הירונימוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ג'רונימוס" מפנה לכאן. לערך העוסק בלוחם אפאצ'י, ראו ג'רונימו.
תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות

סופרוניוס אוסביוס הירונימוסלטינית: Eusebius Sophronius Hieronymus‏) (342 - 30 בספטמבר 420) היה מאבות הכנסייה, מפרש מקרא מהאסכולה המילולית-היסטורית, מחבר הוולגטה - תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית. דבק בפשט הכתובים.

לאחר מותו הוכרז הירונימוס כקדוש.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירונימוס נולד בסטרידון ליד אקוויליאה שבפרובינקיה הרומית איליריה, בין פאנוניה ודלמטיה (אזור בוסניה-הרצגובינה של ימינו) בשנת 340 בערך. הוא למד בטריר (Trier, כיום במערב גרמניה) וברומא את היצירות הקלאסיות בלטינית, הוא אהב שירה ופרוזה, ובעיקר את יצירותיהם של ורגיליוס וקיקרו.

הירונימוס ייסד יחד עם רופינוס מסדר אחים (Fraternity) סגפני באקווילאה והטיף לשלמות אנושית. הוא התאכזב מאנשי עירו והחליט לנסוע לירושלים יחד עם מספר תלמידים ב-374. באנטיוכיה מזג האוויר הכביד עליהם, ושני תלמידיו מתו והוא עצמו חלה מאוד. הוא נשאר ללמוד באנטיוכיה אצל לינריס מלאודקיאה, ואז שמע בחלומו בת קול שאמרה לו שהוא אינו נוצרי אלא קיקרוני (אוהד את קיקרו). בעקבות ההתגלות הירונימוס עזב את המנזר ועבר לחיות במדבר כאלקיס שלוש שנים. במדבר פגש יהודי מומר שלימד אותו עברית.

ב-379 חזר לאנטיוכיה וקיבל דרגת כמורה; ב-382 היה למזכירו של האפיפיור דמאסוס ברומא, שם תרגם את הברית החדשה ללטינית בתרגום חדש. הירונימוס לא אהב את החברה הרומית ואף לא את זו הנוצרית, והטיח בהם כי חיי המותרות מסמאים את עיניהם; הוא שיבח את הנזירים על דרכם, שהיא לדעתו דרך הנוצרי האמיתי.

ב-385 הוא עזב את רומא, ביקר באנטיוכיה ובמצרים וב-386 נסע לבית לחם וייסד שם מנזר לגברים. מאוחר יותר הוקם מנזר נשים ליד מנזר הגברים והירונימוס עמד בראש שני המנזרים. הוא עצמו גר במערה חצובה בסלע והשתקע בלימוד ובכתיבה. הוא הקים בית ספר ללימוד הלטינית והיוונית. הירונימוס למד עברית מפי יהודים וישב לתרגם את כתבי הקודש ללטינית מן המקור העברי.

אופיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירונימוס ניחן באופי חם-מזג, הוא מיהר לכעוס על אלו שלדעתו אינם הולכים בדרך הנצרות האמיתית, הנזירות. הוא השמיץ את תושבי רומא וכינה אותם "חוטאים"; את יוחנן, פטריארך ירושלים, הוא כינה "יהודה איש קריות", "שטן שכל ייסורי שאול לא יוכלו להענישו כדי רשעתו"; את אמברוזיוס כינה "עורב מנוול". אפילו את אוריגינס (254-185) המת הוא ביזה. הירונימוס וידידו רופינוס תרגמו תחילה ללטינית את כתבי אוריגינס, אך מאוחר יותר יצא הירונימוס בחריפות נגד אוריגינס והסתכסך עם ידידו רופינוס בשל כך.

הירונימוס השתתף בפולמוסים הידועים של הכנסייה: בוויכוח נגד הכפירה האריאנית והפלגיאנית, שנגדם גם כתב חיבורים לפי בקשת אוגוסטינוס.

התנזרותו ותמיכתו הנחרצת בפרישות באה לידי ביטוי ברבים מהציורים שמתארים אותו עם גולגולת המסמנת את ארעיות האדם ומותו, לעומת נצחיות הדת.

למרות קשריו הרבים עם יהודים, הוא התנגד לקיום המצוות על ידי יהודים שהתנצרו והתווכח על כך עם אוגוסטינוס, שיחסו היה סובלני יותר.

יחסו למוסד הנישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירונימוס, צויר על ידי אלברכט דירר
הירונימוס הקדוש (קאראווג'ו, 1594, מוצג בגלריה בורגזה).

הירונימוס התנגד נחרצות לנישואים. מקור האיסור בנצרות מופיע לראשונה בדברי פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתיים ז 33-32: "ואני רצוני שלא תהיו נטרדים, מי שאין לו אישה – טרוד באשר לאדון, איך ייטב בעיני האדון. ובעל אישה – טרוד בחפצי העולם, איך ייטב בעיני האישה ואין לבו תמים". מאחר שבאותם ימים היו לא מעט כמרים נשואים שנולדו להם ילדים מחוץ לנישואים ודבר זה הביא חרפה על הכנסייה, הוחלט בסינוד (ישיבת כנסייה) רומאי מ-386 כי על הכמרים לפרוש מחיי הנישואים. בהחלטה זו תמכו האפיפיור סירציוס, הירונימוס, אמברוזיוס ואוגוסטינוס. הירונימוס קרא "לקצץ בקרדום הבתוליוּת את נטיעות הנישואים", הוא העדיף את השליח יוחנן הפרוש מאישה, על פני פטרוס הנשוי.

כאשר שהה הירונימוס ברומא לפני מותו של האפיפיור דמאסוס, הוא עיבד סיפורי עם וסיפורים מקראיים ברוח הנוצרית והסגפנית שדגל בה. הוא כתב סיפורים על נזירים נוצריים וחיבר ספר שיצא נגד דעותיו ופרשנותו של הלבידיוס ושנקרא Adversus Helvidium. הלבידיוס טען כי לאחר שמרים הולידה את ישו, היא ילדה לבעלה יוסף בנים ובנות, ומכאן שיש לבסס חיי נישואים ולהקים משפחה. הירונימוס ביאר את הכתובים המדברים באחיו ואחיותיו של ישו כך שיתפרש שאלו הם בני דודיו, שכן מרים נשארה בתולה לפי דעתו של הירונימוס, שהתקבלה על הכנסייה הקתולית.

עבודתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירונימוס כתב בבית לחם כחמישים מסות על בעיות מוסר ופירושים לכתבי הקודש. ב-390 לערך כתב הגיוגרפיה בשם חיי הילריון על נזיר מעזה, תלמידו של אנטוניוס הקדוש. ב-397 כתב את "האמת העברית על התורה הנוצרית" (לטינית: Hebraica Veritas De Doctrina Christana). גולת הכותרת של חיבוריו הוא תרגום התורה ללטינית: הירונימוס למד עברית וכתב במשך 18 שנה, בין השנים 386 ל-404, את התרגום הלטיני לתנ"ך ולברית החדשה, הידוע בשם "וולגטה". בעזרתו יכלו דוברי הלטינית להכיר את כתבי הקודש בשפתם.

בתחילה תרגומו עורר פולמוס בקהילה הנוצרית, משום שראו בתרגום ליוונית מסורת מקודשת שנתמכה על ידי האגדה הנסית, וגם אוגוסטינוס התנגד לתרגום הלטיני, אך הירונימוס דחה את הטענות משום שהיה איתן בדעתו שתרגומו מדויק יותר. התרגום הלטיני של הירונימוס נקבע בוועידת הכנסייה בטרנטו (Trento) ב-1545 כנוסח הלטיני המקורי היחיד, המקודש והמחייב לכתבי הקודש.

מלבד תרגום התנ"ך והברית החדשה, תרגם הירונימוס גם חלק מהספרים החיצוניים. הוא גם חיבר פירושים למקרא, ואלו הסתמכו על מדרשים ועל פשט ששמע מיהודים. הירונימוס חיבר ספר השוואה בין הפרשנות הנוצרית לנוסח העברי – Liber Hebraicarum Quaestionum In Genesim (עברית=ספר שאלות עבריות על ספר בראשית). הוא גם חיבר ספר "על השמות העבריים" – Liber De Nominibus Hebraicis ובו מילון השמות הפרטיים הנזכרים במקרא ובברית החדשה ופירושיהם. לא רק ספרי קודש כתב הירונימוס, אלא גם ספרים שנוגעים לארץ ישראל: "מקומות האתרים העבריים ושמותיהם" – Liber De Situ Et Nominibus Locorum Hebraicorum, שהוא למעשה עיבוד של האונומסטיקון של אוסביוס.

הירונימוס חיבר גם ספר שעסק ב-135 אישי הספרות הנוצרית החל מפטרוס וכלה בו עצמו, כולל יהודים כפילון ויוספוס, ונקרא De Viris Illustribus (עברית=על האישים המפורסמים).

פטרון המתרגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירונימוס נקבע כפטרון המתרגמים והפרשנים, ויום מותו, 30 בספטמבר, נקבע כיום המתרגמים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד פלוסר, הערך: היארונימוס, אוזביוס סופרוניוס, האנציקלופדיה העברית, כרך י"ד.
  • הלל ניומן, היירונימוס והיהודים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1997. ‬