דג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgדג
Lutjanus viridis.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
תת־מערכה: בעלי גולגולת
קבוצה: בעלי חוליות
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Osteichthyes

דג הוא בעל חיים בעל חוליות, קר דם, החי במים ונושם בעזרת זימים[1] (הזימים יכולים להתקיים לצד ריאות כמו אצל ‏דגי הריאות) במשך כל חייו (בניגוד לדו-חיים שמאבדים אותם בבגרותם). מרבית הדגים מניעים עצמם בעזרת סנפירים ועורם מכוסה קשקשים.

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגים מתחלקים לשלוש מחלקות: דגי גרם, דגי סחוס ועגולי פה (חסרי לסתות). שלוש המחלקות האלה שייכות לתת-מערכת בעלי החוליות[דרושה הבהרה][דרוש מקור]. שאר המחלקות של תת-המערכת בעלי החוליות קרויות בעלי ארבע רגליים. דגי הגרם מהווים את המחלקה הגדולה ביותר במערכת המיתרניים; ישנם יותר מינים של דגים מאשר מיני עופות, יונקים וזוחלים גם יחד.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטומיה חיצונית של הדג Lampanyctodes hectoris:
1 - קשת הזימים
2 - קו האורך
3 - סנפיר הגב הקדמי
4 - סנפיר הגב האחורי
5 - חיבור הזנב
6 - סנפיר הזנב
7 - סנפיר השת
8 - איבר המפיק אור (פוטופור)
9 - סנפיר הגחון (זוג)
10 - סנפיר החזה (זוג)

היות ומחלקות הדגים הן בעלות מגוון פנימי רחב מאוד, לכל התכונות הטיפוסיות לדגים ישנם יוצאי דופן כל שהם. לדוגמה: למרות שהדגים נחשבים לבעלי "דם קר", כלומר בעלי חיים שאינם מסוגלים לווסת את טמפרטורת גופם באופן עצמי, דג הטונה, דג החרב וכמה מינים של כרישים, מראים יכולת מסוימת של וויסות טמפרטורת הגוף (הומיאותרמיות, "דם חם"). בנוסף, מקובל לחשוב שדגים נושמים בעזרת זימים. אולם, קבוצות רבות של דגים מסוגלות להפיק חמצן מהאוויר, כמו גם מהמים, באמצעות שימוש במבנים אנטומיים שונים. דג הריאה, למשל, מצויד ריאות הדומות לאלה של הולכי על ארבע.

הדגים נחלקים לשתי קבוצות, לפי מקום המחיה שלהם:

הדגים נושמים את מולקולות החמצן (O2) המומסות במים (ולא את אטומי החמצן המצויים במולקולות תרכובת המים H2O). מולקולות החמצן מגיעות אל המים מן האטמוספירה ובהפרשה של צמחי מים בעת פוטוסינתזה. באגמים, נחלים וימים, אחוז החמצן המומס במים נמוך מאחוז החמצן באוויר, וזאת בשל מסיסותו הנמוכה במים. כ-6 מיליליטר של חמצן מומס מצויים בכל ליטר של מים, כך שריכוז החמצן המומס במים קטן פי 30 מריכוזו באוויר.

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הרבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברי הרביה אצל דגים כוללים אשכים אצל הזכר ושחלות אצל הנקבה. ברוב מיני הדגים מדובר בזוג אברי רבייה בגודל דומה, שמאוחים באופן חלקי או מלא. יכולים להימצא גם אברי רבייה משניים. כמה סוגי דגים הם הרמפרודיטים והם בעלי שחלות או אשכים בשלבים שונים של מחזור חייהם. ישנם גם מינים (Hypoplectrus, לדוגמה) שהם בו זמנית זכר ונקבה.

הרוב המוחלט של הדגים מתרבים על ידי ביצים, המתפתחות מחוץ לגוף הנקבה. ברוב המינים הללו ההפריה נעשית מחוץ לגוף האם, כאשר הזכר והנקבה מפזרים את תאי המין שלהם במים שבקרבתם. אולם, ישנם כמה מינים בהם ישנה הפריה פנימית, כאשר הזכר מעביר את תאי הזרע בעזרת איבר מיוחד לכך לפתח הרבייה של הנקבה.

הצעירים הבוקעים מבין הביצים המופרות מכונים פגית, בדרך כלל הם אינם מפותחים לגמרי, ניראים שונים מהמופעים של השלבים הבוגרים יותר ונושאים איתם שק חלמון גדול שמשמש אותם לתזונה. שלב הפגית בדרך כלל קצר (כמה שבועות), ובמהלכו הפגית גדלה, משנה את צורתה ועוברת מתזונה המבוססת על שק החלמון לתזונה המבוססת על זואופלנקטון. התהליך תלוי בזמינות של זואופלנקטון ולכן פגיות רבות מתות במהלכו.

שלד הדג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגים מקבוצת מיקסינים, קבוצת צמדים וקבוצת דגי הסחוס מאופיינים בשלד סחוסי.

שאר הקבוצות, דגי גרם - מקריני סנפיר ובעלי סנפירים בשרניים, ודגי ריאות, מאופיינים בשלד גרמי (כלומר עשוי עצם).

השלד האופייני לדגי הגרם, מורכב מגולגולת המשמשת נקודת המשען של שאר השלד, עמוד שידרה לאורך כל הגוף המסתיים בסנפיר זנב גרמי, שני זוגות של סנפירים - זוג סנפירי החזה, וזוג סנפירי הגחון, סנפירים לא-זוגיים - סנפיר הגב (קדמי ואחורי), הזנב וסנפיר השת. כל הסנפירים מחוברים בעצמות אל שלד הדג. בגולגולת של דגי הגרם ישנן עצמות מיוחדות לשמירה על הזימים המכונות קשתות הזימים.

מערכת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרירים בדג מחוברים לקרומים אורכיים ורוחביים, הקשורים לשלד ולעור. רוב הדגים נעים על ידי כיווץ של זוגות של שרירים משני צדי עמוד השידרה לסרוגין. ההתכווצויות הללו יוצרות תנועה בצורת האות S הנעה במורד גופו של הדג. כאשר כל פיתול מגיע לסנפיר האחורי נוצר כח דחיפה אחורי שיחד עם הסנפירים האחרים מניע את הדג קדימה. הסנפירים משמשים גם לייצוב גוף הדג בתנועה, ולהגדלת שטח הפנים של הדג להגברת כוח הדחיפה בתנועה. המבנה ההידרודינמי של גוף הדג מקטין את החיכוך במים ומקל על התנועה בהם.

כדי להימנע משקיעה כתוצאה מכך שרקמות הגוף יותר כבדות מהמים, יש אצל דגי גרם רבים איבר המכונה שלפוחית אוויר (המכונה גם שלפוחית השחיה ושלפוחית ציפה). השלפוחית מאפשרת על ידי מעבר של גזים לכוונן את הציפה של הדג במים. שלפוחית האוויר היא איבר הומולוגי לריאות של שוכני היבשה ומקובל לחשוב שהריאות התפתחו ממנה במהלך האבולוציה.

כריש לבן (קרחה לבנה) באורך משוער של 3-4 מטרים צולם באי גואדלופה ליד מקסיקו

מערכת העצבים והחישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת העצבים המרכזית מורכבת משני חלקים: מוח הנמצא בגולגולת , ומוח השדרה הנמצא בתוך חוט השידרה.

מח הדג הטיפוסי קטן ביחס למסת הגוף, בהשוואה לבעלי חוליות אחרים, כאחד חלקי חמש-עשרה מהמוח של יונק או עוף בגודל דומה. אולם ישנם כמה דגים עם מוח יחסית גדול כמו הכרישים, להם מח ביחס מסה דומה לציפור או יונק כיס.

המוח מחולק לכמה אזורים. מצידו הקדמי נמצאות אונות הריח; זוג מבנים המקבל ומפענח גירויים המתקבלים מאזור הנחיריים דרך עצבי הריח. אונות הריח גדולות במיוחד אצל דגים הצדים לפי חוש הריח כמו כריש ושפמנון. מאחוריהן נימצאות שתי אונות הטאלנספלון המקבילות למח המרכזי אצל חולייתנים מפותחים יותר, אצל דגים תפקידן העיקרי הוא הרחה. שני המבנים הללו יחד מכונים המוח הקדמי.

דיאנספלון הוא אזור במוח המחבר בין המוח הקדמי למוח האמצעי ונימצא מתחת לאונות הראיה. הוא משמש בתפקידים הקשורים בהפרשות הורמונליות ובשמירה על ההומאוסטזה של גוף הדג. מיד מעליו נימצאת בלוטת האצטרובל המשמשת להבחנה באור, שמירה על השעון הביולוגי ושליטת בשינויי צבע של עור הדג.

המוח האמצעי כולל שתי אונות ראיה; אלו גדולות במיוחד אצל דגים הצדים בעזרת הראיה כמו פורל הקשת וציקלידים.

המאטנספלון או המוח האחורי קשור בעיקר בשחיה ובשמירה על שיווי המשקל של הדג. הוא מורכב מאונה אחת ובדרך כלל זהו החלק הגדול ביותר במוח הדג.

גזע המוח הוא החלק האחורי ביותר במוח ושולט בחלק מהשרירים והאיברים בגוף הדג. בדגי הגרם זהו החלק השולט בנשימה ובבקרה על הלחץ האוסמוטי בגוף.

ברוב הדגים אברי החישה מפותחים ביותר. כמעט לכל הדגים הפעילים ביום יש עיניים מפותחות המאפשרות ראיית צבעים טובה לפחות כמו ראייה של בני אדם. לדגים רבים יש גם קולטנים כימיים מיוחדים המאפשרים חישה יוצאת דופן של טעמים וריחות. למרות שיש לדגים אזניים בראש הם בדרך כל אינם שומעים היטב. אולם, לרוב הדגים ישנם קולטנים רגישים בקו הצד של הגוף המאפשרים להם לזהות זרמים ותנודות וכך לחוש בתנועה של בעלי חיים אחרים טורפים וכאלה שעשויים לשמש כטרף. לכמה דגים כמו הכרישים ישנה יכולת לזהות זרמים חשמליים חלשים. אחרים, כמו הצלופח החשמלי, מסוגלים לייצר זרמים חשמליים.

מחקר שנערך על ידי מוסד רוזלין ואוניברסיטת אדינבורו, אנגליה, מצא ראיות כי דגים מסוגלים לחוש כאב, וגילה כי דגים מראים שינויים פיזיולוגיים והתנהגותיים בתגובה לפגיעה. נמצא כי לדגים יש קולטני כאב (nociceptors), כאשר 22 מהקולטנים מגיבים ללחץ מכני ולטמפרטורה גבוהה מ-40 מעלות צלזיוס, ו-18 אחרים מגיבים גם על גירוי כימי. קולטנים אלה מזכירים את הקולטנים בדו-חיים, ציפורים ויונקים. כל הדגים בניסוי הגיבו בצורה חריגה מהרגיל על ארס דבורה ועל חומצה אצטית, והפגינו התנהגות אופיינית גם לחולייתנים מפותחים יותר כמו יונקים במצבי עקה[2][3][4]. מחקר שנערך באפריל 2009 באוניברסיטת פורדו, אינדיאנה, חיזק את המסקנה כי דגים אכן מסוגלים לחוות כאב ולהגיב אליו, כשמצא שדגים בנוכחות תמיסת מלח באקווריום וטמפרטורה גבוהה הפגינו התנהגות מתגוננת, זהירה, או של פחד וחרדה, בעוד שדגים בנוכחות תמיסת מלח, טמפרטורה גבוהה ומשכך הכאבים מורפין לא משנים את התנהגותם ‏[5].

הביולוגית ויקטוריה בריית'ווייט מאוניברסיטת אוקספורד בספרה "?Do Fish Feel Pain" שיצא לאור במרץ 2010 מראה כי דגים שייכים למין אינטליגנטי, ומחקרה מראה כי יש ביכולתם להפגין יכולות זיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, שבמקרים אחדים, כמו בסלמון הנודד, זוכרים לטווח של שנים. כמו כן, היא מצאה כי גופם של הדגים מפריש את הורמון העקה קורטיזול בתגובה למצבי לחץ[6].

מערכת העיכול[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות הלסתות אצל הדגים איפשרה להם מקורות תזונה מגוונים הכוללים צמחים ובעלי חיים.

בדגים, בדומה לבעלי חוליות אחרים, המזון ניבלע דרך הפה, ונטחן בושט. כאשר המזון מגיע לקיבה הוא ממשיך להתפרק ובמינים רבים של דגים ישנו עיבוד נוסף על ידי כיסונים דמויי אצבעות המפרישים אנזימי עיכול וסופגים חומרי מזון. מן הקיבה נימשך מעי עד לפתח הביב. במעי מסתיים פירוק המזון וספיגתו וחומרי הפסולת ניפלטים דרך הביב. איברים כמו הכבד והלבלב מפרישים אנזימים נוספים וחומרים כימים מאכּ‏לים בזמן שהמזון עובר במערכת העיכול.

מערכת ההפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו רוב שוכני המים, הדגים מפרישים פסולת חנקנית ("שתן") בצורת אמוניה. חלק מהפסולת עוברת בדיפוסיה דרך הזימים אל המים שמסביב, והשאר מסונן מהדם דרך הכליות, ומופרש מפתח הביב. בניגוד לרוב היונקים, את הדג משמש פתח שופכה אחד, פתח הביב, שנמצא באזור סנפיר השת, עבור מערכת המין, הפרשות העיכול והפסולת החנקנית.

דגי ים נוטים לאבד מים מגופם בתהליך של אוסמוזה. ולכן כמעט אינם מפרישים "שתן", כלומר פסולת חנקנית נוזלית. הכליות מרכזות את השתן כך שיאבדו כמה שפחות מים מגופם. דגי מים מתוקים, לעומת זאת, צריכים לשמור על המלחים בגופם ולהיפטר מעודפי מים. לכן הכליות אצלם מותאמות להפריש מים בכמויות גדולות עם מעט מאוד מלחים. ישנם דגים המסוגלים לשנות את תפקוד הכליות שלהם, מה שמאפשר להם בין השאר, לעבור בין סביבה של מים מתוקים ומים מלוחים.

אבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום הדגים באבולוצית החולייתנים

מחלקת הדגים עגלי הפה הייתה המחלקה הראשונה של החולייתנים שהתפתחה. היא התפתחה מהמיתרניים. אצל המיתרניים היה מבנה דמוי גיד שהגן על מערכת העצבים המרכזית ובעגלי הוא התפתח לעמוד שידרה.

דגי הגרם התפתחו מעגלי הפה. אצל דגי הגרם הופיעו גולגולת וצלעות. הגולגולת התפתחה עד שכללה לסתות ושיניים ובכך העצמות של דגי הגרם גם סיפקו הגנה וגם הקלו את האכילה. דגי הגרם דחקו את עגלי הפה ממרבית הגומחות האקולוגיות (סביבות הקיום).

בתוך מחלקת דגי הגרם הופיעו דגי הריאות. הריאות שיפרו את יכולת הנשימה של דגים אלה בתוך המים ואצל חלקם הן אפשרו גם נשימה מחוץ למים – למשל בקפיצה מעל מכשול רכב בנחל מתייבש. מחלקת הדו-חיים התפתחה מדגי הריאות והיגרה אל היבשה. הליך ההתפתחות האבולוציוני הזה מונצח במעגל חיי הפרט של בני מחלקה זו. הלרווה שלהם דמוית דג והבוגר נראה כבעלי ארבע רגליים שאליהם משויכת מחלקת הדו-חיים.

מדגי הריאות התפתחו גם אותם דגי גרם שיש להם שלפוחית ציפה. שלפוחית הציפה התפתחה מהריאות ונתנה לאותם דגי גרם יתרון גדול על דגים אחרים. דגי הגרם בעלי שלפוחית הציפה דחקו את הדגים האחרים ממרבית הנישות. התחרות עם בעלי שלפוחית הציפה הפכה את דגי הריאות לדגים נדירים ביותר (מאובנים חיים).

דגי הסחוס התפתחו מדגי הגרם. אצלם, למעט הלסתות והשיניים, השלד הפך לסחוס קל וחזק.

הדגים והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עכו - שוק הדגים: מכירת דגים למאכל
משחק ילדים המדמה דייג.
ציור יפני של דג משנת 1925 - הדגים באומנות

הדגים הם מקור חשוב של מזון לבני אדם בכל העולם, בין אם נאספו מהטבע, באמצעות דיג ובין אם גודלו בחוות גידול בדומה לבקר או עופות. דיג, גידול דגים באקווריום, וצפייה בדגים באקווריומים ציבוריים נחשבים לפעילויות פנאי נפוצות. לדגים תפקיד חשוב בתרבות האנושית, הם מוצגים בה החל כאלים, וסמלים מיסטיים וכלה בתרבות הפופולרית, בספרים ובסרטים.

בדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדג ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות ישנם חוקי כשרות האוסרים אכילת מאכלים מסוימים. לפי ההלכה דג מותר לאכילה בתנאי שיש לו סנפירים וקשקשים, אך למעשה די במציאת קשקשים, על-פי כלל תלמודי הקובע: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" (נדה, פרק ו', משנה ט'). דג כשר מותר באכילה גם מבלי לבצע בו הלכות שחיטה, אלא ניתן להרגו בכל אמצעי ואחר כך לאכלו. כמו כן דם הדגים מותר באכילה ולכן אין צורך להמליח דג. בזני דגים מסוימים ישנה בעיה של הימצאות תולעים, האסורות באכילה, ולכן גם הדגים עצמם אסורים באכילה.

על אף שבשר הדג נחשב פרווה, יש הנוהגים לא לאכול דגים ובשר יחד, בשל דעה המובעת במשנה, לפיה קיים חשש לסכנה בכך (ראה פסחים, ע"ו). לגבי אכילת דגים יחד עם חלב או עם מוצריו, ישנה מחלוקת בין מנהגי ספרדים, האוסרים זאת, לבין אשכנזים, המתירים.

כמו כן, על פי מנהגי קהילות אשכנז, אוכלים בערב ראש השנה ראש של דג, ומבקשים "שנהיה לראש ולא לזנב". וכן, יש הנוהגים לאכול את גוף הדג ומבקשים "שנפרה ונרבה כדגים".

הדג בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה בה הייתה הנצרות נרדפת על ידי השלטון הרומי, ניצלו הנוצרים את המילה דג ביוונית ΙΧΘΥΣ ‏ichthus או Ichthys כראשי תיבות של Iēsous Christos, Theou Huios, Sōtēr. כלומר ישוע המשיח בן אלוהים מושיע. וכך הפך הדג לסמל נוצרי. חיזוק לנוהג זה היה נס הדגים של ישו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]