טלגרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טלגרפיה היא דרך שידור הודעות כתובות ללא העברה פיזית של אותיות. הגדרה זו כוללת דרכים חדשות שנוצרו להעברת נתונים כמו פקס, דואר אלקטרוני ותקשורת מחשבים באופן כללי. (טלגרף הוא מכשיר לשליחת וקבלת הודעות למרחקים מעל קווי טלפון, דוגמה לסוג של טלגרפיה. המלה טלגרף מתייחסת לטלגרף החשמלי.)

טלפרינטר

לפני שהגיע האינטרנט לשימוש כללי, הודעות טלגרפיה ("מברק" - חידושו של בן יהודה) היו ידועות כטלגרם (telegrams) או קבלגרם (cablegrams). הודעות טלגרם נשלחו באמצעות רשת הטלקס (Telex), רשת מנותבת של טלפרינטרים (Teleprinters) הדומה לרשת הטלפונים, והיו ידועות כהודעות טלקס. בימים שקדמו לשרותי הטלפוניה ארוכת הטווח (שיחות חוץ ובינלאומיות) שרותי הטלגרם היו נפוצים מאד. הודעות טלגרם היוו דרך לאישור עסקאות.

טלגרפים אופטיים וסימני עשן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי הטלגרפיה הראשונים היו טלגרפים אופטיים, שכללו שימוש בסימני עשן ומשואות, אלה היו קיימים מימי קדם. למשל, בתקופה בה קבעו את הלוח העברי על פי ראיית מולד הירח, היה ראש החודש העברי נקבע על ידי הסנהדרין שחקרו עדים שהעידו שראו את המולד. לאחר מכן היו מעבירים את הידיעה לכל הקהילות היהודיות על ידי הדלקת משואות בראשי ההרים.

טלגרף אופטי מודרני יותר הוא רשת סמפור (Semaphore) שהומצאה על ידי קלוד שאפה והופעלה בצרפת בין השנים 1792 ל- 1846. הרשת סייעה לנפוליאון, מה שהביא לחיקויה באירופה ובארצות הברית. רשת הסמפור המסחרית האחרונה נותרה פעילה בשבדיה) עד לשנת 1880.

סמפור הייתה מהירה (במובן של 'הספקת רוחב פס גבוה יותר') מאשר איתות בעשן, שימוש במשואות או מגדלור, ולא דרשה שימוש בדלק כלשהו. העבירה מסרים מהר יותר (במובן של 'קילומטרים לשעה') משליחי דואר, ושירתה אזורים שלמים. אולם היה צורך במפעילים ומגדלים כל 30 ק"מ, ושלחה לכל היותר כשתי מילים לדקה. היה זה שימושי לממשלות, אך יקר מדי לשימוש מסחרי. היה זה הטלגרף החשמלי שהוריד את מחיר משלוח ההודעות.

טלגרף חשמלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Telegrafo.png

הטלגרף החשמלי המסחרי הראשון נבנה על ידי סר צ'ארלס ויטסטון (Charls Weatstone) ונכנס לשרות הרכבות האנגלי בשנת 1838. טלגרף חשמלי נרשם כפטנט בארצות הברית בשנת 1842 על ידי סמואל מורס, שעוזרו אלפרד וייל פיתח את סימני האלפבית של קוד מורס. הוא נפרש במהירות בשני העשורים הבאים. ניקולא טסלה ביחד עם ממציאים ומדענים אחרים הראה את שמישותה של הטלגרפיה האלחוטית, או הרדיו, בתחילת 1860.

לפרטים נוספים על טלגרפיה באמצעות אותות, ראו איתות.

המטרה המתמשכת בפיתוח הטלגרפיה היא הפחתת עלות משלוח הודעה באמצעות הפחתת השימוש בעבודת יד, או הגדלת קצב משלוח ההודעות. היו ניסויים רבים בשימוש במחוונים נעים, וכן מגוון איפנונים חשמליים. אולם, רובם היו מסובכים ובלתי אמינים.

עם המצאת הטלפרינטר (Teleprinter), איפנון טלגרפי הפך אוטומטי לחלוטין. המכשירים הראשונים השתמשו בקוד בודו (על שם אמיל בודו), קוד בן 5 סיביות. קוד זה הפיק 32 סימנים בלבד, לכן הוגדר מחדש לשתי "הזזות" (Shifts), אחת עבור אותיות והשנייה עבור סימנים. הקוד חולק בצורה ברורה ובלתי משותפת של סימנים אותיות.

תעשיית התעופה עדיין משתמשת במערכת טלפרינטרים מעל רשת סיטה (SITA). לדוגמה: מערכת PARS - Programmable Airline Reservation System משתמשת עדיין בקוד בעל 6 סיביות מוזזות הדומה לקוד המקורי, בגלל הדרישה ל- 8 ביטים בלבד לתו.

מערכת תזמון תקנית פותחה עבור טלקומוניקציה. מצב הקו הוגדר כמצבם החשמלי של החוטים. בדרך זו זוהתה מיד "נפילה" של קו. הסימנים נשלחו על ידי שליחת "ביט אתחול" שגרם לביטול המתח על הקו והעברתו ל"מצב סימן" (mark state). ביט האיתחול גרם להפעלת גלגל מחליף המופעל על ידי מנוע בעל מהירות מדויקת (שהוחלף מאוחר יותר בציוד דיגיטלי). הגלגל מחליף חילק את הביטים מקו התקשורת לסדרת ממסרים ש"לכדו" את הביטים. "ביט עצירה" נשלח כדי לוודא כי לגלגל מחליף יש מספיק זמן לעצור ולהתכונן לסימן הבא. ביט העצירה הפעיל את מנגנון ההדפסה. לעתים, נשלחו שני ביטים לעצירה כדי לוודא עצירה ומניעת רעידות של המנגנון.

קו הטלגרף הטראנס אטלנטי הראשון הושלם בהצלחה ב-27 ביולי 1866 ואיפשר לראשונה תקשורת טלגרפיה טראנס אטלנטית. התפתחות נוספת התרחשה ב-9 באוגוסט 1892, כאשר קיבל תומאס אלווה אדיסון פטנט על הטלגרף הדו-כיווני.

טלקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול טלקס משנת 1959

עד 1935 ניתוב הודעות היווה את המחסום הגדול האחרון לאוטומציה מלאה. בשנות 1920 ספקי טלגרפיה גדולים פיתחו מערכת שהשתמשה בחוגה הדומה לחוגת הטלפון ואיפשרה חיוג וחיבור בין מכשירי טלפרינטר. מכשירים אלה נקראו טלקס (Telex) ורשת טלפריטנרים העולמית שעבדה לפיהם, נקראה רשת הטלקס. מכשירים אלו חייגו תחילה באמצעות חוגה ואז שלחו הודעות בקוד בודו. ההבדל המשמעותי בין הטלקס לטלפרינטר כלל רשת ניתוב ממותגת, אשר התבססה במקור על חיוג מתקפים טלפוני. מערכות טלקס מנותבות אלו (“Type A”) הפכו את משלוח ההודעות לאוטומטי.

הרייך השלישי פיתח את רשת הטלקס בעלת הכיסוי הרחב וניהל באמצעותה את הניירת שלו.

בקצב העברת נתונים של 45.5 ביטים לשנייה יכלו 25 ערוצי טלקס לחלוק קו תקשורת חוץ אחד, ולהפוך את טלקס לשיטה הפחות יקרה לביצוע אמין של שיחות חוץ.

ב- 1970 השתמשו עדיין קובה ופקיסטן במכשירי Type A בקצב של 45.5 באוד. טלקס עדיין נפוץ במדינות עולם שלישי, כנראה בזכות מחירו הנמוך. האו"ם טוען לשימוש רב יותר בטלקס מכל שיטה בודדת אחרת.

כאשר שלטונות עריצות גודעים את שרותי הטלפון, הפקס והאינטרנט, שרותי הטלקס נותרים בעינם. יתרון גדול לעריצים הוא קלות הציתות לטלקס. ציתות לטלקס יפיק מיד את הפלט שנשלח.

ב- 1960[?] לערך, החלו במספר מדינות בשימוש בקוד ה"סימנים" של בודו ליצירת מערכות טלקס מנותבות מסוג Type B.

טלקס התפשט בעולם במהירות רבה, הרבה לפני ששירותי הטלפון האוטומטיים היו בנמצא, רוב הארצות, אפילו במרכז אפריקה ואסיה, הפעילו לפחות מספר קוי טלקס בתדר-גבוה (גלים קצרים). לרוב חיבורי רדיו אלו יוסדו על ידי משרדי דואר וטלגרף ממשלתיים. תקן הרדיו הנפוץ ביותר CCITT R.44 היה בעל תיקון שגיאות על ידי שליחה מחדש וריבוב על ידי חלוקת זמן של ערוצי הרדיו. רוב ספקי השרות המרוששים הפעילו את מערכות הטלקס-מעל-רדיו (TOR) ברציפות להפקת רווחים מרביים מהם.

מחירו של ציוד טלקס-מעל-רדיו נמצא במגמת ירידה מתמשכת. חובבי רדיו רבים מפעילים שירות זה בעזרת תוכנה ייעודית ומתאם לא יקר מכרטיס הקול במחשבם אל מכשיר הרדיו בגלים קצרים.

מערכות קבלגרם או טלגרם מודרניות פועלות למעשה באמצעות רשתות טלקס ייעודיות, ומשתמשות בטלקס-מעל-רדיו לפי דרישה.

בגרמניה לבדה נמצאים בשימוש מעל ל- 400,000 קוי טלקס הפועלים באופן יום יומי. בעולם כולו מעל שלשה מיליוני קוים נמצאים בשימוש.

TWX[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט במקביל למערכת הטלקס הגרמנית, החליטו מעבדות בל בשנות ה- 30 להצעיד את הטלקס צעד אחד קדימה, והחלו בפיתוח מערכת דומה (שכללה חיוג וכדומה) ונקראה TWX – Teletype Wide-area eXchange.

במקור פעלה מערכת ה-TWX בקצב של 75 ביטים לשנייה, שליחת קוד בודו וחיוג הבחירה. למעשה פיתחו במעבדות בל דור שני של מודם "ארבע שורות" שנקרא "Bell 101 dataset" שהוא אבי אבותיו של הבל 103 שהריץ מאוחר יותר מיחשוב משותף-זמן(Time-sharing computing). ה- 101 היה מהפכני בכך שפעל על קוי טלפון רגילים שאפשר היה במשרד לנתב לממירים שנקראו "שרות נתונים רחב-אזור"(wide-area data service). מעצם השימוש ברשת הטלפונים הציבורית, TWX השתמשה באזורי חיוג משלה: 510,610,710,810 ו- 910, חלקם נמצאים עדיין בשימוש.

שירות "ארבע השורות" של TWX הכיל "תוי שליטה"(control characters) מה שאיפשר לו לפעול כמכונת כתיבה משרדית. תכונות כמו הזחה, הזנת נייר ושירותים אחרים שמעולם לא היו זמינים עם קוד בודו. בכל מקרה, קוד ה- TWX השתמש ב- 93 סימנים בלבד מתוך 128.

תאגיד הטלטייפ(teletype) יוסד על ידי ד"ר קליינשמידט. היו לו מכונות הטלטייפ הזולות ביותר שיכלו לקבל את קוד TWX. בל רכשה את התאגיד להבטיח את אספקת "דגם 33” של מכשירי TWX.

דגם 33 היה מכשיר הטלטייפ הזול ביותר בנמצא לשימוש עם מחשבים. אנשי מחשבים רצו את כל סט התווים שסיפק קוד TWX.

אסקי(ascii) נולד מקוד TWX. הוא הפך לאלפבית 5 בינלאומי הרשמי של CCITT. לימוד זהיר מראה כי אסקי עוקב אחרי תווים רבים של קוד בודו, שבתורו עוקב אחרי התווים בחזרה לטלגרפיה ידנית.

ההסכם המקורי של בל הגביל את השימוש לחיוג בינלאומי בלבד. Westar Union Telegraph Company ויתרה במכרז בשנת 1939 על שליטה בשוק הטלגרפיה בארצות הברית. מה שהביא להחלשתו של הטלקס בארצות הברית ומעבר משתמשים בין חברות קטנות לשרותי טלקס בינלאומיים וחברות טלגרפיה.

  • Westar Union Telegraph Company פתחה את Cable System שמאוחר יותר הפכה ל- Western Union International
  • World Communication של ITT מוזגה ממספר חברות קטנות: “Federal Telegraph”, “All American Cables and Radio”, “Global Wireless” ומחלקה של Mackay Marine.
  • RCA תקשורת התמחו בחציית האוקיינוס השקט ומאוחר יותר התאחדה עם Western Union International והפכו ל-MCI.
  • לפני מלחמת העולם הראשונה התקינה Tropical Radiotelegraph משדרי טלגרף על ספינות לקוחותיה.
  • חברת הטלגרף כבלים הצרפתית (בבעלות משקיעים פרטיים) נכחה תמיד בארצות הברית והניחה כבלים מארצות הברית לצרפת.

על משתמשי הטלקס של בל היה לבחור את שירות ה-IRC שישמש אותם, ואז לצרף את שאר הספרות בעזרתן תנותב ההודעה. ה-IRC המיר בין התקנים של TWX ו-Western Union Telgraph.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]