יהדות מצרים

		יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סגנון בעייתי, שגיאות כתיב רבות, משפטים חלקיים, מבנה רופף, פירוט יתר.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.

במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני, הגירושים והתנכלויות פגעו בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, פעלו בה החכמים רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים.

לקראת התקופה העות'מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבתן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים למצרים. ההגירה של יהודי מזרח-אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה-19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר.ההתנכלות ליהודים מ-1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.

לפי משרד החוץ ‏‏, ב-2007 מנתה הקהילה כ–40 איש בלבד, מתוכם 30 באלכסנדריה. בראש הקהילה בקהיר עמדה עד פטירתה באפריל 2013, כרמן וינשטיין,‏ ובראש הקהילה באלכסנדריה עומד ד"ר מקס סלאמה.

ייסוד הקהילה

מצרים שימשה ארץ הגירה ומקלט פוליטי לאנשים מארץ ישראל בעתות מצוקה כבר בתקופת המקרא וגם בתקופות מאוחרות יותר. אך ראשיתו של היישוב היהודי נזכרת במקורות מקראיים רק בזיקה לימי הבית הראשון.

אחרי רצח גדליהו, שהושאר על ידי הבבלים כממונה על יהודה, מחשש לנקמת הבבלים, ירדה למצרים קבוצת יהודים, אנשי צבא, בראשות יוחנן בן קרח. הם לקחו עימם את ירמיהו הנביא והתיישבו במקומות אחדים בארץ מצרים כפי שמתואר בספר ירמיהו:

	וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֵת, כָּל-שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר-שָׁבוּ, מִכָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ-שָׁם, לָגוּר, בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף, וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַבטַבָּחִים, אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּןאֲחִיקָם בֶּןשָׁפָן; וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, וְאֶתבָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ. וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-תַּחְפַּנְחֵס. הַדָּבָר, אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, אֶל כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף, וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר .
– מ"ג, ה'-ז', מ"ד,א'

בספר החיצוני "איגרת אריסטיאס" כתוב: "גם לפני שבאו היהודים למצרים עם מלך פרס, הם נשלחו ...להלחם נגד מלך הכושים"

הקהילה ביב

ערך מורחב – יב

באתר יב, בדרום מצרים, נמצא ממצא עשיר המלמד על יישוב יהודי במקום ועל חייו וגורלו.

יב התקיימה בסוף תקופת הבית ראשון ובתקופת ממלכת פרס מושבה של שכירי חרב יהודים, שתפקידם היה לשמור על גבולה הדרומי של מצרים בעבור ממלכת פרס בראשות כנבוזי המלך, ולפני כן בעבור השלטון המצרי במקום. ככל הנראה היהודים התיישבו במקום כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית הראשון, ושהו שם עד סוף שלטון ממלכת פרס באזור.

הם החליפו תכתובות עם השלטון הפרסי ועם הקהילה היהודית שבארץ ישראל, אם כי, במשך תקופה מסוימת שרר מתח בין שתי הקהילות משום שבני קהילת יב בנו מקדש באי. בשל הקמת מקדש זה היו גם כמה סכסוכים עם הקהילה המצרית המקומית, שהקימה גם היא מקדש לאל המצרי "ח'נום", שנחשב אחראי לעליית מי הנילוס. באחד הסכסוכים האלה החריבו המצרים את המקדש היהודי, והקהילה היהודית נאלצה לשקם את המקום.

ככל הנראה היהודים חיו באי עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית באלכסנדריה.

התקופה ההלניסטית

תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לגבולות מצרים לוחמים יהודים שיגנו על ממלכתו. יוספוס פלביוס בחיבורו "הפולמוס נגד אפיון" מצטט מקורות רשמיים לפיהם המלך תלמי העביר 120.000 יהודים לשמירה על הגבולות במזרח ובדרום. עדות לכך שאכן מספר הגדול של היהודים הגיעו לאזור אפשר לקבל מכתביו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (30 לפנה"ס - 40 לספירה) שחי באלכסנדריה. הוא כותב כי בתקופתו התגוררו מיליון יהודים במצרים, בלוב ובכוש.

היהודים קיבלו רשות לחיות על פי חוקיהם והם היו חלק חשוב מצבא הממלכה התלמית והשלטון, במיוחד בתקופות מאוחרות יותר נשען על תמיכתם.

תרגום השבעים

עמוד מה-Codex Vaticanus - אחת הגרסאות העתיקות ביותר של תרגום השבעים הקיימות כיום

ערך מורחב – תרגום השבעים

בשלהי המאה השנייה לפנה"ס, באלכסנדריה, בוצע תרגום השבעים (בלטינית Septuaginta או LXX). זה היה התרגום הראשון לספר תנ"כי בשפה כלשהי. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור החיצוני הידוע בשם "איגרת אריסטיאס". סיפור זה, שגרסות שונות שלו מופיעות גם במקורות התלמודיים, מספר על שבעים ושניים זקנים יהודים, שהוזמנו לאלכסנדריה על ידי מלך מצרים תלמי השני (פילדלפוס, מלך בין השנים 247-285), כדי לתרגם את התורה, לצורך צירופה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. באופן פלאי, המתרגמים תרגמו את התורה באופן זהה זה לזה - כולל רשימת שינויים מהמקור, אשר נעשו על מנת לא לפגוע בשליט ובעם המצרי.

מקדש חוניו

ערך מורחב – מקדש חוניו

מקדש חוניו היה מזבח או מבנה בצורת בית המקדש ובתוכו מזבח, שבנה חוניו בליאונטופוליס במצרים לשם שמים או לשם עבודה זרה. המקדש הוקם על ידי חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי בין השנים 170 ל-154 לפני הספירה, במצרים
שושלת בניו של חוניו שימשו בבית המקדש ככוהנים גדולים במשך 343 שנות קיומו ולמעשה המשיכו את שושלת בית הכהונה הירושלמי, בית צדוק. בשנת 73 לספירה שלח הקיסר אספסינוס איגרת אל מושל מצרים לופוס וציווה עליו להרוס את בית המקדש עקב הגעתם של פליטים סיקריים שהסיתו כנגד השלטון הרומאי.

מידותיו ותבניתו של מקדש זה היו זהים לזה שבירושלים, והוא שימש את יהודי מצרים אשר הקריבו בו קרבנות. אף על פי כן, לא השתווה מקדש חוניו לבית המקדש שבירושלים.

התקופה הרומאית

אנשי הצבא היהודים שישבו במצרים, בהשפעתם של אנטיפטרוס האדומי והורקנוס השני, שוכנעו לנטוש את נאמנותם למלך תלמי השלושה עשר ולהעבירה ליוליוס קיסר שנלחם במלך במהלך השנים 47-48 לפנה"ס.

בעקבות תבוסתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית בקרב אקטיום מצרים סופחה לקיסרות הרומית בשנת 30 לפנה"ס. אוקטביוס שכעת היה מנהיגה היחיד של רומא הבטיח להמשיך את הסובלנות הדתית שיהודי מצרים נהנו ממנה. אולם מלבד זאת הכיבוש הרומאי סימן ירידה במעמדם של יהודי מצרים, הרומאים לא נזקקו לשירותיהם כחיילים ובכך הם איבדו את מעמדם וההשפעה שהייתה להם ונחשבו כמצריים החייבים בתשלום מס גולגולת.

היחסים בין האוכלוסייה ההלניסטית ליהודים היו מתוחים ביותר ומהומות על רקע זה היו נפוצות. נפילה נוספת במעמדם של היהודים קרתה כתוצאה מכישלון המרד הגדול וההכרח לתשלום המס היהודי.

יהדות מצרים הצטרפה למרד התפוצות בשנים 115-117. היסטוריון מצרי מעיד על בריחת היהודים אל ביצות הנילוס. המושל הרומאי של מצרים מרקוס רוטיליוס רופוס היה חסר אונים אל מול ההצלחה היהודית הראשונית במרד. הוא שלח שני גדודים להגן על תושבי ממפיס. טריאנוס הקיסר שלח חילות משלוח למצרים, דיכא את המרד היהודי, ציווה עליהם לשלם עבור תיקון המקדשים הרומאים ובסופו של דבר הושיב בלוב אוכלוסייה נוכרית. בסופו של המרד הושמדו כ-90% מיהדות מצרים.

התקופה הערבית הקדומה

בתקופה שלטון האסלאם במצרים היה היחס ליהודים היה כאל אנשי חסות. מהותו של ההסדר בין המדינה המוסלמית ובין העדות הלא-מוסלמיות המאמינות בדת מונותאיסטית המבוססת על פי חוזה שנקרא ד'ימה. היהודים נחשבו אנשי הספר (אהל אלכתאב) וכתוצאה מכך הוגדרו כאנשי חסות (אהל א-ד'ימה) והיו זכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הדימים זכו לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס מיוחד (שנקרא ה"ג'זיה") ששילמו ובכפוף למיגבלות שהוטלו עליהם. בין המגבלות נמנו הגבלות שהתייחסו לבגדים שמותר לדימים ללבוש, לבהמות עליהן הדימים יכולים לרכוב, איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי, כאשר המגבלות הכלכליות הן אלה אשר היו ממשיות יותר - נוסף על מס הג'זיה, היו מיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים, וכן חוקי ירושה שקבעו שמומר לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעיתות של התאסלמות בכפיה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

על אף שהיו עמדות שליליות מצד המוסלמים כלפי היהודים (ושאר הד'ימים), לא ניכרה כמעט עוינות רגשית עמוקה ביחס ליהודים, בדומה לאנטישמיות הנוצרית. העמדות השליליות של המוסלמים כלפי היהודים, שרווחות בהיסטוריה האנושית בין קבוצות אוכלוסייה שונות, לא היו תוצר של שנאה, פחד או קנאה, אלא של בוז.

היהודים נהנו בדרך כלל ממידה של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם (נגידים, דיינים), דבר אשר איפשר להם לנהל את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות הקהילות היהודיות היו אחראיות אף להטלת וגבייה של מיסים, שנמסרו אחר כך לשלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית, לעתים פנו יהודים לבתי הדין המוסלמים, לבירור משפטי בנוגע לסכסוכים שנתגלעו בינם לבין עצמם.

בניגוד למקובל באירופה הנוצרית לפני העת החדשה, יהודי מצרים כמו שאר היהודים שחיו בארצות האסלאם, למעט יוצאים מהכלל, לא היו כפופים להגבלות חמורות כלשהן בבחירת מקום מושבם או עיסוקם. ברוב הבחינות, מצבם של הלא-מוסלמים תחת השלטון המוסלמי המסורתי היה טוב בהרבה מאשר מצבם של הלא-נוצרים בקרב העולם הנוצרי.

הקראים

לפי אחת ההשערות הקראים ישבו במצרים עוד לפני הכיבוש הערבי 641. ענן בן דוד נשיא הקראים, הוא זה שחיזק וביסס את הקהילה הקראית במצרים, שהייתה מרכז קראי חשוב במשך דורות. החל מחזקיהו הנשיא (1064), ישבו במצרים הנשיאים מבית דוד המלך, צאצאי ענן בן דוד הנשיא, שנשאו בתואר "נשיא" ובתואר "ראש הגולה".

הקהילה הקראית התקיימה לאורך מאות שנים בפוסטאט (קהיר העתיקה), ונראה שהייתה לה השפעה רבה בעיר. בבית הכנסת "בן עזרא" שבפוסטאט התגלתה הגניזה המפורסמת - גניזת קהיר, שבה, בין היתר, נמצא חומר קראי רב. נראה שבית הכנסת היה שייך לקראים ועבר לידי היהודים הרבניים ( כך מכונים היהודים בקרב הקראים) רק במאה ה-14.^{[דרוש מקור]}

ידועות גם קהילות בצהרג'ת, בתניס, בדמיאט ובאלכסנדריה. עם ייסוד העיר קהיר ושרפתה של פֻסְטאט בשנת 1168 עבר חלק גדול מהקראים מפסטאט לקהיר, שם התקיימה הקהילה לאורך מאות שנים, והיו תקופות בהן הייתה לאחד מהמרכזים הקראיים החשובים.

נראה שבמאה ה-12 הייתה לקראים השפעה רבה גם על הרבניים, ויש מהרבניים שעברו לקראות. כאשר בא הרמב"ם למצרים בשנת 1166 הוא מצא כי מנהגי הקראים פשטו בקרב הרבניים, למשל דרך טהרה באמצעות יציקת מים ותפילה קראית. הרמב"ם יעץ לקרב את הקראים ולהתנהג עמם כאחים. יחס האחווה כלפיהם מותנה, לפי הרמב"ם, בכך שלא יביעו זלזול פומבי בתלמוד וברבנים. אך יחד עם זאת הוא ניסה למנוע השפעות קראיות ונראה שגם הצליח.

רבי סעדיה הגאון

ערך מורחב – סעדיה גאון

פעל במצרים ויש השערה כי הוא נולד בה. התפרסם בוויכוחים שהיו לו עם יהדות הקראית, שהייתה פלג היהדות הדומיננטי במצרים של אותם הימים. רס"ג סבר שצפויה סכנה ליהדות הרבנית מהקראים, אשר לא מכירים בתורה שבעל פה. כאשר ראה רס"ג שאין מי שיכול לגבור על טענותיהם של הקראים, הוא החל, חרף גילו הצעיר (באותו הזמן היה רס"ג רק בן 23), במלחמה נגדם. הוא חיבר הרבה חיבורים פולמוסיים, בהם "ספר התשובות נגד ענן". חיבורו זה של רס"ג קומם נגדו את חכמי הקראים, שראו בו איום על עמדתם; בתגובה לרס"ג נכתבו לא מעט חיבורים קראיים פולמוסיים, כגון זה של סלמון בן ירוחם, שבספרו "מלחמות ה'" התפלמס עם כל טענות רס"ג, שנקרא על ידו הפיומי.

רבי סעדיה הגאון תירגם את התנ"ך לערבית ובכך תרם להכנסת ערכים יהודיים לתרבות האסלאמית .

הרמב"ם

ערך מורחב – הרמב"ם

הרמב"ם היה כמנהיג הדתי של קהילת קהיר. פרנסתו הייתה מאחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות (עיסוק כ"מטיל מלאי" לתלמידי חכמים, המותר על פי פסקיו). אך לאחר טביעת אחיו בים על ספינתו (דבר שגרם לרמב"ם לאבלות גדולה וכתוצאה מכך שכב שנה שלמה חולה), נאלץ הרמב"ם לעסוק ביגיע כפיו והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר.

בשל מומחיותו הרבה ברפואה, נאלץ הרמב"ם לשמש כרופאו של הוזיר אל-אלפצ'ל, המשנה למלך, בשנת 1185, כתוצאה מכך, בילה חלק ניכר מעיתותיו בארמון המלוכה. הוא אף נתן מזור להמונים שצבאו על דלתותיו. הרמב"ם שימש כפוסק לקהילה היהודית ושמו יצא למרחוק ובכלל זה לכלל יהדות התפוצות. אפשר לציין את חלק מקהילות תימן, שהושפעו מאוד מהאיגרת אשר כתב להם ומכונה אגרת תימן, בעקבות הפרעות הקשות אשר נערכו במקום מושבם.

הגניזה בקהיר

ערך מורחב – גניזת קהיר

בסוף המאה ה-19 התגלו בחדר בית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט שבקהיר מאות אלפי כתבי יד . אלה ספרים ותעודות מהמאה ה-10 ועד המאה ה-12. לאור האקלים היבש של מצרים הם נשארו שלמים. פיענוחם לא הסתיים עד היום.

דוגמה למסמך שנמצא בגניזת קהיר, הוא מכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025 על גובה המס השנתי שהוטל עליו.

השלטון הממלוכי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הממלוכים, בהנהגתו של הסולטאן קוטוז הגנו על מצרים מפני הצבא המונגולי הפולש, וכן גירשו הממלוכים תחת הנהגתם של הסולטאנים בייברס, קואלאוון וחליל את הצלבנים מארץ ישראל ומסוריה.

תקופתם הייתה מאופיינת ברמת הביטחון הפנימי ובשמירה על נתיבי דרכים חופשיות לטובת פיתוחו של המסחר.

שלטונם של הממלוכים במצרים הסתיים בשנת 1517 לאחר שזו נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. הממלוכים המשיכו לשלוט במצרים שנותרה לה אוטונומיה בענייני פנים.

נפוליאון הביס את הכוחות הממלוכים בשנת 1798 כאשר פלש למצרים, ולאחר שנפוליאון עזב את מצרים הכוחות הצבאיים שהשאיר לא הצליחו לדכא את המרד הממלוכי, ובעקבותיו, בשנת 1801 נאלצו הכוחות הצרפתיים שהשאיר לברוח ממצרים.

בשנת 1806 מונה מוחמד עלי פאשא למושל מצרים, ובשנת 1811 הזמין אליו את מנהיגי הממלוכים והרג את כולם למעט ניצול אחד. החיילים הממלוכים נמלטו לסודאן בעקבות אירוע זה, ובכך הסתיימה שליטתם במצרים.

העת החדשה

מקהלת ילדים בבית כנסת באלכסנדריה

תקופה זו מתחילה עם החדירה של מדינות אירופה, בעיקר צרפת ובריטניה, למצרים. ליהודים הייתה זו תקופת פריחה היות שהם יכלו לגשר בין שתי התרבויות: המערב-ארופאית והערבית-מצרית. הם הכירו את התרבויות השונות, היו להם קשרי משפחה ומסחר עם שתי התפוצות וידעו את השפות. לתהליך זה תרמה רבות פעילות ארגון כל ישראל חברים ובתי הספר שהקים. בקהיר, עברו היהודים בהדרגה מהרובע העתיק לאזור אסמאעיליה הקרוב יותר למרכז קהיר המודרנית. חנויות ובתי מסחר שפתחו שם נהפכו לחלק משמעותי בחיי המסחר והתרבות של קהיר. באזור זה נבנה בשנת 1905 בית הכנסת שער השמים שנהפך להיות בית הכנסת הראשי של הקהילה.

אשר למספר היהודים במצרים קיימים אומדנים שונים: לפי אתר משרד החוץ בירושלים במאה ה-20 הגיע מספר היהודים ל- 75,000 נפש ויש האומדים את מספרם ב-85,000. באנציקלופדיה אוצר ישראל מצוטטים מפקדי האוכלוסין שבוצעו על ידי השלטון הבריטי. לפיהם, מספר היהודים בשנת 1898 היה 25,000, מהם 9,946 באלכסנדריה, ובשנת 1907 - 38,000 נפש. ב"אוצר ישראל" נאמר כי הקהילה שגשגה יותר מכל הקהילות היהודיות בארצות ערב והיוותה גורם מרכזי בכלכלת מצרים.

בערים החשובות של מצרים: בראש - אלכסנדריה ולאחר מכן - קהיר, היו בתי ספר יהודיים. היה גיוון רב בסוגי מוסדות הלימוד וזאת בהתאם למצב הכלכלי ולפי מבחר השפות והתרבות האירופית שהורי התלמידים בחרו.

השפעת הציונות

ארגון ציוני בשם "המועצה הפרו-פלסטינית" הוקם באלכסנדריה כבר בשנת 1918 בין מיסדיו היה הסנטור‏ יוסף דה פיצ'וטו ביי.

הזדמנות לפיתוח התודעה הציונית באה עם בואם של המתנדבים של היישוב מארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אלו הפעילו את תנועות הנוער, ארגנו אירועים ומסיבות עם יהדות מצרים וקשרו עימה קשרים חמים, אשר לעתים אף באו לידי ביטוי בברית נישואין.

חיי תרבות

בתקופה זו היו בקהיר עשרים ותשעה בתי כנסת. שנים עשר מתוכם קיימים כיום, ובית הכנסת שער השמים הוא היחידי שעודנו פעיל.

תיאטרון

עד המאה ה-19 לא נחשפה מצרים לתיאטרון המערבי ועולם התיאטרון היה מוגבל למופעי רחוב, תיאטרון בובות וכו'. בשנת 1870 הוצג לראשונה התיאטרון המערבי (אריסטוטלי) לקהל המצרי על ידי היהודי יעקב ג'יימס צנוע. לקראת סוף המאה ה-19, בעקבות התפתחות התיאטרון בקהיר, ובמצרים כולה, החל לפעול תיאטרון במסגרת הקהילה היהודית. יהודי מצרים לקחו חלק בתיאטרון המצרי הכללי ובתיאטרון היהודי.

עם הקמת המדינה

התנכלויות

התנכלויות רבות ליהודי קהילת מצרים באו בעקבות הקמת מדינת ישראל. שיאן היה בפרעות ופליטות.

ב-28 בנובמבר 1947, הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. ...אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים"

בליל הכרזת המדינה ופלישת צבאות מדינות ערב לשטחה הריבוני של מדינת ישראל עצרה המשטרה המצרית גברים ונשים יהודים בטווח הגילאים 16-67. העצורים נכלאו בארבעה מחנות מעצר ברחבי מצרים: 'בית הסוהר לזרים' במרכז קהיר, מחנה 'האקסטפ' בהליופוליס, מחנה א-טור ומחנה באבוקיר. העצורים הוחזקו במחנות אלו עד שנה וחצי מבלי שנמסר לבני משפחותיהם היכן הם. בתום התקופה שוחררו ללא שהוגשו נגדם כתבי אישום.

ב-30 במאי 1948 הודיעה הממשלה שתפקיע את רכושו של כל מצרי אם מעשיו מסכנים את ביטחון המדינה. בדרך כלל החוק כוון נגד יהודים שהואשמו באופן גורף בתמיכה בציונות. מאות חברות ובתי מסחר של יהודים הופקעו וחברות אחרות הושמו תחת פיקוח. בנוסף נאסר על יהודים להתאסף וארגונים יהודיים חויבו למסור את שמותיהם וכתובותיהם של חבריהם[1].

לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמת השחרור ונסיגתו גברו ההתנכלויות ליהודים. ב-19 ביוני 1948 אירע פיצוץ ברובע היהודי קראי בקהיר. עשרות נהרגו ונפצעו. מספר הנפגעים בחודש יולי היה כ-250. לאחר הפסקה קצרה חודשו הפעולות האלימות בספטמבר 1948 ונמשכו גם באוקטובר. בעקבות הרדיפות, עזבו את מצרים רבים מיהודי מצרים.

לאחר עליית נאצר לשלטון החריפה ההתנכלת של השלטון להיהודים, כל הארגונים היהודים ובהם בתי ספר יהודים, בתי חולים, ארגוני רווחה ותנועות נוער הוצאו מחוץ לחוק‏. בנובמבר 1956 חתם נאצר על צו שהמורה על הפקעת רכושם של אזרחים שנעצרו או על מי שמוגדרים כ"נתון תחת פיקוח" ,או על כל חברה או תאגיד שנמצאים בשליטה של אדם, שנכלל בקטגוריה זו. הגדרות אלו היו המשך והרחבה של ההגדרות שנקבעו ב-1948ואפשרו אז הפקעות נרחבות של רכוש ופיטורים המוניים של יהודים[2].

בעקבות הרדיפות נאלצו רוב יהודי מצרים (כ-35.000) לעזוב את מצרים, ורבים מהם עזבו את מצרים בספינות, אל אתונה, נפולי ומרסיי. הממשלה החרימה את כל רכושם של היהודים שיצאו ממצרים, והם אולצו לחתום על הצהרה שאין להם תביעות ממצרים ולא יחזרו אליה לעולם‏.

עד 1957 נותרו במצרים רק כ-3,000 יהודים, מקהילה שמנתה 80,000 קודם לכן.[3].

העסק הביש

ערך מורחב – העסק הביש

הרעה חלה במצבם של יהדות מצרים לאחר העסק הביש. הרקע לאירועים היו השיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. אלו גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי חוליה מקומית של יהודים מצרים. אנשי החוליה הטמינו פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה.

ביולי 1954 נלכדו רוב חברי החוליה והועמדו לדין. שניים מחברי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות, והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955. חלקם שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים.

ראו גם

• הפליטים היהודים ממדינות ערב

לקריאה נוספת

• Sanua VD, Egyptian Jewery: guide to Egyptian Jewry in the mid-fifties of the 20th century ; the beginning of the demise of a vibrant Egyptian Jewish community. Brooklyn, N.Y. : International Association of Jews from Egypt, 2005.

• אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות - יחידה 2.3.2. - יהודי מצרים, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1978.
• יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר ישראל - אנציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו חלק שלישי, ירושלים: הוצאת ספרים "שילה".
• רות קמחי, ציונות בצל הפירמידות: התנועה הציונית במצרים 1948-1918, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2009.

קישורים חיצוניים

• רפאל אהרן ן' שמעון, ‏טוב מצרים, על רבני מצרים, ירושלים תרסח, באתר HebrewBooks
• אלינוער ברקת, ‏הקשרים בין קהילת הבבליים בפסטאט, מצרים, לבין הישיבה בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"א, קתדרה 21 באוקטובר 1981
• אברהם דוד, ‏תעודות חדשות מן הגניזה לתולדות הקשרים בין יהודי ארץ-ישראל ויהודי מצרים במאות הט"ז-י"ז, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 55-19
• עדה אהרוני, המורשת התרבותית של יהודי מצרים - מסורת של גשרים בין תרבויות
• אתר האגודה למחקר ולהפצת מורשת יהדות מצרים (אנגלית).
• מייקל סלאקמן, במצרים, פתאום החלו לשמר את המורשת היהודית, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2009 (מתוך: ניו יורק טיימס)
• יחיעם ויץ, תקועים על הנילוס, התנועה הציונית במצרים, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2007
• ניר יהב, היו גם זמנים אחרים: על יהדות מצרים של פעם, באתר וואלה!, 23 באפריל 2011