יהדות תוניסיה

		יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שקורותיהם קדומים מאוד, עוד בטרם היות האימפריה הרומית, לפני כ-2,300 שנים. כיום יש בתוניסיה כ-1,800 יהודים. רבים מיהודי ג'רבה ותוניסיה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, נתיבות ובמושבי הדרום, ביניהם באר שבע, תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי וברכיה.

בעת העתיקה

נחום סלושץ, שהיה חוקר כתובות פיניקיות וביקר במהלך מסעות החקר שלו גם אצל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, מציין בספרו האי פליא (האי ג'רבה), שיצא בעקבות שני ביקוריו באי במחצית הראשונה של המאה ה-20, שעל פי מסורת בעל פה בקרב יהודי האי, הם הגיעו לתוניסיה יחד עם הפניקים יוצאי הערים צור וצידון שהגיעו באוניות, בין היתר, גם לאזור שקרוי היום תוניסיה. אחת המושבות הראשונות שהוקמו באזור, ושימשה כתחנת סחר, היא קרתגו, ליד עיר הבירה תוניס של היום. עיר זו נחרבה לחלוטין, בתקופה מאוחרת יותר על ידי האימפריה הרומית, לאחר סדרה של מלחמות ביניהן על ההגמוניה באזור זה של אגן הים התיכון. השרידים המצויים באתר היום הם של העיר הרומית שהוקמה על חורבותיה.

לדעת יוסי פרי בספרו "בלאד אלפאל וליסמין", היהודים שהצטרפו לסוחרים הפיניקים היו בני שבט זבולון. בני השבט התברכו על ידי יעקב אבינו בברכה: "זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות, וירכתיו על צידון" (בראשית מ"ט, י"ג). בעת חלוקת הארץ על ידי משה ויהושע השבט אכן קיבל את נחלתו לחוף הים ובסיפה של הפסוק מצוין כי גבולה הצפוני של נחלתו הייתה צידון.

בספר מלכים כתוב "וישלחם חירם באוניות את עבדיו עם עבדי שלמה" (מלכים א', ט', כ"ז). מכאן אנו סבורים כי ראשית היישוב היהודי בתוניסיה היה בקרתגו הפיניקית.

בימי הביניים

במהלך המאה ה-7 נכבשה תוניסיה על ידי המוסלמים והיהודים זכו למעמד ה"דימי" (בן חסות) המציין את מעמדם הנחות ביחס לשכניהם המוסלמים. למרות זאת, היה מצבם של יהודי תוניסיה טוב יחסית למעמדם של יהודי מרוקו או יהודי אלג'יריה.

השליטים התחלפו כל כמה שנים וכאשר "זכו" היהודים לשליט סובלני, הורשו חלקם לעסוק במסחר נרחב יחסית, ולכן מצבם הכלכלי השתפר במידת מה. עם זאת היהודים חיו בשכונות קטנות וצפופות ובעוני קשה, ביחס לשכניהם המוסלמים שחיו ברמת חיים טובה בהרבה. בין השנים 952 - 1022 חי בעיר תוניס חכם הלכה מוסלמי בשם "סידי מחרז". האגדה מספרת שבין המאה ה-10 למאה ה-11 התיר "סידי מחרז", מתוך נימוקים של טובת העיר והרחבת המסחר, ליהודים להתיישב בין חומותיה של העיר תוניס. ולפי אותה אגדה, אבן הפינה לבית הכנסת העתיק בעיר הונחה בנקודה שאליה השליך סיידי מחרז את מקלו מן הצריח של המסגד הראשי.

היהודים אשר באו לסחור בעיר היו מחויבים לשון אך ורק ב"פונדוק" שהיה מיועד להם. וכל מי שלא מצא מקום בפונדוק נאלץ ללון בכפר קטן מחוץ לחומות העיר, שהוא כפר "מלאסין" השוכן כקילומטר מחומת העיר תוניס. הכפר מכונה עד היום "בלאד אל-יהוד" למרות שמזה שנים רבות אין גרים שם יהודים. היהודים שהגיעו לגור בעיר תוניס ב "חרת אל-יהוד" היו סוחרים ומהגרים שהגיעו מהעיר קורואן לאחר חורבנה על ידי שבטים בדואיים.

במהלך המאה ה-13 החליט שליט תוניסיה על מדיניות תקיפה כנגד היהודים ולכן גורשו באותה העת יהודי קירואן, הקרובה לעיר תוניס, מעיר זו. בין המאות ה-15 וה-17 היגרו לתוניס יהודים רבים, בעיקר מספרד ומאיטליה. במהלך המאה ה-16 התחולל מפנה קיצוני אנטישמי אשר היהודים סבלו ממנו קשות.

זוג יהודי מתוניס בשלהי המאה ה-19, או תחילת המאה ה-20

בעת החדשה

ה"גראנה" -יוצאי ליבורנו בתוניסיה

ערך מורחב – גראנה (תוניסיה)

בשם הגראנה (Grana או Gornim) כונו אלה מיהדות ליבורנו אשר היגרו לעיר תוניסיה במאה ה-16 והמאה ה-17. הם כונו גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi) או יהודים נוצרים (Ebrei Cristiani). הם הקימו בעיר קהילה נפרדת, שבחלק מהזמן פעלה בשיתוף פעולה עם יהודי המקום ובחלק מהזמן פעלה בנפרד מהם. היה להם סטטוס חוקי כמו למוסלמים, והוא עלה על זה של הקהילה היהודית המקומית. הם לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

במאה ה-19

בשנת 1855 עלה לשלטון בתוניסיה מוחמד ביי שניסה לערוך רפורמה ליברלית למען המיעוטים, ובהם היהודים, ובמהלך זה הוריד מעליהם את עול תואר ה"דימי" ואת תשלום מס הגולגולת שחויבו לשלם.

כתוצאה מרפורמה זו בשנת 1864 פרץ מרד קשה כנגד דרכו הליברלית של ביי והוא נאלץ להחזיר את המצב לקדמותו. כחלק מהמרד הגדול שהתרחש נפגעו יהודים רבים, נפגע רכוש בהיקף נרחב ובתי כנסת רבים נפגעו. המאורעות נמשכו עוד מספר שנים ובשנת 1869 הם אף חדרו לעיר הבירה תוניס.

בשנת 1881 נעשה שינוי לטובה במצב היהודים בתוניסיה עם כניסת הכוחות הצרפתים לתוניסיה.

יהודי העיר תוניס מובלים לעבודות כפייה בעת מלחמת העולם השנייה, דצמבר 1942

יהודי העיר תוניס מובלים בדרכם לביצוע עבודות כפייה, דצמבר 1942

במאה ה-20

בשנת 1910 הורשו יהודי תוניסיה אף להחזיק באזרחות צרפתית. הפדרציה הציונית נוסדה בתוניסיה בשנת 1920. היא ייצגה 8 אגודות ציוניות. הפדרציה הציונית ערכה התרמות כספיות בקרב יהודי תוניסיה להסתדרות הציונית העולמית. במסגרת הפעילות הציונית בתוניסיה התקיימו בחירות לצירים שייצגו את יהדות תוניסיה בקונגרסים הציוניים.

למרות השיפור במצב היהודים עדיין לא יכלו הצרפתים לעצור כל התפרעות המונית של אנשי תוניסיה, וכך היה בשנת 1934 כאשר המון זועם ביצע פרעות קשים ביהודי תוניסיה ובמאורעות אלו נהרגו 25 יהודים, ביניהם נשים וילדים.

במלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי תוניסיה עקב שיתוף הפעולה בין משטר וישי וגרמניה, אולם המצב הפך נואש באמת בנובמבר 1942, כאשר גרמניה הנאצית תפשה את השלטון בתוניסיה, באופן ישיר במקום ממשלת וישי ששלטה במדינה עד אז. בתוניסיה חיו אז כמאה אלף יהודים, ומיד עם הכפפתה של תוניסיה לשלטון הנאצי הישיר הם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב והחל התהליך הרגיל כלפי היהודים, כפי שהתנהל גם באירופה. בתוך כחצי שנה, עד שחרור תוניסיה מידיהם הספיקו הנאצים לשלוח כ-5,000 יהודים למחנות עבודה ו-160 יהודים נשלחו לצרפת ומשם למחנות הריכוז. הנאצים אף הספיקו להקים יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, ובית-הכנסת הגדול בבירה תוניס הפך למחסן גרמני ואורווה לסוסי הצבא הנאצי. יהודים רבים נורו למוות בבתיהם, הומתו בצעדות מוות, רעב, מחלות והפצצות. למזלם של היהודים נקטע תהליך המוות בתוניסיה בראשיתו במאי 1943, עם שחרורה של המדינה מידי הנאצים.

בשנת 1948 נמנו בתוניסיה כ-105,000 יהודים.

משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החלה התנכלות של השלטון ליהודים. נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. ב-1958 התגברו הרדיפות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי נהרס בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע "לטובת הכלל". בעקבות זאת עזבו את תוניסיה כשמונים אלף יהודים. ב-1967 החריפה מאוד האנטישמיות והיהודים סבלו מפגיעות והתנכלויות משפילות. בעקבות זאת עזבו שארית יהודי תוניסיה‏

בשנת 1967, ערכו המוסלמים פרעות קשים ביהודים הנותרים, וברכוש ובתי הכנסת שנותרו בתוניסיה. בשנת 1960 חולל בית הכנסת הגדול של תוניס. בעקבות זאת עזבו כמעט כל שארית יהודי תוניסיה. יהודי טוניסיה השתתפו בתהליך הציוני ומנהיגיהם אף השתתפו במספר קונגרסים באירופה. הקשר עם התנועה הציונית רק הלך והתחזק ככל שחלף הזמן, כשהקשר הטוב ביותר היה עם מנהיג הרוויזיוניסטים, זאב ז'בוטינסקי.

לאחר הכיבוש הגרמני בטוניסיה, נשלחו חלק מיהודי טוניסיה למחנות השמדה ולמחנות עבודה באירופה. בשנים 1948 – 1970 עזבו רוב היהודים את טוניסיה, חלקם הגדול היגר לצרפת, ועוד חלק היגר לישראל ולמדינות אחרות. מ- 40,000 היהודים שהתגוררו שם לפני הכיבוש הגרמני, נותרו בטוניסיה חלק קטן שנשאר שם עד היום.

מיד לאחר סילוק הכובש הגרמני מטוניסיה בידי בעלות הברית החלה התעוררות משמעותית של הרעיון הציוני בטוניסיה, ועד מהרה החלו בניה בהתגייסות לפעילות למען הקמת המדינה היהודית.

העלייה המסיבית מטוניסיה לארץ ישראל החלה בסוף שנות הארבעים תחילת שנות החמישים למרות הסלקציה הידועה לשמצה שעיכבה את הגעת חלקה המבוגרים יותר של הקהילה שהחלה בעלייתה לקראת סוף שנות החמישים.

כיום יש בטוניסיה פחות מ- 2,000 יהודים, אשר רובם מתגוררים בעיר הבירה של טוניסיה – טוניס.

במאה ה-21

ב-2011 הוצת בית כנסת גדול בתוניס, לא ידוע אם מעשה זה נגרם עקב אנטישמיות מובהקת או כחלק מהאירועים הוונדליסטים שנערכו בתוניסיה לאחר המהפכה ב-2011.

כיום מתגוררים בתוניסיה כ-1,800 יהודים, רובם מרוכזים בתוניס ובאי ג'רבה.

ראו גם

• הפליטים היהודים ממדינות ערב
• הפדרציה העולמית של יהדות טוניסיה בישראל

לקריאה נוספת

• חיים סעדון (עורך), תוניסיה, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, תשס"ה.
• נחום סלושץ, האי פליא (האי ג'רבה), תל אביב, הוצאת דביר, 1957.
• רבקה נגר, מסורת במבחן- רבני ג'רבה בין שמרנות לתמורה (1914-1945), אשקלון, פאר הקודש, 2011
• רוברט סטלוף, בין צלב הקרס לסהרה, ירושלים, בהוצאת יד ושם ודביר.‏

קישורים חיצוניים

• עמית, האתר לשימור מורשת יהדות תוניסיה
• Alexander Rosenzweig, THE HISTORY OF THE JEWS OF TUNISIA
• עירית אברמסקי-בליי, הנצחת קהילות ישראל בלוב ובתוניסיה, על קהילת בארצ'ה בלוב וקהילת בן גארדאן בתוניסיה, שורשים במזרח, קובץ ד, 1998, עמ' 156-182
• עירית אברמסקי-בליי, מאמר על ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת השואה, באתר יד ושם
• ברכה יניב, השפעות מאיטליה ומצרפת על עיצוב תיקי ספר-תורה בלוב ובתוניסיה, פורסם בפעמים 57, סתיו תשנ"ד, עמ' 113-82 מתוך אתר מפעל התיעוד יהודי ארצות האסלאם
• תמונה של שתי נשים מיהדות תוניסיה, תחילת המאה העשרים, באתר הספרייה הדיגיטלית העולמית
• ציורים של טוניס, מתחילת המאה ה-20, מנקודת מבט של יהודיה טוניסאית
• חיים סעדון, ‏שליחותו החינוכית של נחום ירושלמי לתוניסיה (1945-1938), פעמים 74, חורף תשנ"ח