הכנסייה האשורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכנסייה האשורית סט. מארי במוסקבה

הכנסייה האשורית, פלג בנצרות, אשר התפלג משאר הכנסייה במאה ה-4 בעקבות המינות הנסטוריאנית.

תולדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינות הנסטוריאנית וועידת אפסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המינות הנסטוריאנית, ועידת אפסוס

נסטוריוס, חכם דת נוצרי, תלמידו של תאודורוס ממופסואטיה, שהיה פטריארך קונסטנטינופוליס, טען כי מרים, אם ישו אינה יולדת האל אלא רק יולדת המשיח, וזאת בניגוד לדעתו של קירילוס האלכסנדרוני, פטריארך אלכסנדריה שדיבר על פרסונה אחת(Persona) של ישו הכוללת שני טבעים - אלוהי ואנושי באותו גוף אשר לא התמזגו אחת עם השנייה והתקיימו זו לצד זו כשתי מהויות נפדרות שהן בתוך ישות אחת. לעומתו נסטוריוס דיבר על שתי פרסונות, ישויות נפרדות, כך שבצליבה ובסבל והעינויים שבמהלכה הייתה זו הפרסונה האנושית ולא האלוהית. דעתו זו גונתה והוכרזה כמינות בוועידת אפסוס ב-431. נסטוריוס, אשר דחה טענות אלה מכל וכל, אך עם זאת סירב לחזור בו, גונה ונודה מהכנסייה. תומכיו זכו לחסות המלכים הפרסים, שהיו במאבק פוליטי עם האימפריה הביזנטית, ושם ייסדו את כנסייתו שמרכזה בסלוקיה-קטסיפון,Seleucia-Ctesiphon והכריזו על עצמאותה של כנסייתם מהמרכז הנוצרי המזרחי, הפטריארכיה של אנטיוכיה; כנסייה חדשה זו זכתה עד מהרה לגיבוי ותמיכה מאימפריה הפרסית הסאסאנית, אויבתה של האימפריה הביזנטית שגינתה את נסטוריוס ונידתה אותו, וקיוותה להשיג בכך את נאמנותם של נתיניה הנוצריים.

באבאיי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה בין האימפריה הביזנטית לסאסאנית, אשר התרחשה בשנים 610-628, החלישה את הכנסייה האשורית, וכמה ממחוזותיה עברו למונופיזיטים; בנוסף על כך, נאסר על הכנסייה לבחור לעצמה קתוליקוס-פטריארך, וכומר ושמו הנאנה החל להטיף לתורתו של אוריגנס כנגד תורתו של תאודורוס ממופסואטיה, התורה המסורתית של הכנסייה האשורית. במצב זה, באבאיי, שלאחר מכן כונה "הגדול", ניהל את הכנסייה למעשה למרות שתפקידו הרשמי היה "מפקח המנזרים שבצפון". בנצלו את תפקידו זה, הוא אכף את כיבוד תורתו של תאודורוס ממופסואטיה במנזרים, ובפרט גירש נזירים שהיו נשואים (כנס בית לבאת' שנערך ב-484 התיר לכל האנשים בהיררכיה הכנסייתית להיות נשואים); בנוסף לכך, הוא ייסד מנזרים ובתי-מדרש חדשים שבהם חינך את התלמידים לגישתו של תאודורוס, וכתב כתבים תאולוגיים הן כנגד המונופיזיטים והן כנגד תומכיו של הנאנה.

מאמציו של באבאיי נשאו פרי בשנת 612, כאשר כנס של הכנסייה האשורית הכריז על תורתו של תאודורוס ממופסואטיה כתורה המחייבת את כל המאמינים; כמה שנים מאוחר יותר, הנאנה תומך תורתו של אוריגנס, גונה ולעומת זאת הכריסטולוגיה שפיתח באבאיי נקבעה כמחייבת.

השליחויות המיסיונריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הכנסייה האשורית עסקו רבות בפעילות מיסיונרית במזרח. כבר במאה ה-5 שליחי הכנסייה האשורית הגיעו לתימן ולקטאר של היום, ואף להודו. בשנת 635 קבוצת מיסיונרים אשוריים הגיעה לסין, וכעבור זמן לא רב משלחות דומות הגיעו למונגוליה, טיבט וסמרקנד. עם זאת, התפשטות האמונה האשורית לא צלחה - בסין השליטים המקומיים דיכאו אותה, ובהודו בין המאות ה-16 וה-19 השתלטה הכנסייה הקתולית על הנוצרים המקומיים.

הפילוג הכשדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-15 הוחלט, כי הפטריארך של הכנסייה לא ייבחר, אלא התואר יעבור בירושה מדוד לאחיין. בשנת 1552 קבוצת היררכים של הכנסייה התמרדה כנגד הסדר זה, פרשה והקימה את הכנסייה הכשדית בראשותו של מר יוחנן ה-8, אשר עד מהרה קשרה עצמה עם הכנסייה הקתולית והצטרפה לקהילייה הקתולית בראשות האפיפיור. עתה היו לכנסייה האשורית שני פטריארכים יריבים: האחד - מסורתי, שמקום משובו בעיירה אלקוש שבצפון עיראק דהיום, והשני - קתולי, שמקום מושבו בדיריאקביר שבמזרח טורקיה דהיום. מצב זה נמשך עד שנת 1662, כאשר מר שמעון ה-13, הפטריארך של דיריאקביר החליט לפרוש מהקהילייה הקתולית ולחדש את הקשר עם הפטריארך של אלקוש, ועקר מדיריאקביר לעיירה קוכאניס שבהרים שבמזרח טורקיה. האפיפיור מצדו מינה פטריארך אחר תחתיו עבור אלו מהקהילה האשורית בדיריאקביר שנשארו נאמנים לקהילייה הקתולית; קבוצה זו נודעה לימים ככנסייה הכשדית הקתולית. בשנת 1804 הצטרפה אליה הקהילה האשורית שהתרכזה סביב הפטראירך של אלקוש, לאחר שהשושלת של אלקוש נפסקה.

במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מלחמת העולם הראשונה הנוצרים האשורים בקוכאניס מרדו בשלטון העות'מאני. לאחר כישלון המרד הם ברחו מטורקיה, רובם לעיראק, שהפכה למדינה עצמאית תחת פיקוח בריטי. ברם, בשנת 1933, עם תום המנדט הבריטי על עיראק, הטינה בין השלטון ההאשמי בעיראק לבין האשורים גרמה לשפיכות דמים, והפטריארך מר שמעון ה-23, ועמו רוב המאמינים, ברחו גם מעיראק, תחילה לקפריסין, משם לשיקגו, ולבסוף התבססו בסן פרנסיסקו.

בשנת 1964 שוב נוצר קרע בקרב הכנסייה האשורית על רקע ירושת תפקיד הפטריארך וקבלת הלוח הגרגוריאני. הפורשים בחרו כנגד הפטריארך מר שמעון ה-23 את מיטרופוליטן הודו, מר תומא דרמו. בשנת 1973 מר שמעון ה-23 התפטר מתפקידו והתחתן, מה שמנע את המשך כהונתו גם אם חלק מהמאמינים חפצו בכך, ובשנת 1975, תוך כדי משא-ומתן על איחוד מחדש של הכנסייה, הוא נרצח ותחתיו נבחר בישוף טהרן, מר דינכא הרביעי, אשר הכריז כי הפטריארכיה תפסיק להיות נורשת. ברם, הדבר לא גרם לאיחוד הכנסייה האשורית, והכנסייה הפורשת קיימת עד היום ככנסייה העתיקה של המזרח, הכוללת 5 מחוזות (הכנסייה האשורית בראשות מר דינכא כוללת 12).

ב-11 בנובמבר 1994 האפיפיור יוחנן פאולוס השני נפגש עם מר דינכא הרביעי ושני ההייררכים חתמו על "הצהרה כריסטולוגית משותפת" והקימו ועדה תאולוגית משותפת לשני הצדדים. כמו כן, בעקבות צעד זה השתפרו יחסיה של הכנסייה האשורית עם הכנסייה הקתולית הכשדית: בסשנת 1996 מר דינכא הרביעי והפטריארך הכשדי רפאל הראשון נפגשו בסאות'פילד שבמדינת מישיגן וחתמו על הצהרה משותפת.

מבנה וארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הכנסייה האשורית-נסטוריאנית עומד הפטריארך, ומקום מושבו הוא שיקגו; עד לאחרונה תפקיד הפטריארך עבר בירושה מדוד לאחיין, אך מאז שנת 1964 אין הדבר כך. תחת הפטריארך נמצאים שלושה מיטרופוליטנים, המפקחים על שלושת הגלילות (archdioceses) של הכנסייה - הגליל של אירופה, סוריה ולבנון (כולל את מחוזות לבנון, סוריה ואירופה), הגליל של הודו והגליל של עיראק ורוסיה (כולל את מחוז בגדד ומחוז צפון-עיראק - רוסיה). נוסף על אלה יש לכנסייה מחוזות כנסייתיים שלא תחת הגלילות הנ"ל - מחוזות ארצות הברית-מזרח, ארצות הברית-מערב, מערב קליפורניה, קנדה, אוסטרליה - ניו זילנד ואיראן. ולבסוף, בסין נמצאה בשנת 2003 קהילה אשורית קטנה ועצמאית, אשר קיימת מאז ימי משלחות המיסיונרים לסין במאה ה-7.

תאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים אומרים כי הכריסטולוגיה של הכנסייה האשורית היא נסטוריאנית, שכן האשורים פרשו מהכנסייה בגלל האשמתו של נסטוריוס בהפרדת ישו לשניים. אולם, הכריסטולוגיה המחייבת של הכנסייה האשורית אשר גובשה על ידי באביי הגדול במאה ה-7 והמתוארת בחיבורו "ספר האיחוד", גורסת כי לישו היו שתי מהויות (בסורית: qnome) שהתאחדו באישיותו האחת והמאוחדת.

הסקרמנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה האשורית, כמו הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית, מכירה בשבעה סקרמנטים; ברם, סקרמנטים אלה שונים מעט מאלה הנוהגים אצל הקתולים והאורתודוקסים.

  • טבילה - כמו בשאר זרמי הנצרות, הטקס המציין את הצטרפותו של אדם אל הכנסייה.
  • סעודת האדון - החלק המרכזי בתפילה היומית, והיא דומה בעיקרה לסעודת האדון אצל הקתולים והאורתודוקסים, בהשמטת דבריו של ישו, שהלחם הוא בשרו והיין הוא דמו. במשך זמן רב הדבר גרם לכך, שטקס סעודת האדון האשורי נחשב ללא-תקין, אך בשנת 2001 האפיפיור יוחנן פאולוס השני הכיר בטקס זה כתקין, והרשה לקתולים לקבל את סעודת האדון האשורית בהיעדר אפשרות לקבלה לפי הדין הקתולי.
  • משיחת השמן.
  • ביטול החטאים (בשונה מהווידוי הנוהג אצל הקתולים/אורתודוקסים).
  • סימן הצלב
  • סקרמנט החמץ הקדוש - על-פי האמונה של הכנסייה האשורית, השליחים תומא וברתולומאוס הביאו למזרח מעט מהלחם שאכל ישו בסעודה האחרונה. שיירים אלה שולבו בתוך הלחם שהם הכינו עבור טקס סעודת האדון, ובכל פעם שמכינים לחמים לטקס זה, מוסיפים לתוכם שיירים מהלחמים הקודמים.
  • הסמכה לכמורה. הכמרים והדיאקונים האשוריים רשאים להינשא, גם לאחר שהוסמכו (בניגוד לחוקי הכנסייה האורתודוקסית, שלפיהם כומר ודיאקון רשאים להינשא לפני ההסמכה, אך לא לאחריה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכנסייה האשורית בוויקישיתוף