גרגוריוס מנזיאנזוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות

גרגוריוס מנזיאנזוסיוונית: Γρηγόριος ὁ Ναζιανζηνός;‏ נולד 329, נפטר 25 בינואר 389 או 390) היה הארכיבישוף של קונסטנטינופול, מחשובי התאולוגים של הנצרות ואחד ממורי הכנסייה. כבעל חינוך קלאסי, היה ידוע בכשרונו הרטורי ובהחדרת רעיונות ומושגים בעבודת האל שהגיעו מהתרבות ההלניסטית לתאולוגיית הנצרות האורתודוקסית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו וחינוכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרגוריוס מנזיאנזוס

גרגוריוס נולד בכפר ליד נזיאנזוס שבחבל קפדוקיה, טורקיה בתאריך לא ידוע בשנת 329. אביו היה אמיד ובעל מעמד חשוב בקהילה הפגנית המקומית, אולם אימו של גרגוריוס שכנעה אותו להתנצר וב-328 או 329 הוא מונה לבישוף של נזיאנזוס. גרגוריוס קיבל חינוך ברטוריקה ובפילוסופיה בנזיאנזוס ולאחר מכן נשלח ללמוד גם בקייסרי, באלכסנדריה ובאתונה. בדרכו לאתונה נקלעה ספינתו לסערה והוא נדר שיקדיש לישו את חייו אם יושיע אותו מהצרה. בשהותו באתונה יצר קשרי חברות עם בזיליוס הגדול והיה בקשרים גם עם פלאביוס קלאודיוס יוליאנוס שלימים היה לקיסר יוליאנוס הכופר. הוא למד אצל גדולי הרטוריקנים של התקופה ואף לימד בעצמו רטוריקה לזמן קצר.

התקדמותו וההכרה בו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-361 חזר גרגוריוס לנזיאנזוס, שם ייעד אותו אביו לכמורה על מנת שיעזור לו בטיפול בקהילה הנוצרית המקומית. גרגוריוס עצמו העדיף חיי נזירות ופרישות על פני חיי קהילה, התרעם על מצוות אביו וכינה אותה "מעשה עריצות". לאחר ימים ספורים עזב את בית הוריו על מנת להתגורר עם ידידו בזיליוס כנזיר, אולם בזיליוס שכנע אותו לשוב להוריו ולמלא את רצונם. במשך שנה סייע לאביו בפישור מחלוקות על רקע דתי, תוך שהוא נעזר בכישורי הנאום והדיפלומטיה שלו.
בתקופה זו הכריז הקיסר יוליאנוס על התנגדותו לנצרות והחל להצר את צעדי הנוצרים ובתגובה פרסם גרגוריוס ב-362 מאמר נגדו. בסוף אותה שנה התכוון הקיסר להעמיד את גרגוריוס לדין יחד עם נוצרים מתנגדים אחרים, אך במהלך 363 מת בקרב נגד הפרסים. הקיסר שירש אותו היה יוביאנוס שתמך בנוצרים וביטל את ההאשמות נגד גרגוריוס.
בשנים הבאות נלחם גרגוריוס באריאניות שאיימה לפלג את קהילות הנוצרים במזרח והשתתף עם חברו בזיליוס בתחרות רטוריקה שהתקיימה בכנסייה בקייסרי, כנגד רטוריקנים ותאלוגים אריאנים. בדיונים פומביים נוספים שנוהלו על ידי אנשי הקיסר, ניצחו גרגוריוס ובזיליוס, ניצחון שהבטיח את המשך התקדמותם בהיררכית הכנסייה ואכן, ב-370 מונה בזיליוס לבישוף קייסרי.

בישופות סאסימי ונזיאנזוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-372 מינה אותו בזיליוס לבישוף סאסימי, משרה שיצר במיוחד לצורך כך בעיירה קטנה, כדי לעצור יריב עמו נאבק על גבול סמכותו השיפוטית‏[1]. שאיפתו של אביו לראותו נושא משרה בכנסייה וההתעקשות של בזיליוס גרמו לו להסכים לקחת את התפקיד, למרות הסתייגויות שהיו לו שנבעו מהטורח שבניהול קהילה ומהמקום הנידח בו נאלץ להתגורר. הוא לא השקיע מאמצים מרובים בקהילתו והתלונן תדיר לבזיליוס שהוא מעוניין לפרוש לחיי הגות ועיון. בסוף השנה חזר גרגוריוס לנזיאנזוס כדי לטפל באביו שהיה על ערש דווי, דבר שעורר עליו את זעמו של בזיליוס. גרגוריוס הודיע לו שהוא אינו מתכוון לשוב לסאסימי רק כדי להיות כלי משחק בידיו, ובמקום זאת, התמקד בחובותיו כעוזר-בישוף בנזיאנזוס. שם החל בנאומיו ודרשותיו שהביאו לו את פרסומו העיקרי.
לאחר מותו של אביו ולאחר מכן גם של אימו ב-374, המשיך גרגוריוס בניהול הדיוקסיה של נזיאנזוס אך סירב לקבל עליו את תואר הבישוף. הוא תרם את רוב ירושתו לנזקקים וחי בצמצום ובסגפנות עד שב-375 פרש למנזר בו נשאר כשלוש שנים. בסופה של תקופה זו, מת בזיליוס ובגלל שבעיות בריאות מנעו מגרגוריוס להגיע ללוויה, כתב מכתב ניחומים לאחיו של בזיליוס, גרגוריוס מניסה וחיבר שנים עשר שירים לזכרו.

בקונסטנטינופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-378 מת הקיסר ואלנס ובמקומו עלה לשלטון תאודוסיוס הראשון שתמיכתו הגדולה במסקנות ועידת ניקיאה הייתה בשורה טובה למתנגדי האריאניות ושאר הקבוצות שהתנגדו לזרם האורתודוקסי המרכזי. התומכים במסקנות ועידת ניקיאה החלו לשוב אט אט לקונסטנטינופול וזמן קצר לפני מותו, המליץ להם בזיליוס שיצרפו לשורותיהם את גרגוריוס. ב-379 שלח הסינוד של אנטיוכיה בקשה לגרגוריוס שיתמנה לארכיבישוף של קונסטנטינופול ויסייע שם בתהליך הפיכת העיר לאורתודוקסית. הוא היסס רבות בין השאר משום שהמינוי לא היה רשמי ובפועל כיהן במשרה דמופילוס, אך לבסוף ניאות לבקשה ועבר לגור בעיר בוילה שהקצה לו בן דודו. גרגוריוס הפך מיד חלק גדול מהווילה לכנסייה, לה קרא אנסטסיה שם שמשמעותו "תחייה" על שם תחיית הדת המתרחשת. ממקום זה שלח חמש איגרות שמסבירות את תפישת ועידת ניקיאה אודות השילוש הקדוש ואחדות האלוהות. דרשותיו זכו להצלחה גדולה וקהל גדול נהג להאזין להן. עובדה זו עוררה עליו את זעם יריביו ובערב חג הפסחא פלש המון אריאני לכנסייה שלו, פצע את גרגוריוס והרג בישוף אחר. בבריחתו מההמון נתקל בבגידה של חברו מקסימוס הציני. מקסימוס עשה יד אחת עם פטר השני, ארכיבישוף אלכסנדריה, והתמנה לארכיבישוף של קונסטנטינופול במקומו של גרגוריוס. גרגוריוס הפגוע רצה לעזוב את העיר מיד, אך שוכנע על ידי תומכיו להישאר והם גירשו את מקסימוס מהעיר. המקרה עורר עליו גם ביקורת ונטען שהוא כפרי תמים שאינו מסוגל להתמודד עם תככי העיר הגדולה. המצב בעיר נשאר לא ברור והאריאנים שלטו על כנסיות רבות עד לסוף 380, אז הגיע הקיסר תאודוסיוס, גירש את דמופילוס ומינה רשמית את גרגוריוס במקומו. טקס המינוי שלו נערך בכנסיית השליחים בעיר.

ועידת קונסטנטינופול ופרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר תאודוסיוס רצה לאחד את האימפריה כולה תחת הנצרות ולסיים את חילוקי הדעות שבתוכה ולשם כך החליט לזמן ועידה אקומנית. לוועידה הגיעו 150 בישופים וזמן קצר לאחר פתיחתה מת היושב בראשה, מלטיוס מאנטיוכיה וגרגוריוס נבחר להחליפו. מתנגדיו, הבישופים המצרים והמקדוניאנים לא הגיעו לוועידה מתוך סירוב להתפשר ואף ערערו על חוקיות בחירתו לארכיבישוף. גרגוריוס שהיה מותש ממאבקיו ופחד להגדיל את הנתק בין הזרם המרכזי למתנגדיו הודיע על פרישתו מניהול הוועידה. הוא לא הסתפק במהלך מפתיע זה וביקש מהקיסר להתפטר ממשרתו כארכיבישוף. הקיסר הסכים מתוך הערכה לפועלו ואישר לו לקיים דרשת פרידה שלאחריה עזב את קונסטנטינופול.
הוא חזר למחוז מולדתו ולמשרת הבישוף של נזיאנזוס, בה נאבק בכופרים מקומיים, והחל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. בסוף 383 היה חולה מכדי להחזיק במשרתו. הוא מינה לו יורש ופרש לחיי בדידות באחוזה המשפחתית, שם חי ברגיעה חמש שנים עד למותו.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרגוריוס נקבר בנזיאנזוס ושרידיו נשלחו לקונסטנטינופול ב-950 ונשמרו בכנסיית השליחים, שם נערך טקס המינוי שלו. במסע הצלב הרביעי הועברו חלק משרידיו לרומא על ידי הצלבנים. ב-2004 החזיר האפיפיור יוחנן פאולוס השני שרידים אלו, יחד עם שרידיו של יוחנן כריסוסטומוס לאיסטנבול לאחר שהשאיר בוותיקן חלק קטן מהם. השרידים נשמרים כעת בקתדרלת ג'ורג' הקדוש, כנסיית הפטריארכיה באיסטנבול.
במאה ה-11 הוא הוכרז כאחד משלושת הקדושים הגדולים של הכנסייה האורתודוקסית יחד עם בזיליוס הגדול ויוחנן כריסוסטומוס. יום חגו חל ב-2 בינואר ויומם המשותף של השלושה הוא ב-30 בינואר[2].

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתו התאולוגית הניכרת ביותר של גרגוריוס הגיעה ממאמציו להטמיע את החלטות ועידת ניקיאה באשר למהותו של השילוש הקדוש. הוא פיתח במיוחד את תפישת טבעה של רוח הקודש והיה הראשון שהשתמש במושג תהלוכה (procession)‏‏[3] כדי לתאר את היחס בין האלוהות לבין רוח הקודש. הוא טבע מושג זה כדי להסביר את השתלשלות ישויות השילוש הקדוש, בדגש על כך שאין זו השתלשלות של דורות והיווצרות מאוחרת (של הבן), אלא כבתהלוכה בה מופיעים הצועדים בזה אחר זה. על אף שגרגוריוס לא פיתח את המושג לגמרי, הרעיון חזר ועלה על ידי תאולוגים מאוחרים יותר‏[4].
הוא הדגיש שישו לא הפסיק להיות אלוהים כשהיה אדם ולא איבד את תכונותיו האלוהיות כשלבש טבע אנושי. עם זאת, ישו היה אנושי לגמרי בגופו וברוחו. גרגוריוס הכריז על נצחיות רוח הקודש שפעולותיה נסתרות בברית הישנה אך התגלו עם עליית ישו השמימה ובשרייתה על השליחים.
כל זאת, בניגוד לדעת האריאנים שכפרו באלוהותו של ישו וסברו שהוא אמנם דומה לאב במהותו ובטבעו, אך אינו זהה לו. לטענתם, ישו נולד ולא היה קיים לפני כן. האל האב ברא את העולם, אולם הבן שונה מן האב, משום שהיה לו גוף ובמקום נשמה נמצא בתוכו הלוגוס האלוהי שממנו נוצרה רוח הקודש.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]