יהדות מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סגנון בעייתי, משפטים חלקיים, מבנה רופף ופירוט יתר על נושאים משניים בחלקיו הראשונים של הערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.

ילדות יהודיות באלכסנדריה במהלך טקס בר מצווה

במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני, הגירושים והתנכלויות פגעו בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, פעלו בה החכמים רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים.

לקראת התקופה העות'מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבתן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים למצרים. ההגירה של יהודי מזרח-אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה-19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר.ההתנכלות ליהודים מ-1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.

כתובה ממצרים

לפי משרד החוץ ‏‏‏[1], ב-2007 מנתה הקהילה כ–40 איש בלבד, מתוכם 30 באלכסנדריה. בראש הקהילה בקהיר עמדה עד פטירתה באפריל 2013, כרמן וינשטיין,‏[2] ובראש הקהילה באלכסנדריה עומד ד"ר מקס סלאמה.

ייסוד הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים שימשה ארץ הגירה ומקלט פוליטי לאנשים מארץ ישראל בעתות מצוקה כבר בתקופת המקרא וגם בתקופות מאוחרות יותר‏[3]. אך ראשיתו של היישוב היהודי נזכרת במקורות מקראיים רק בזיקה לימי הבית הראשון.

אחרי רצח גדליהו, שהושאר על ידי הבבלים כממונה על יהודה, מחשש לנקמת הבבלים, ירדה למצרים קבוצת יהודים, אנשי צבא, בראשות יוחנן בן קרח. הם לקחו עימם את ירמיהו הנביא והתיישבו במקומות אחדים בארץ מצרים כפי שמתואר בספר ירמיהו:

Cquote2.svg

וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֵת, כָּל-שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר-שָׁבוּ, מִכָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, לָגוּר, בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף, וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַבטַבָּחִים, אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּןאֲחִיקָם בֶּןשָׁפָן; וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, וְאֶתבָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ. וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-תַּחְפַּנְחֵס.

הַדָּבָר, אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף, וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר .

Cquote3.svg
– מ"ג, ה'-ז', מ"ד,א'

בספר החיצוני "איגרת אריסטיאס"‏[4] כתוב: "גם לפני שבאו היהודים למצרים עם מלך פרס, הם נשלחו ...להלחם נגד מלך הכושים"‏[5]

הקהילה ביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יב

באתר יב, בדרום מצרים, נמצא ממצא עשיר המלמד על יישוב יהודי במקום ועל חייו וגורלו.

יב התקיימה בסוף תקופת הבית ראשון ובתקופת ממלכת פרס מושבה של שכירי חרב יהודים, שתפקידם היה לשמור על גבולה הדרומי של מצרים בעבור ממלכת פרס בראשות כנבוזי המלך, ולפני כן בעבור השלטון המצרי במקום. ככל הנראה היהודים התיישבו במקום כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית הראשון, ושהו שם עד סוף שלטון ממלכת פרס באזור.

הם החליפו תכתובות עם השלטון הפרסי ועם הקהילה היהודית שבארץ ישראל, אם כי, במשך תקופה מסוימת שרר מתח בין שתי הקהילות משום שבני קהילת יב בנו מקדש באי. בשל הקמת מקדש זה היו גם כמה סכסוכים עם הקהילה המצרית המקומית, שהקימה גם היא מקדש לאל המצרי "ח'נום", שנחשב אחראי לעליית מי הנילוס. באחד הסכסוכים האלה החריבו המצרים את המקדש היהודי, והקהילה היהודית נאלצה לשקם את המקום.

ככל הנראה היהודים חיו באי עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית באלכסנדריה.

התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לגבולות מצרים לוחמים יהודים שיגנו על ממלכתו. יוספוס פלביוס בחיבורו "הפולמוס נגד אפיון" מצטט מקורות רשמיים לפיהם המלך תלמי העביר 120.000 יהודים לשמירה על הגבולות במזרח ובדרום. עדות לכך שאכן מספר הגדול של היהודים הגיעו לאזור אפשר לקבל מכתביו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (30 לפנה"ס - 40 לספירה) שחי באלכסנדריה. הוא כותב כי בתקופתו התגוררו מיליון יהודים במצרים, בלוב ובכוש.

היהודים קיבלו רשות לחיות על פי חוקיהם והם היו חלק חשוב מצבא הממלכה התלמית והשלטון, במיוחד בתקופות מאוחרות יותר נשען על תמיכתם.

תרגום השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד מה-Codex Vaticanus - אחת הגרסאות העתיקות ביותר של תרגום השבעים הקיימות כיום
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרגום השבעים

בשלהי המאה השנייה לפנה"ס, באלכסנדריה, בוצע תרגום השבעיםלטינית Septuaginta או LXX). זה היה התרגום הראשון לספר תנ"כי בשפה כלשהי. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור החיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, שגרסות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים זקנים יהודים, שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי מלך מצרים תלמי השני (פילדלפוס, מלך בין השנים 247-285), כדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. באופן פלאי, המתרגמים תרגמו את התורה באופן זהה זה לזה - כולל רשימת שינויים מהמקור, אשר נעשו על מנת לא לפגוע בשליט ובעם המצרי.

מקדש חוניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מקדש חוניו

מקדש חוניו היה מזבח או מבנה בצורת בית המקדש ובתוכו מזבח, שבנה חוניו בליאונטופוליס במצרים לשם שמים או לשם עבודה זרה. המקדש הוקם על ידי חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי בין השנים 170 ל-154 לפני הספירה, במצרים
שושלת בניו של חוניו שימשו בבית המקדש ככוהנים גדולים במשך 343 שנות קיומו ולמעשה המשיכו את שושלת בית הכהונה הירושלמי, בית צדוק. בשנת 73 לספירה שלח הקיסר אספסינוס איגרת אל מושל מצרים לופוס וציווה עליו להרוס את בית המקדש עקב הגעתם של פליטים סיקריים שהסיתו כנגד השלטון הרומאי.

מידותיו ותבניתו של מקדש זה היו זהים לזה שבירושלים, והוא שימש את יהודי מצרים אשר הקריבו בו קרבנות. אף על פי כן, לא השתווה מקדש חוניו לבית המקדש שבירושלים.

התקופה הרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הצבא היהודים שישבו במצרים, בהשפעתם של אנטיפטרוס האדומי והורקנוס השני, שוכנעו לנטוש את נאמנותם למלך תלמי השלושה עשר ולהעבירה ליוליוס קיסר שנלחם במלך במהלך השנים 47-48 לפנה"ס.

בעקבות תבוסתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית בקרב אקטיום מצרים סופחה לקיסרות הרומית בשנת 30 לפנה"ס. אוקטביוס שכעת היה מנהיגה היחיד של רומא הבטיח להמשיך את הסובלנות הדתית שיהודי מצרים נהנו ממנה. אולם מלבד זאת הכיבוש הרומאי סימן ירידה במעמדם של יהודי מצרים, הרומאים לא נזקקו לשירותיהם כחיילים ובכך הם איבדו את מעמדם וההשפעה שהייתה להם ונחשבו כמצריים החייבים בתשלום מס גולגולת.

היחסים בין האוכלוסייה ההלניסטית ליהודים היו מתוחים ביותר ומהומות על רקע זה היו נפוצות. נפילה נוספת במעמדם של היהודים קרתה כתוצאה מכישלון המרד הגדול וההכרח לתשלום המס היהודי.

יהדות מצרים הצטרפה למרד התפוצות בשנים 115-117. היסטוריון מצרי מעיד על בריחת היהודים אל ביצות הנילוס. המושל הרומאי של מצרים מרקוס רוטיליוס רופוס היה חסר אונים אל מול ההצלחה היהודית הראשונית במרד. הוא שלח שני גדודים להגן על תושבי ממפיס. טריאנוס הקיסר שלח חילות משלוח למצרים, דיכא את המרד היהודי, ציווה עליהם לשלם עבור תיקון המקדשים הרומאים ובסופו של דבר הושיב בלוב אוכלוסייה נוכרית. בסופו של המרד הושמדו כ-90% מיהדות מצרים.

התקופה הערבית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלטון האסלאם במצרים היה היחס ליהודים היה כאל אנשי חסות. מהותו של ההסדר בין המדינה המוסלמית ובין העדות הלא-מוסלמיות המאמינות בדת מונותאיסטית המבוססת על פי חוזה שנקרא ד'ימה. היהודים נחשבו אנשי הספר (אהל אלכתאב) וכתוצאה מכך הוגדרו כאנשי חסות (אהל א-ד'ימה) והיו זכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הדימים זכו לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס מיוחד (שנקרא ה"ג'זיה") ששילמו ובכפוף למיגבלות שהוטלו עליהם. בין המגבלות נמנו הגבלות שהתייחסו לבגדים שמותר לדימים ללבוש, לבהמות עליהן הדימים יכולים לרכוב, איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי, כאשר המגבלות הכלכליות הן אלה אשר היו ממשיות יותר - נוסף על מס הג'זיה, היו מיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים, וכן חוקי ירושה שקבעו שמומר לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעיתות של התאסלמות בכפיה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

היהודים נהנו בדרך כלל ממידה של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם (נגידים, דיינים), דבר אשר איפשר להם לנהל את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות הקהילות היהודיות היו אחראיות אף להטלת וגבייה של מיסים, שנמסרו אחר כך לשלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית, לעתים פנו יהודים לבתי הדין המוסלמים, לבירור משפטי בנוגע לסכסוכים שנתגלעו בינם לבין עצמם. לעתים יהדות מצרים חוותה רדיפות אלימות מצד השלטון, בפרט על ידי הח'ליף הפאטמי אל-חאכם שאף כפה על יהודים להמיר את דתם לאסלאם והורה לשרוף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'וואדריה. עם זאת מירב האלימות כלפי היהודים הייתה לא-ממוסדת, ונערכה על ידי ההמונים בתקופות של אי-יציבות.

הקראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אחת ההשערות הקראים ישבו במצרים עוד לפני הכיבוש הערבי 641. ענן בן דוד נשיא הקראים, הוא זה שחיזק וביסס את הקהילה הקראית במצרים, שהייתה מרכז קראי חשוב במשך דורות. החל מחזקיהו הנשיא (1064), ישבו במצרים הנשיאים מבית דוד המלך, צאצאי ענן בן דוד הנשיא, שנשאו בתואר "נשיא" ובתואר "ראש הגולה".

הקהילה הקראית התקיימה לאורך מאות שנים בפוסטאט (קהיר העתיקה), ונראה שהייתה לה השפעה רבה בעיר. בבית הכנסת "בן עזרא" שבפוסטאט התגלתה הגניזה המפורסמת - גניזת קהיר, שבה, בין היתר, נמצא חומר קראי רב. נראה שבית הכנסת היה שייך לקראים ועבר לידי היהודים הרבניים ( כך מכונים היהודים בקרב הקראים) רק במאה ה-14.[דרוש מקור]

ידועות גם קהילות בצהרג'ת, בתניס, בדמיאט ובאלכסנדריה. עם ייסוד העיר קהיר ושרפתה של פֻסְטאט בשנת 1168 עבר חלק גדול מהקראים מפסטאט לקהיר, שם התקיימה הקהילה לאורך מאות שנים, והיו תקופות בהן הייתה לאחד מהמרכזים הקראיים החשובים.

נראה שבמאה ה-12 הייתה לקראים השפעה רבה גם על הרבניים, ויש מהרבניים שעברו לקראות. כאשר בא הרמב"ם למצרים בשנת 1166 הוא מצא כי מנהגי הקראים פשטו בקרב הרבניים, למשל דרך טהרה באמצעות יציקת מים ותפילה קראית. הרמב"ם יעץ לקרב את הקראים ולהתנהג עמם כאחים. יחס האחווה כלפיהם מותנה, לפי הרמב"ם, בכך שלא יביעו זלזול פומבי בתלמוד וברבנים. אך יחד עם זאת הוא ניסה למנוע השפעות קראיות ונראה שגם הצליח.

רבי סעדיה הגאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סעדיה גאון

פעל במצרים ויש השערה כי הוא נולד בה. התפרסם בוויכוחים שהיו לו עם יהדות הקראית, שהייתה פלג היהדות הדומיננטי במצרים של אותם הימים. רס"ג סבר שצפויה סכנה ליהדות הרבנית מהקראים, אשר לא מכירים בתורה שבעל פה. כאשר ראה רס"ג שאין מי שיכול לגבור על טענותיהם של הקראים, הוא החל, חרף גילו הצעיר (באותו הזמן היה רס"ג רק בן 23), במלחמה נגדם. הוא חיבר הרבה חיבורים פולמוסיים, בהם "ספר התשובות נגד ענן". חיבורו זה של רס"ג קומם נגדו את חכמי הקראים, שראו בו איום על עמדתם; בתגובה לרס"ג נכתבו לא מעט חיבורים קראיים פולמוסיים, כגון זה של סלמון בן ירוחם, שבספרו "מלחמות ה'" התפלמס עם כל טענות רס"ג, שנקרא על ידו הפיומי.

רבי סעדיה הגאון תירגם את התנ"ך לערבית ובכך תרם להכנסת ערכים יהודיים לתרבות האסלאמית .

הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרמב"ם

הרמב"ם היה כמנהיג הדתי של קהילת קהיר. פרנסתו הייתה מאחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות (עיסוק כ"מטיל מלאי" לתלמידי חכמים, המותר על פי פסקיו). אך לאחר טביעת אחיו בים על ספינתו (דבר שגרם לרמב"ם לאבלות גדולה וכתוצאה מכך שכב שנה שלמה חולה), נאלץ הרמב"ם לעסוק ביגיע כפיו והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר.

בשל מומחיותו הרבה ברפואה, נאלץ הרמב"ם לשמש כרופאו של הוזיר אל-אלפצ'ל, המשנה למלך, בשנת 1185, כתוצאה מכך, בילה חלק ניכר מעיתותיו בארמון המלוכה. הוא אף נתן מזור להמונים שצבאו על דלתותיו. הרמב"ם שימש כפוסק לקהילה היהודית ושמו יצא למרחוק ובכלל זה לכלל יהדות התפוצות. אפשר לציין את חלק מקהילות תימן, שהושפעו מאוד מהאיגרת אשר כתב להם ומכונה אגרת תימן, בעקבות הפרעות הקשות אשר נערכו במקום מושבם.

הגניזה בקהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גניזת קהיר

בסוף המאה ה-19 התגלו בחדר בית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט שבקהיר מאות אלפי כתבי יד . אלה ספרים ותעודות מהמאה ה-10 ועד המאה ה-12. לאור האקלים היבש של מצרים הם נשארו שלמים. פיענוחם לא הסתיים עד היום.

דוגמה למסמך שנמצא בגניזת קהיר, הוא מכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025 על גובה המס השנתי שהוטל עליו.

השלטון הממלוכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלוכים, בהנהגתו של הסולטאן קוטוז הגנו על מצרים מפני הצבא המונגולי הפולש, וכן גירשו הממלוכים תחת הנהגתם של הסולטאנים בייברס, קואלאוון וחליל את הצלבנים מארץ ישראל ומסוריה.תקופתם הייתה מאופיינת ברמת הביטחון הפנימי ובשמירה על נתיבי דרכים חופשיות לטובת פיתוחו של המסחר.

התקופה הממלוכית הייתה תקופה קשה עבור יהדות מצרים ביחס לתקופה הפאטמית. במהלך התקופה נפוצו עמדות עוינות ללא-מוסלמים כחלק מהמאבק המוסלמי נגד הצלבנים הנוצרים. חוקי עומר נאכפו באדיקות על ידי הממלוכים והיהודים היו נתונים תחת איום תמידי לחייהם ורכושם. במהלך התקופה הממלוכית היו מקרים רבים של התפרעויות אנטי-נוצריות של מוסלמים, שלעתים התגלגלו גם להיות התפרעויות אנטי-יהודיות. זכורים במיוחד מקרים שבהם פורעים נטפלו להתלוכות הלוויה של יהודים, דבר שמוסלמים רבים ראו כפולחן פומבי של דת המיעוט ולכן כהפרה של חוקי עומר. המס שהוטל על היהודים עקב מעמדם כבני חסות הוכפל תחת סולטאנים ממלוכים מסוימים. השליט הממלוכי ביברס, לאחר שחזר מסוריה ממלחמה, אסף יהודים ונוצרים רבים, והורה על חפירת בור עבורם ועל שריפתם בעודם בחיים. עם זאת לאחר שהובטח לו שהם ישלמו לו סכום נכבד של כסף הוא התרצה והורה לשחררם. בשנת 1301 פרצו פרעות נגד נוצרים ויהודים ברחבי מצרים, רבים נהרגו, ורבים אחרים נאלצו לאמץ את האסלאם, כולל כל יהודי העיר בילביס במצרים התחתונה.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונם של הממלוכים במצרים הסתיים בשנת 1517 לאחר שזו נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. הממלוכים המשיכו לשלוט במידת מה במצרים שנותרה לה אוטונומיה בענייני פנים.

על פי מקורות פורטוגולים בשנת 1735 התרחש טבח המוני ביהודי קהיר בהתפרצות קנאית מצד ההמונים, שצבאו על הרובע היהודי בעיר והרגו את רוב תושביו היהודים.‏[6] בעשרות השנים לאחר מכן מתמעטים הידיעות על יהודי מצרים, ובעת פלישת נפוליאון בשנת 1798 נמצאו בקהיר כ-3,000 יהודים בלבד. פעילותם הכלכלית של היהודים בתקופה זאת ירדה, מספר בתי הכנסת פחת, והמצב הביטחוני הרעוע גרם לכך שכל הלוויה יהודית הייתה צריכה להיות מלווה בשומרי ראש שכירים.

נפוליאון הביס את הכוחות הממלוכים בשנת 1798 כאשר פלש למצרים, ולאחר שנפוליאון עזב את מצרים הכוחות הצבאיים שהשאיר לא הצליחו לדכא את המרד הממלוכי, ובעקבותיו, בשנת 1801 נאלצו הכוחות הצרפתיים שהשאיר לברוח ממצרים.

בשנת 1806 מונה מוחמד עלי פאשא למושל מצרים, ובשנת 1811 הזמין אליו את מנהיגי הממלוכים והרג את כולם למעט ניצול אחד. החיילים הממלוכים נמלטו לסודאן בעקבות אירוע זה, ובכך הסתיימה שליטתם במצרים. בהובלתו של מוחמד עלי וצאצאיו (במיוחד הח'דיו איסמעיל) מחוז מצרים עבר תהליכי מודרניזציה בהשפעה אירופאית שכללו הקמת מערכת חינוך מודרנית, ייסוד תעשייה מודרנית, פתיחת תעלת סואץ, רפורמות אגרריות ורפורמות כלכליות וחברתיות שונות, מהם נהנו גם יהודי מצרים.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקהלת ילדים בבית כנסת באלכסנדריה

תקופה זו מתחילה עם החדירה של מדינות אירופה, בעיקר צרפת ובריטניה, למצרים. ליהודים הייתה זו תקופת פריחה היות שהם יכלו לגשר בין שתי התרבויות: המערב-ארופאית והערבית-מצרית. הם הכירו את התרבויות השונות, היו להם קשרי משפחה ומסחר עם שתי התפוצות וידעו את השפות. בקהיר, עברו היהודים בהדרגה מהרובע העתיק לאזור אסמאעיליה הקרוב יותר למרכז קהיר המודרנית. חנויות ובתי מסחר שפתחו שם נהפכו לחלק משמעותי בחיי המסחר והתרבות של קהיר. באזור זה נבנה בשנת 1905 בית הכנסת שער השמים שנהפך להיות בית הכנסת הראשי של הקהילה.

אשר למספר היהודים במצרים קיימים אומדנים שונים: לפי אתר משרד החוץ בירושלים במאה ה-20 הגיע מספר היהודים ל- 75,000 נפש ויש האומדים את מספרם ב-85,000. באנציקלופדיה אוצר ישראל מצוטטים מפקדי האוכלוסין שבוצעו על ידי השלטון הבריטי. לפיהם, מספר היהודים בשנת 1898 היה 25,000, מהם 9,946 באלכסנדריה, ובשנת 1907 - 38,000 נפש. ב"אוצר ישראל" נאמר כי הקהילה שגשגה יותר מכל הקהילות היהודיות בארצות ערב והיוותה גורם מרכזי בכלכלת מצרים.

יהדות מצרים הייתה קהילה מגוונת ביותר בתחילת המאה ה-20. רוב יהודי מצרים היו ספרדים, חלקם הגיעו למצרים לאחר גירוש ספרד, ואחרים הגיעו בתקופות מאוחרות יותר מקהילות כגון ליבורנו באיטליה או מחלקים אחרים של האימפריה העות'מאנית. מתוך הספרדים יצאה האליטה של הקהילה, שעסקה בבנקאות ומסחר בינלאומי. השפות המדוברות הנפוצות בקרבם היו צרפתית, לדינו, איטלקית, ערבית, טורקית, יוונית (מהגרים מסלוניקי) ועוד. במצרים הייתה גם קהילה אשכנזית קטנה שהוקמה על ידי מהגרים יהודים שהגיעו אליה ממזרח אירופה, הגירה אשר התחזקה בעיקר לאחר פוגרום קישינב בשנת 1903. השפות הנפוצות בקרבם היו רוסית, יידיש ופולנית, אך בהדרגה גם הם אימצו את הצרפתית. העדה הקראית במצרים שימרה בעיקר את הערבית כשפת דיבור, וכך גם רוב בני המעמדות הנמוכים בחברה היהודית (חלק אחר מבני המעמדות הנמוכים היו המהגרים דוברי היידיש). ערבית הייתה גם שפתם של מספר קטן של מלומדים ואנשי רוח שהשתלבו בזירת התרבות המקומית, כגון דאוד חוסני, יעקב צנוע, ד"ר הלל בן יעקב פרחי ואחרים.‏[7]

בערים החשובות של מצרים, קהיר ואלכסנדריה, היו בתי ספר יהודיים. היה גיוון רב בסוגי מוסדות הלימוד וזאת בהתאם למצב הכלכלי ולפי מבחר השפות והתרבות האירופית שהורי התלמידים בחרו. הקהילה היהודית הפעילה גם בתי חולים בקהיר ואלכסנדריה, בתי אבות, מוסדות צדקה ותרבות שונים (כולל תיאטרון קהילתי), בתי ספר מקצועיים, עיתונות יהודית ענפה ועוד. בקהיר לבדה פעלו עשרים ותשעה בתי כנסת. שנים עשר מתוכם קיימים כיום, ובית הכנסת שער השמים הוא היחידי שעודנו פעיל. כ-90 כתבי עת, ירחונים ועיתונים יצאו לאור על ידי יהודים במצרים מסוף המאה ה-19 עד שנות ה-60 של המאה ה-20. מתוכם 60 היו עיתונים יהודיים במוצהר ו-30 יועדו לקהל הכללי. רוב העיתונים היו בצרפתית, השפה העיקרית של בני הקהילה, בעוד חלקם בערבית, ערבית-יהודית, עברית או שפות אירופאיות אחרות מלבד צרפתית.‏[8]

כתובה ממצרים

השתתפות בציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ציונית במובן המודרני החלה במצרים עוד בסוף המאה ה-19. אחד מראשוני הפעילים הציונים היה יוסף מרקו ברוך, שייסד במצרים את אגודת "בר כוכבא" בשנת 1897 שהפעילה בין היתר בית קפה, ספריה ומועדון מפגש בקהיר.‏[9] מספר עיתונים ציונים יצאו לאור במצרים עוד בתחילת המאה ה-20, כולל העיתון "מצרים" בשפה ערבית יהודית ו-Le Messager Sioniste בצרפתית. ארגונים ציונים אחרים שהוקמו במצרים מתחילת המאה ה-20 היו "ההסתדרות הציונית של מצרים", שלוחה של ארגון מכבי, תנועת צופים עבריים ועוד. אנשי עסקים מהאליטה הוותיקה של יהודי מצרים כגון הברון פליקס דה מנשה, יעקב (ז'ק) מוצרי ואחרים תרמו ליוזמות בניין בארץ ישראל וכן להפצת הרעיון הלאומי היהודי במצרים. מספר יישובים בארץ ישראל (כגון כפר ידידיה) הוקמו בזכות כספים שגויסו על ידי יהודי מצרים בתקופה הזאת.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה מצרים הייתה מקלט ללמעלה מ-10 אלף פליטים יהודים מהיישוב היהודי בארץ ישראל, מה שתרם להתבססות הציונות במדינה. בעקבות הצהרת בלפור נערכו אירועי שמחה המוניים מצד היהודים ברחובות קהיר ואלכסנדריה. בתקופה זאת לא היה נדמה שיש עימות אינטרסים בין התנועה הלאומית היהודית לבין התנועה הלאומית המצרית ומטרותיה, ולכן פעילות ציונית לא נתקלה בהתנגדות רבה. יהודים מצרים אחדים כגון עו"ד ליאון קסטרו ועו"ד פליקס בן זקן אף היו פעילים במקביל הן בדרגים הבכירים של מפלגות לאומיות מצריות כגון מפלגת הופד והן בדרגים הבכירים של המוסדות הציונים במצרים. ארגון ציוני נוסף בשם "המועצה הפרו-פלשתינאית" הוקם באלכסנדריה בשנת 1918, ובין מיסדיו היה הסנטור‏ יוסף דה פיצ'וטו ביי, החבר היהודי הראשון בפרלמנט המצרי. הקמת העיתון הציוני ישראל (Israël) על ידי בני הזוג מזל (מתילדה) ואלברט מוצרי בשנת 1920 הייתה גם כן בעלת חשיבות רבה לקידום הציונות במצרים.

הזדמנות נוספת לפיתוח התודעה הציונית באה עם בואם של המתנדבים של היישוב מארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אלו הפעילו את תנועות הנוער, לימדו עברית, ארגנו אירועים ומסיבות עם יהדות מצרים וקשרו עימה קשרים חמים, אשר לעתים אף באו לידי ביטוי בברית נישואין.

לשעבר בניין של בית ספר יהודי , שכונת עבאסיה בקהיר

התנכלויות וסופה של הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלה להשתנות האווירה הציבורית במצרים לרעת היהודים ומיעוטים לא-מוסלמים אחרים כגון קופטים ויוונים. תעמולה פשיסטית איטלקית וגרמנית ענפה פעלה במצרים, ותנועות כגון האחים המוסלמים והמצרים הצעירים פסלו את היהודים אם בגלל שאינם מוסלמים ואם בגלל שלא ראו בהם כ"מצרים אמתיים". הסכסוך המתלהט בארץ ישראל והמרד הערבי הגדול שפרץ בשנת 1936 הוסיפו גם הם שמן למדורה. גורמים לאומניים ואסלאמיסטים במצרים השתמשו בטרמינולוגיה גזעית בהתייחסם לסכסוך בארץ ישראל, בהשפעת התעמולה הפשיסטית.‏[7] פרסומים אנטישמים גברו בתקופה זאת כולל תרגומים לערבית של מיין קמפף והפרוטוקולים של זקני ציון. על רקע זה פרצו במאי 1938 מהומות כנגד תושבים יהודים בקהיר, אלכסנדריה וטנטא, אך אלו נעצרו על ידי המשטרה המקומית. בשנת 1945 פרצו בשנית מהומות כנגד היהודים בקהיר ואלכסנדריה, בהם נהרגו כעשרה יהודים. המהומות התגלגלו במהרה לתקיפות גם כנגד מיעוטים לא-מוסלמים אחרים.

התנכלויות רבות ליהודי קהילת מצרים באו בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם. שיאן היה בפרעות ופליטות.

ב-28 בנובמבר 1947, הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. ...אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים".‏[10]

בליל הכרזת המדינה ופלישת צבאות מדינות ערב לשטחה של מדינת ישראל עצרה המשטרה המצרית גברים ונשים יהודים בטווח הגילאים 16-67. העצורים נכלאו בארבעה מחנות מעצר ברחבי מצרים: 'בית הסוהר לזרים' במרכז קהיר, מחנה 'האקסטפ' בהליופוליס, מחנה א-טור ומחנה באבוקיר. העצורים הוחזקו במחנות אלו עד שנה וחצי מבלי שנמסר לבני משפחותיהם היכן הם. בתום התקופה שוחררו ללא שהוגשו נגדם כתבי אישום.‏[11]

ב-30 במאי 1948 הודיעה הממשלה שתפקיע את רכושו של כל מצרי אם מעשיו מסכנים את ביטחון המדינה. בדרך כלל החוק כוון נגד יהודים שהואשמו באופן גורף בתמיכה בציונות. מאות חברות ובתי מסחר של יהודים הופקעו וחברות אחרות הושמו תחת פיקוח. בנוסף נאסר על יהודים להתאסף וארגונים יהודיים חויבו למסור את שמותיהם וכתובותיהם של חבריהם‏[12]. יהודים שנודעו בפעילותם למען הציונות סבלו מהתנכלויות, מאסרים, וגירוש. ביניהם הרב ד"ר משה ונטורה, הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה, שגורש ממצרים בשנת 1948.

לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמת השחרור ונסיגתו גברו ההתנכלויות ליהודים. ב-19 ביוני 1948 אירע פיצוץ ברובע היהודי קראי בקהיר. עשרות נהרגו ונפצעו.‏[10] מספר הנפגעים בחודש יולי היה כ-250. לאחר הפסקה קצרה חודשו הפעולות האלימות בספטמבר 1948 ונמשכו גם באוקטובר. לאורך כל שנת 1948 התרחשו פיגועים, הפגנות, מקרי הרג וחטיפות כנגד יהודים. חוסר הביטחון הניע רבים מיהודי מצרים לעזוב את המדינה.

לאחר עליית נאצר לשלטון החריפה ההתנכלת של השלטון להיהודים, המוסדות היהודים הרשמים ובהם בתי ספר יהודים, בתי חולים, ארגוני רווחה ותנועות נוער הולאמו או הוצאו מחוץ לחוק‏[13]. בנובמבר 1956 חתם נאצר על צו המורה על הפקעת רכושם של אזרחים שנעצרו או על מי שמוגדרים כ"נתון תחת פיקוח", או על כל חברה או תאגיד שנמצאים בשליטה של אדם שנכלל בקטגוריה זו. הגדרות אלו היו המשך והרחבה של ההגדרות שנקבעו ב-1948 ואפשרו אז הפקעות נרחבות של רכוש ופיטורים המוניים של יהודים.‏[12]

בעקבות הרדיפות נאלצו רבים מיהודי מצרים (כ-30,000) לעזוב את מצרים. רבים עזבו בספינות אל אתונה, נפולי ומרסיי. הממשלה החרימה את כל רכושם של היהודים שיצאו ממצרים, והם אולצו לחתום על הצהרה שאין להם תביעות ממצרים ולא יחזרו אליה לעולם‏[14].

העסק הביש ומלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העסק הביש

הרעה חלה במצבם של יהדות מצרים לאחר העסק הביש. הרקע לאירועים היו השיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. אלו גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי חוליה מקומית של יהודים מצרים. אנשי החוליה הטמינו פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה.

ביולי 1954 נלכדו רוב חברי החוליה והועמדו לדין. שניים מחברי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות, והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955. חלקם שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים.

פרוץ מלחמת סיני באוקטובר 1956 סימן את סופה של הקהילה. במהלך גירוש יהודי מצרים (1956) (אנ') צווי גירוש נאכפו על אלפים מיהודי מצרים, רכוש רב הופקע על ידי הממשל המצרי, מאות נעצרו באופן שרירותי ואלפים איבדו את מקום עבודתם. המוני יהודים חיפשו דרך להמלט ממצרים, ומספר אלפים מתוכם עשו זאת על גבי ספינות שהושכרו על ידי הצלב האדום לשם מטרה זאת. עד 1957 נותרו במצרים רק כ-3,000 יהודים, מקהילה שמנתה 80,000 קודם לכן.‏[15]. לאחר מלחמת ששת הימים יהודים בודדים בלבד נותרו במצרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה כשר, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית במאבקם על זכויותיהם, אוניברסיטת תל אביב, תשל"ט.
  • אביגדור צ'ריקובר, אלף שנות היסטוריה יהודית במצרים: תולדות יהודי מצרים מכיבושה על ידי אלכסנדר מאקדון ועד כיבושה בידי הערבים,תרגם מאנגלית: אוריאל רפפורט, תל אביב: ב. צ'ריקובר, 1974.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Marc R. Cohen, Jewish Self-Government in Medieval Egypt, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1980.
  • Elinoar Bareket, Fustat on the Nile: The Jewish Elite in Medieval Egypt, Leiden: Brill, 1999.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחם אילן (עורך), מצרים, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2008.
  • רות קמחי, ציונות בצל הפירמידות: התנועה הציונית במצרים 1948-1918, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009.
  • יעקב לנדאו, היהודים במצרים במאה התשע-עשרה ‬‫ ירושלים: מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית, תשכ"ז.
  • יעקב לנדאו (עורך), תולדות יהודי מצרים בתקופת העות’מאנית (1914-1517), ‫ ירושלים : משגב ירושלים, תשמ"ח 1988.
  • עדה אהרוני, עידן הזהב של יהודי מצרים: עקירה ותקומה בישראל: תיעוד סיפור עקירת קהילת יהודי מצרים במחצית המאה ה-20, חולון: אוריון, 2014.
  • Shimon Shamir,(ed.). The Jews of Egypt: A Mediterranean Society in Modern Times, Boulder, Colo.: Westview Press, 1987.
  • Sanua VD, Egyptian Jewery: guide to Egyptian Jewry in the mid-fifties of the 20th century ; the beginning of the demise of a vibrant Egyptian Jewish community. Brooklyn, N.Y. : International Association of Jews from Egypt, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרטים על מצרים‏, באתר משרד החוץ
  2. ^ [http://www.foxnews.com/world/2013/04/13/leader-egypt-dwindling-jewish-community-dies-at-82-worked-to-preserve/ Leader of Egypt's dwindling Jewish community dies at 82, worked to preserve synagogues Read more: http://www.foxnews.com/world/2013/04/13/leader-egypt-dwindling-jewish-community-dies-at-82-worked-to-preserve/#ixzz2QQndxxh0]
  3. ^ מסופר על ירבעם בן נבט שברח למצרים מפחד שלמה המלך
  4. ^ "איגרת אריסטיאס", הספר המתאר כיצד תורגם המקרא ליוונית, הוא תרגום השבעים בפקודת תלמי השני (פילאדלפוס), מלך מצרים
  5. ^ מקור: מגלות לקוממיות, עמ' 64
  6. ^ יעקב לנדאו, "היהודים ושכניהם: חורבן קהילת קהיר 1735" בתוך: תולדות יהודי מצרים בתקופה העות'מאנית (1914-1517), ירושלים : משגב ירושלים, תשמ"ח 1988. עמ' 509-471.
  7. ^ 7.0 7.1 Elinoar Bareket; Racheline Barda. "Egypt." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014
  8. ^ נחם אילן (עורך), מצרים, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2008.
  9. ^ Avi Davidi; Norman A. Stillman; Jacob M. Landau; Zvi Yehuda; Aksel Erbahar. "Zionism Among Sephardi/Mizraḥi Jewry." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
  10. ^ 10.0 10.1 יעקב מירון, ‏הפיצוץ ברובע הקראי בקאהיר ב-19 ביוני 1948, פעמים 70, חורף תשנ"ז, עמ' 156-141
  11. ^ ווז'ק - הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב, קהילת יהודי מצרים - יציאת מצרים השנייה
  12. ^ 12.0 12.1 מצרים באתר "המיליון שנשכח"
  13. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 192
  14. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 192
  15. ^ [1]