מחלת גרייבס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחלת גרייבס
Proptosis and lid retraction from Graves' Disease.jpg
עיניים בולטות עם דחיקת העפעפיים, אופייניות לחולי גרייבס
שם בלועזית Graves' disease
ICD-10
(אנגלית)
E05.0
ICD-9
(אנגלית)
242.0
OMIM
(אנגלית)
275000
MedlinePlus
(אנגלית)
000358
eMedicine
(אנגלית)
med/929 ped/899 
MeSH
(אנגלית)
D006111

מחלת גרייבס - Graves (נקראת גם מחלת בזדוב - Basedow) היא הפרעה אוטו-אימונית הגורמת בדרך כלל לעודף פעילות של בלוטת התריס (תירואיד) המפרישה הורמונים בשם תריודוטירונין ותירוקסין. בארצות דוברות אנגלית, וכן בישראל, המחלה ידועה יותר בשמה "מחלת גרייבס", בעוד שבאירופה הלא-אנגלית מקובל יותר השם "מחלת בזדוב". גרייבס היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר למחלת ההיפר-תירואידיזם (כ-80% ממקרי ההיפר-תירואידיזם נובעים ממחלת גרייבס)

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרופא האירי רוברט ג'יימס גרייבס (1797-1853) פרסם לראשונה את תסמיני המחלה בשנת 1835. חמש שנים אחריו, ובאופן בלתי תלוי ככל הנראה, פרסם את אותם תסמינים גם הרופא הגרמני קרל אדולף פון בַּזֵדוֹב.

יש הטוענים שהרופא הפרסי סעיד איסמעיל אל-ג'ורג'אני בן המאה ה-12 היה הראשון שתיאר את המחלה, מכיוון שתיאר את נפיחות בלוטת התריס ואת בלט העין במילון הרפואי המפורסם שלו "התזאורוס של השאה של חווארזם".

פתופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלה זו נגרמת עקב קיומם של נוגדנים עצמיים כנגד הקולטנים של ההורמון TSH על פני בלוטת התריס. נוגדנים אלו גורמים לשפעול ממושך של הקולטנים וכתוצאה מכך מיוצרות כמויות גדולות של ההורמונים t3 ו- t4, תופעה המתבטאת בין היתר בזפקת (הגדלת בלוטת התריס).

הסימפטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עייפות וחולשה
  • עצבנות ואי יציבות רגשית
  • פעילות מעיים מוגברת
  • עלייה בטמפרטורת הגוף
  • הזעה מוגברת
  • ירידה במשקל
  • עלייה בקצב הלב.
  • לעתים המחלה מתבטאת בבלט העין (exophthalmos) באחת או בשתי העיניים.

שכיחות המחלה אצל נשים גבוהה בהרבה יותר מאשר אצל גברים, ביחס של 8:1.

בדרך כלל המחלה מופיעה בגיל המעבר אך מדי פעם גם בגיל ההתבגרות, בתקופת הריון, ואף לאחר גיל 50.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבדיקת דם, רמת ההורמונים תריודוטירונין (T3) ותירוקסין (T4) גבוהה, ואילו רמת ההורמון TSH (מעורר בלוטת התריס) נמוכה מהנורמלי עקב משוב שלילי בין שתי התופעות, בתוספת מספר תופעות לוואי.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תרופות אנטי-תירואידיות - מדכאות את פעילות בלוטת התריס, באמצעות מניעת התקשרות יוד וחומצת האמינו טירוזין. לתרופות אלה קיימות תופעות לוואי שהחמורה בהן היא אגרנולוציטוזיס, בשכיחות של 1:250.
  • תירואידוקטומי (thyroidectomy) - ניתוח להסרה מלאה או חלקית של בלוטת התריס. בשימוש בדרך כלל לגילאי חולים צעירים יותר, כאשר בלוטת התריס נפוחה מאוד (goitre) וניתן לראותה בבירור מיד מתחת לגרוגרת, התפתחות גושים וחשש לסרטן. יתרונות הניתוח הם הקלה מיידית (והסרת גורם מסרטן אפשרי במקרה של חשש לסרטן). חסרונות - פגיעה עצבית אפשרית, שטף דם קטלני, ו-היפו-תירואידיזם עקב הסרת הבלוטה.
  • רדיואיודין (איזוטופ רדיואקטיבי) - טיפול זה אינו מומלץ לכל החולים, ולנשים בהריון הוא אסור לחלוטין. גם טיפול מדכא את בלוטת התריס ותופעת לוואי אפשרית היא הפרעה הפוכה, של תת-פעילות הבלוטה (היפו-תירואידיזם - hypothyroidism). בדרך כלל בשימוש לאחר שטיפול תרופתי אחר או ניתוח נכשלו או אינם באים בחשבון.
  • טיפול ביוד רדיואקטיבי 131 - טיפול על ידי כדור המכיל יוד רדיואקטיבי הנקלט בבלוטת התריס. פעולת היוד הרדיואקטיבי פוגעת בתפקוד הבלוטה ומקטינה את פעילותה עד כדי ביטול פעילותה לגמרי. טיפול זה דורש תקופת בידוד בבית המטופל לתקופה התלויה במינון המדויק שניתן לאותו מטופל.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.