יהדות זמביה
.svg)
יהדות זמביה מתייחסת להיסטוריה של קהילת היהודים שהתיישבו בזמביה בתחילת המאה ה-19. יהדות זמביה נחשבה לקהילה קטנה בעלת תפקיד בולט בהיסטוריה של זמביה.[1][2]
ההיסטוריה של היהודים בזמביה מתועדת משנת 1901 כשהיא עדיין הייתה תחת שלטון קולוניאלי בריטי[3] תחת השם צפון רודזיה. בקרב אוכלוסייה של 1 מיליון איש, היו בצפון רודזיה 1,500 תושבים לבנים, רבים מהם היו יהודים. המתיישבים היהודים היו אחת הקבוצות האתניות הדומיננטיות והפכו מעורבים מאוד בפוליטיקה המקומית. דמויות יהודיות בולטות הניעו את הדחיפה לעצמאות זמביה ולרטוריקה לאומנית אפריקאית. אדמתה הפורייה של צפון רודזיה, מלחמת העולם השנייה ועצמאותה מהשלטון הקולוניאלי הבריטי השפיעו רבות הן על ההגירה אליה והן על ההגירה של פליטים יהודים.[2]
הפזורה היהודית הכניסה מסחר לאזור בין היתר מסחר בבקר[3] המתיישבים היהודים, בין אם היו כאלה מלידה, מנישואים או דרך התגיירות, יצרו קהילה קטנה אך חזקה.[4] לאחר עצמאותה של זמביה ב-1964, הייתה הגירה גדולה של יהודים ואנשים לבנים מהמדינה. כיום פועל בבירה לוסקה בית חב"ד על ידי הרב מנחם מענדל הרצל הרב הראשי לזמביה. בשנת 2022 נותרו פחות מחמישים יהודים בזמביה.[4]
ההיסטוריה של הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודים רבים הגיעו לזמביה (שנקראה בעבר צפון רודזיה) על מנת להשיג שגשוג כלכלי, והתיישבו תחילה בליווינגסטון וברוקן היל.[1] כמה מהיהודים הראשונים בזמביה עסקו במסחר בבקר וכריית נחושת.[1][4] בשנת 1905 בליווינגסטון כבר הייתה קהילה יהודית קבועה שמנתה 38 חברים, ובשנת 1910 התקיימה החתונה היהודית הראשונה בזמביה[1] בשנת 1921 חיו בזמביה 110 יהודים (רובם בליווינגסטון ובלוסקה), ואוכלוסייה זו גדלה במהלך העשורים הבאים.[1]
אמצע המאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פליטים יהודים הגיעו לזמביה לפני ואחרי השואה, והאוכלוסייה היהודית בזמביה הגיעה לשיא של 1,200[2] באמצע שנות ה-50 (בשלב זה "מרכז החיים היהודיים עבר ללוסקה, מרכז חגורת הנחושת של הארץ"). בשנות ה-60 יהודים רבים עזבו את זמביה והיגרו למדינות אחרות, כשב-1968 נותרו בזמביה רק 600 יהודים.[1]
יהודים היו פעילים ובולטים בפוליטיקה של זמביה לפני שזמביה הפכה לעצמאית ב-1964. המועצה ליהדות זמביה הוקמה בלוסקה בשנת 1978 "כדי לפקח על הפעילות הקהילתית היהודית".[1] בעבר, הייתה יהדות זמביה בחסותה.[5] מועצה זו גם "העניקה סיוע לפליטים פוליטיים ולמוכי עוני בסיוע רפואי וכספי". רק כשלושים וחמישה יהודים חיים בזמביה, וכמעט כולם חיים בלוסאקה. לקהילה היהודית בזמביה לא היה רב במשך שנים.[1]
אחד הבולטים ביהודי זמביה הוא סיימון זוקאס, "שמילא תפקיד מפתח במאבקה של זמביה לעצמאות מבריטניה בשנות ה-50 והמשיך להיות שר בממשלה לאחר העצמאות". אביו של סיימון זוקאס היגר לדרום אפריקה מליטא ב-1936 בחיפוש אחר שגשוג כלכלי בתקופת שלטונם של הנאצים באירופה. משפחת זוקאס פתחה חנות בעיירה נדולה שבצפון רודזיה, אזור שטיפח אוכלוסייה יהודית גדולה.[2]
הגירת היהודים לזמביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גל ההגירה העיקרי הראשון של יהודים לזמביה החל בשנת 1901, של יהודים אירופיים פורצי דרך בדרום אפריקה בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות ושגשוג.[1] חוסר יכולתם של יהודי אירופה לדבר אנגלית גרם לכך שהם הודרו מחלק גדול מהעבודות בכרייה, מה שאילץ אותם לסחור. במהלך שנות ה-30 כבר חיו מאות יהודים בצפון רודזיה אולם עם עליית הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה מ-1939 עד 1945, הגיע גל חדש של הגירה.[4] גל ההגירה העיקרי השני של היהודים לזמביה היה ב-1938 וב-1939, של שלוש מאות יהודים גרמנים ואוסטריים, ומספר קטן יותר של יהודי ליטא ולטביה, שנמלטו מרדיפות הנאצים.[5][3] המהגרים היהודים שהיגרו מליטא ומלטביה היו בעיקר דוברי יידיש.[4][5]
בתחילת שנות ה-60 התגוררו בצפון רודזיה כ-1000 יהודים.[3] צפון רודזיה נחשבה למקלט בטוח לפליטים יהודים שכן ויזות היו זמינות עבור אלו שנמלטו מהנאצים, אולם נגישותה לא הייתה ידועה.[1][2] ועדות הבריחה של יהודי אוסטריה וגרמניה לא קיבלו הודעה על האפשרות לברוח לצפון רודזיה והיא נחשבה כסוד שמור היטב.[2] למעשה, מעולם לא סורבו יהודים לוויזה, אך היא נשמרה בסוד על ידי שר המושבות הבריטי, שפיקח על ההגירה ההמונית של יהודים לצפון רודזיה ממרכז אירופה. הנימוק לכך מתואר על ידי החוקר וההיסטוריון פרנק שפירו כי "בעוד שהם היו מודעים יותר למחויבויותיהם כלפי בני הדת האירופית שלהם, הם גם היו נחושים להגן על עמדותיהם בחברה הבריטית. עבור ההנהגה האנגלו-יהודית בתקופת המשבר הנאצי, העדיפות העליונה הייתה להגן על מעמדם כנתינים בריטיים נאמנים, ובמקביל, לשמור על מעמדם בקהילה היהודית ולא להרגיש מאוימים מכל טענה אנטישמית לנאמנות כפולה".
אזורים דלים באוכלוסייה, אדמות פוריות ושפע של גישה למים הפכו את צפון רודזיה מקום מתאים להגירה המונית.[4] ועדה נשלחה לאפריקה על ידי צוות ההנהגה האנגלו-יהודית כדי להעריך אפשרויות לפליטים, אולם לא ננקטו צעדים נוספים, וכתוצאה מכך לא הצליחו להציל כמויות גדולות של יהודים אוסטריים וגרמנים בסכנת הכחדה. ועדת התכנון המשיכה לשמור בסוד את ידיעותיה על המקלט הבטוח של צפון רודזיה, והצליחה לשכנע את ממשלת בריטניה לשמור את התיק בארכיונים סודיים גם לאחר תום המלחמה.
השפעה כלכלית בזמביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליהודים בצפון רודזיה היה תפקיד מרכזי ביצירת הקפיטליזם הקולוניאלי האפריקאי. אלה שהיגרו לצפון רודזיה הביאו הון מינימלי, אולם מעמדם כפליטים השפיע על הרצון שלהם להצליח ולהתפרנס. מהגרים יהודים שהגיעו לצפון רודזיה בשנים 1900 ו-1901 עסקו רבות במיזמי מסחר בבקר שהכניסו סחורות אחרות כמו זהב לצפון רודזיה. מניות הבקר נרכשו ברובן מברוטסלנד ולאחר מכן נמכרו לדרום רודזיה ולמדינות שכנות הן באזורים כפריים והן באזורים עירוניים. הפיתוח הכלכלי באזור על ידי היהודים גרם להכנסת כסף ומטבע לאזור. יכולת ההסתגלות של היהודים הובילה לקשרים עסקיים חיוביים בין בעלי עניין באזור, במיוחד בשל נטייתם לתקשר בשפה ולהתגבר על מחסומים גזעיים.[3]
קהילה יהודית בזמביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שיהודים התקבלו בברכה בצפון רודזיה על ידי הקצינים הקולוניאליים הבריטיים, חלק מהקצינים נחשבו אנטישמיים והקשו על היהודים להשיג רישיונות מסחר הדרושים לעסקים. מתיישבים יהודים מוקדמים אלה היוו את הבסיס לקהילה היהודית הקטנה שהגיעה מאוחר יותר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אשר ביחד, היו מרכיבים ומשפיעים מאוד בעיצוב הפזורה, הכלכלה והחברה היהודית של צפון רודזיה. אנשים שהיו להם זהות תרבותית ודתית עמוקה כיהודים היו פעילים במיוחד ביצירת קהילה יהודית עם בתי כנסת רבים וארגונים יהודיים הממוקמים בעיקר בבירה ליווינגסטון.[3]
דמויות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
היהודים שהיו בולטים בקהילה היהודית ובחיי הדת, היו פעילים גם בתנועה הציונית. אוכלוסיית היהודים בזמביה עברה שינויים רבים מ-1901 ועד למאה ה-21, אך בשיאה לא הייתה גדולה מ-1,200 חברים. חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית הגדלה היו האחים זוסמן שעלו מליטא ב-1901 והמשיכו לנהל אימפריה מצליחה במסחר בבקר, חוות וכריית נחושת. האחים זוסמן היו מנהיגי ליווינגסטון והיו חשובים בקידום בניית בית הכנסת של ליווינגסטון בסוף שנות ה-20. בשנת 2022, הבניין נותר על כנו, אולם לא עוד כבית כנסת, אלא ככנסייה נוצרית.[4]
המתיישבים היהודים היו קבוצה אתנית דומיננטית בצפון רודזיה והפכו פעילים בחיים הפוליטיים, בעיקר במאבק לעצמאות מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. מספר אינטלקטואלים ואנשי מקצוע יהודים בעלי פרופיל גבוה הגיעו מהחברה היהודית, בעיקר החוקרים לואיס גאן, רוברט רוטברג ומקס גלוקמן. דמות מפתח יהודית נוספת מצפון רודזיה הוא סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל ולשעבר ראש קרן המטבע הבינלאומית (IMF). כשזמביה קיבלה עצמאות מהשלטון הקולוניאלי הבריטי ב-1964, היא הייתה משגשגת, בהשוואה לשנים קודמות. עם העצמאות החדשה שנמצאה, מחירי הנחושת המשיכו לעלות, מה שהפך את זמביה ליצרנית הנחושת השלישית בגודלה בעולם.
דת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצת המתיישבים היהודים בצפון רודזיה השתייכה ברובה ליהדות אשכנז. בשנת 1901, המתיישבים היהודים הראשונים הגיעו לצפון רודזיה בחיפוש אחר עבודה והורכבו בעיקר מגברים.[5] היה מחסור בולט בנשים ובילדים,[4] בניית בית הכנסת של ליווינגסטון בסוף שנות ה-20 והגעת נשים ומשפחות יהודיות היו תחילתם של מנהגים ופעילות דתית מאורגנת עבור הקהילה היהודית בצפון רודזיה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בעקבות יהודי זמביה: מעטים, אבל משפיעים, באתר nrg, 25 בינואר 2012
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 "זמביה: סיור בהיסטוריה יהודית וירטואלית". אתר היסטוריה יהודית וירטואלית.
- ^ 1 2 3 4 5 6 "סיפורם הנשכח של המתיישבים היהודים בזמביה". CNN.com. נבדק ב-2013-08-01.
- ^ 1 2 3 4 5 6 שפירו, קארין א. (2001). מקמילן, יו (ed.). "יהודי זמביה".
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "זמביה". באתר הקונגרס היהודי העולמי.
- ^ 1 2 3 4 קהילות יהודיות מסביב לעולם, 1989, עמוד 197
| יהדות אפריקה | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אלג'יריה • הרי האטלס • לוב • מצרים • מרוקו • סודאן • תוניסיה (יהדות ג'רבה • יהדות קרתגו) | 
|
| אחרות | אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה •גאנה • ג'יבוטי • גינאה ביסאו • דרום אפריקה • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • כף ורדה • לסוטו • מאוריציוס • מאלי • מוזמביק • ניגריה • נמיביה • קניה | |
| ראו גם | אבאיודאיה • האיגבו • למבה | |