לא ניתנת לעצירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לא ניתנת לעצירה
כרזת הסרט
שם במקור: Unstoppable
בימוי: טוני סקוט
תסריט: מארק בובמבאק
עריכה: כרטיס לבנזון, רוברט דאפי
שחקנים ראשיים: דנזל וושינגטון
כריס פיין
מוזיקה: הארי גרגסון ויליאמס
מדינה: ארצות הברית
אולפן: פוקס המאה ה-20
הקרנת בכורה: 12 בנובמבר 2010
משך הקרנה: 98 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 95 מיליון דולר
הכנסות: 167,805,466 דולר (10 במרץ 2011)

לא ניתנת לעצירהאנגלית: Unstoppable) הוא מותחן אקשן אמריקאי בבימויו של טוני סקוט, ובכיכובם של דנזל וושינגטון וכריס פיין. הסרט מספר אודות רכבת שיצאה מכלל שליטה והניסיונות לעצור את נסיעתה. הוא עלה לאקרנים בארצות הברית וקנדה ב-12 בנובמבר 2010, ובישראל ב-18 בנובמבר אותה שנה.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-12 באוקטובר מתחיל עם העומס הרגיל בפולר יארד בווילקינס, פנסילבניה. אנשי משמרת הלילה להוטים ללכת הביתה בעוד אנשי משמרת הבוקר גוררים עצמם לעבודה. שניים מהעובדים מתבקשים להזיז את אחת הרכבות החדישות למסלול חדש. בינתיים מסתבר שיתארחו בפולר יארד ילדי בית ספר יסודי המגיעים מניו יורק. העובדים מתחילים במלאכת ההעברה של רכבת 777, כשאחד מהם לוקח החלטה שגויה ומחליט לעשות קיצור דרך כדי לסיים את העבודה מהר יותר.

הקטר החדש המצויד בטכנולוגיה החדישה והמודרנית ביותר, והנושא 39 קרונות, הופך בין רגע לכזה שלא ניתן לשליטה. 200 מייל בהמשך הקו, במינגו יארד בברוסטר, היום מתחיל עם אותה שגרה. לפני שהם יוצאים לעבודה, הגווארדיה הוותיקה של עובדי הרכבת חולקת כוס קפה אחרונה. בזמן שהותיקים מחליפים סיפורי מלחמה על נהגים טירונים פרנק בארנס מגלה שהנהג שלו היום הוא וויל קולסון, מינוי פוליטי טרי.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפקה של הסרט סבלה מקשיי ליהוק, עמידה בלוח זמנים, וכן בעיות תקציביות. בחודש יוני 2007 החלה חברת ההפקה פוקס המאה ה-20 במשא ומתן עם מרטין קמפבל לבימוי הסרט, אך במרץ 2009 מונה טוני סקוט כבמאי, ובחודש אפריל צורפו לפרויקט גם דנזל וושינגטון וכריס אורן. התקציב המקורי להפקת הסרט עמד על 107 מיליון דולר, ממנו קוצצו לבסוף 7 מיליון, בעיקר מהשכר הראשוני של וושינגטון (20 מיליון דולר) וסקוט (9 מיליון).[1]

ההפקה הראשית התנהלה מבסיס בפיטסבורג שבפנסילבניה, העיר שבה נמצאים גם המשרדים הראשיים של חברת הרכבות הבדיונית המתוארת בסרט; "רכבות אלגני אנד ווסט וירג'יניה". הסרט צולם בעשרות ערים שונות, כולל אוהיו, ברוסטר, פיטסבורג, אמפוריום. הגשר העקום שנראה באחת מסצינות השיא הוא גשר אמיתי בעיר בלאייר שבאוהיו. צילומי הסרט עוכבו ליום אחד, כשחלק מהרכבת ירדה מהפסים עקב תאונה שהתרחשה בסט הצילומים ב-21 בנובמבר 2009. שני ימי צילומים התקיימו במסעדת הוטרס במונרוויל בפנסילבניה (פרבר בפיטסבורג), שבה צולמו עשרה "בנות הוטרס" מכל רחבי ארצות הברית.

הקטרים שהובילו את הרכבות הדוהרות בסרט (רכבת מס' 777 ו-767) היו מדגם ג'נרל אלקטריק AC4400CW שהושכרו מחברת הרכבות הקנדית "קנדיאן פסיפיק ריילוויס", ושאר הקטרים שנראו בסרט היו מדגם EMD SD40-2.

השראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסריט נכתב בהשראת סיפור אמיתי משנת 2001 על רכבת לא מאוישת של חברת CSX האמריקאית שזכתה לכינוי רכבת "שמונת המשוגעים". הרכבת שהובלה על ידי קטר מספר 8888 מדגם EMD SD40-2 (בישראל מוכר כ-GT26CW-2) עזבה את מגרש המסילות באוהיו עם שמונת קרונותיה והחלה לדהור במהירות של 66 מייל (106 ק"מ) לשעה דרך מערב אוהיו, מבלי שיהיה מי שישלוט בה. נהג הקטר ירד למספר רגעים מהרכבת שבהתחלה נעה עדיין באיטיות, על מנת לשנות את מצב המסוט על המסילה, תוך שהוא מאמין שהוא הגדיר כהלכה את מערכת הבלימה הדינמית של הרכבת, בדיוק כפי שקורה לדמותו בסרט.

שניים מקרונות הרכבת הכילו אלפי גלונים של פנול מותך, חומצה צבעונית שהופך רעיל במקרה של שאיפה, בליעה או מגע עם העור. הניסיונות להשמיט את הרכבת באמצעות שומטן נכשלו, והמשטרה לא הצליחה לירות ממרחק בשסתום הפסקת חרום הדלק של הקטר. הרכבת נסעה במהירויות של עד 51 מייל לשעה (82 קמ"ש) במשך כשעתיים, עד שצוות של רכבת אחרת הצמיד אותה אל הרכבת הדוהרת והחלו להאט אותה. לאחר שהאחרונה האטה למהירות של 11 קמ"ש, החל אחד מהעובדים לרוץ לעברה לצד הרכבת ולטפס עליה, תוך שהוא מכבה את מנוע הקטר. הרכבת נעצרה רק כשהגיעה לדרום קנטון באוהיו, ולא גרמה לאבידות בנפש.

ביקורות וציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ניתנת לעצירה זכה לאהדת רוב המבקרים. אתר Rotten Tomatoes נתן לסרט ציון של 85% בהתבסס על 122 ביקורות, שמשקפות קונצנזוס ביקורתי על כך ש"כמו הרכבת הדוהרת המתוארת בו, הסרט הוא מהיר, חזק, וחסר רחמים. סרט "בידור פופקורן" מושלם, והסרט הטוב ביותר של הבמאי טוני סקוט מזה שנים."

מבקר הקולנוע רוג'ר אברט העניק לסרט דירוג שלושה וחצי כוכבים מתוך ארבעה וציין בביקורתו על הסרט ש"במונחים של אומנות טהורה, מדובר בסרט מעולה". בניו יורק טיימס שיבחו את הסגנון הוויזואלי בסרט: "באופן בלתי צפוי, סקוט יוצר עולם עשיר שבו רכבות דוהרות חולפות ביעף על פני נופים תעשייתיים וטבעיים יפים באותה מידה".

העיתון הקנדי "גלוב אנד מייל" היה מדוד יותר בביקורתו: בעוד שלסצינות האקשן בסרט "יש את האגרוף השמנוני של שלש דקות סולו של גיטרת הבי מטאל", מבקר העיתון חש שהדמויות שורטטו בריפיון, וכינה את הסרט "אלגוריה פוליטית אופורטוניסטית על כלכלה היוצאת מכלל שליטה ותעשיות שנחלשות עקב פיטורים, העסקת צעירים על חשבון וותיקים, ואטימות התאגידים".

הסרט היה מועמד בקטגוריית עריכת הקול הטובה ביותר בטקס פרסי ‏האקדמיה האמריקאית לקולנוע לשנת 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]