אילת, עבר עימן וממשיך במימי אשדוד.

היסטוריה

כבר בשנת 1920 נעשו נסיונות על ידי ועדת המים ביישוב העברי למחקר ופיתוח תעשייה וחקלאות ימית לאורך חופה של פלשתינה-א"י עם הים התיכון, הים האדום ובאגמים.

בשנת 1925 החוקרת העברייה דינה שיינקין ובעלה ד"ר כרמין, חקרו במפעלם "המעבדות הבלתי תלויות" את אצות אזור ארץ ישראל לגידולן לשם פיתוח תרופות ומזון. השניים הצליחו לחדש בתחומם כשהעבירו להגדרה באנגליה 31 אצות וצמחי ים לא ידועים עד אז שהתפרסמה בעולם האקדמי.

בשנת 1927 פורסם מחקר עברי ראשון על "הפאונה הימית" באזורנו. המחקר פורסם בעולם האקדמי על ידי ד"ר ולטר שטייניץ, מומחה יהודי ממוצא גרמני, לו יצא מוניטין בארצות הברית (אוניברסיטת וושינגטון, סיאטל) ואירופה (אוניברסיטת ברסלאו, גרמניה).

במשך כשמונים שנה עסקו חלוצים עבריים בדיג בימים הים התיכון, הים האדום ובאגמים החולה והכנרת ובגידול בבריכות דגים חפורות באדמה במרחק רב מהימים. גם מיכלי גידול הונחו על האדמה, בסוגים מסוגים שונים ועד לפיתוחן של "חוות דגים בכלובים" המונחים בים ליד החוף (באילת ומאוחר יותר באשדוד). מחסור אזורי בדגה מחד ומאידך גידול בביקוש לדגי ים עקב יתרון ערכי התזונה של דגי ים העדיפים על דגי בריכה בוודאי בטעמם. עקב שינוי בהרגלי הצריכה של תושבי מדינת ישראל, החלו יזמים פרטיים ומוסדות מדינה לעסוק בתחום כפיתוח חקלאות ותעשייה ימית.

שנות ה-2000

מחקר מאוחר שנעשה לקראת שנות ה-2000 הביא לפיתוח תאוריה טכנולוגית של חוות דגים במים עמוקים רחוק מהחוף למניעת זיהום מי הים ובעלי החיים בו בכללם אלמוגים אצות ומיני חי. חברה ישראלית בשם "סאבפלקס" עוסקת בפיתוחה תוך גידול דג הדניס במים עמוקים. רעיון מקורי ופשוט כביכול, יושם תוך פיתוח כבר משנת 2005. נסיון מסחרי שבוצע מול חוף מכמורת הסתיים בהצלחה בשנת 2007 והביא את היזמית לגידול מסחרי מול חופי אשקלון. האזור נמצא מתאים מבחינת ריחוקו ממזהמים וגלי הסערה אינם קיצוניים.

במים עמוקים המורכבות רבה ויוצרת קשיים טכניים מתחום תורת המתכות והחומרים ולצד חוסר ידע מחקרי וחוסר נסיון מעשי, נבחנות התאוריות תוך כדי גידול הדניס מול חופי הארץ. הכוונה לבצע מספר מחזורי גידול בשנה בהתאמה לביקוש בארץ, יכולת החוואי ואפשרויות ייצוא.

היציאה למרחק ולעומק ימי נדרשת עקב מניעת סכנת זיהום הים והגידול עצמו-, בידיעה כי איכות הדג תלויה לא מעט בסביבת הגידול. הבעיה בחוות רחוקות היא, ניהול ופיקוח בתנאי סערה של גלים גבוהים כמו גם זרמים חזקים מחד ומאידך שמירה על הרכוש. מדובר בהשקעות עתק הן במערכת ובלהקות הדגים.

מערכת גידול

מדובר בפיתוח כלוב דגים רשתי בו גדלה להקת דגיגים כמה חודשים תוך הזנה ופיקוח של המגדל גם על ידי צלילה. מערכת זו עשויה "שרשרת של 5-6 כלובי דגים, המעוגנת בנקודה אחת" ומאפשרת לשורת הכלובים לנוע עם כיוון הזרמים המשתנים מבלי להתנגד מלבד בנקודה אחת, בעוגן. כל כלוב רשת מכיל כ-10,000 דגים ובמשקל ממוצע של חצי קילוגרם, מדובר ב-5 טון לכלוב. במחזור גידול אחד של 6 כלובים מדובר ב-30 טון לגידול. עלות חוות גידול דגים במרחק עומדת על כ-6 מיליון דולר (נכון לשנת2008-9). בכוונת הפיתוח להביא מחד להוזלת המערכת ומאידך לאפשר מספר מחזורי גידול בשנה ליצור מחיר ייצור סביר.

על פי תחזית מזג אוויר בתנאי סערה מערך הכלובים "צולל" לעומק המספיק למניעת נזק "גלי סערה" ומתרומם לציפה בקו המים עם שוך הסערה. השליטה על הצלילה והציפה נעשית מרחוק. יתרונו של מערך כזה לגידול הדג, הוא היות אזור הגידול במרחק רב מהחוף 4.5 ק"מ לערך במים עמוקים שעקב העומקים רבים בהם הזרמים ולא נוצר זיהום מקומי. יתרונו לאיכות הסביבה, במיזעור הזיהום האקולוגי של הפרשות כמות דגים גדולה בנקודה אחת, כי במים עמוקים מרחבים וזרמים המפזרים את ההפרשות מה שמשאיר את להקת הדגים במים נקיים. יתרה מכך, הדגים בטבע צוללים בעת סערה לעומק בו השפעת הגל אפסית, וכזה הוא המקרה עם חוות כלובי הצלילה.

מנגנון הצלילה והציפה כמו גם הקשר בין הכלובים ועיגון המערך כולו, מפותחים על ידי צוות מומחים ישראלי, המאמין בפיתוח וביכולתו לתת מענה לחקלאות ימית כלכלית ואיכותית בים התיכון וגם בסערות האוקייאנוסים. דגי מי ים עמוקים מכילים אומגה שלוש שאינה קיימת בדגי מים מתוקים, ובשנות האלפיים נתפסת האומגה 3 כבעלת יתרון תזונתי (טרם הוכח מחקרית). דניס הגדל בבריכות "מים מתוקים" אינו מכיל אומגה 3.

קישורים חיצוניים

• סרטון וידאו, כלובי הדגים של פרופסור זוהר
• בnrg על "סאבפלקס" וכלובי מערכת צוללת וגמישה
• סרטון וידאו, חוות דגים צוללת וגמישה מרוחקת חוף (סאבפלקס)
• סרטון הסבר מהי אקוופוניקה, חקלאות ימית משולבת
• ‫ תמונת מצב והערכת פוטנציאל היצוא של דגי דקר, טונה ואינטיאס מישראל, משרד החקלאות - חטיבת מחקר כלכלה ואסטרטגיה, מאי 2011-
• הים התיכון מידלדל מדגים, בעיקר טונה וכרישים - ממצאי הדו"ח שפרסם הארגון הבינלאומי לשימור טבע (IUCN), הארץ.