פרנסואה טריפו – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ ניקוי קוד, קו מפריד בטווח מספרים
שורה 7: שורה 7:
|תאריך פטירה=[[21 באוקטובר]] [[1984]]
|תאריך פטירה=[[21 באוקטובר]] [[1984]]
|מקום לידה={{דגל|צרפת}} [[פריז]], [[צרפת]]
|מקום לידה={{דגל|צרפת}} [[פריז]], [[צרפת]]
|מקום פטירה=
|עיסוק=[[במאי קולנוע]], [[מפיק קולנוע|מפיק]], [[תסריטאי]] ו[[שחקן]]
|עיסוק=[[במאי קולנוע]], [[מפיק קולנוע|מפיק]], [[תסריטאי]] ו[[שחקן]]
|סוגה מועדפת=
|שנות הפעילות=[[1955]]–[[1984]]
|שנות הפעילות=[[1955]]–[[1984]]
|יצירות בולטות=[[400 המלקות]] (1959){{ש}} [[לירות בפסנתרן]] (1960){{ש}} [[ז'יל וג'ים]] (1962) {{ש}} [[פרנהייט 451 (סרט)|פרנהייט 451]] (1966)
|יצירות בולטות=[[400 המלקות]] (1959){{ש}} [[לירות בפסנתרן]] (1960){{ש}} [[ז'יל וג'ים]] (1962) {{ש}} [[פרנהייט 451 (סרט)|פרנהייט 451]] (1966)
|הושפע מ=
|השפיע על=
|פרסים=
|אתר אינטרנט=
|קישור=0000076
|קישור=0000076
}}
}}
שורה 23: שורה 17:
טריפו נולד ב[[פריז]]. זהותו של אביו הביולוגי לוטה בערפל. לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה [[רופא שיניים]] יהודי בשם רונלד לוי, מהעיר בלפור שבצרפת. את השם טריפו קיבל מאביו החורג, [[אדריכל]] ומעצב ששמו היה רולן טריפו. כפי הנראה בגלל המלחמה ואולי בשל העובדה שאמו התביישה בו, גדל אצל סבתו, שנפטרה בהיותו בן עשר, והוא עבר לגור עם אמו ואביו החורג. כילד נהג לברוח מבית הספר כדי לקרוא ספרים או ללכת ל[[בית קולנוע|קולנוע]]. בגיל 16 פתח מועדון קולנוע עם כסף שקיבל בתמורה ל[[מכונת כתיבה|מכונת הכתיבה]] שגנב ממשרדו של אביו. מכיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת [[אנדרה באזאן]], טריפו החליט ללכת לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: [[כריס מרקר]], [[אלכסנדר אסטרוק]], [[אלן רנה]]. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. מאוחר יותר התגייס טריפו לצבא, נכנס ל[[בית כלא צבאי|כלא הצבאי]], ושוב באזאן הוציא אותו משם באמצעות קשריו. כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב במגזין החדש של אנדרה באזאן: "[[מחברות הקולנוע]]" (CAHIERS DU CINEMA). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו.
טריפו נולד ב[[פריז]]. זהותו של אביו הביולוגי לוטה בערפל. לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה [[רופא שיניים]] יהודי בשם רונלד לוי, מהעיר בלפור שבצרפת. את השם טריפו קיבל מאביו החורג, [[אדריכל]] ומעצב ששמו היה רולן טריפו. כפי הנראה בגלל המלחמה ואולי בשל העובדה שאמו התביישה בו, גדל אצל סבתו, שנפטרה בהיותו בן עשר, והוא עבר לגור עם אמו ואביו החורג. כילד נהג לברוח מבית הספר כדי לקרוא ספרים או ללכת ל[[בית קולנוע|קולנוע]]. בגיל 16 פתח מועדון קולנוע עם כסף שקיבל בתמורה ל[[מכונת כתיבה|מכונת הכתיבה]] שגנב ממשרדו של אביו. מכיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת [[אנדרה באזאן]], טריפו החליט ללכת לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: [[כריס מרקר]], [[אלכסנדר אסטרוק]], [[אלן רנה]]. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. מאוחר יותר התגייס טריפו לצבא, נכנס ל[[בית כלא צבאי|כלא הצבאי]], ושוב באזאן הוציא אותו משם באמצעות קשריו. כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב במגזין החדש של אנדרה באזאן: "[[מחברות הקולנוע]]" (CAHIERS DU CINEMA). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו.


"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "[[תאוריית האוטר|פוליטיקת האוטר]]"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק שהבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם. טריפו היה אחד מדוגלי האוטריזם הגדולים. בין גיבוריו היו [[ז'אן רנואר|רנואר]], [[היצ'קוק]], [[רוברט אולדריץ'|אולדריץ']] ו[[ארנסט לוביטש|לוביטש]]. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם [[תפאורה|תפאורות]], שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים [[סרט קצר|סרטים קצרים]].{{הערה|למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: [[איתן גרין]] (עורך), '''במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע'''. תל אביב: [[עם עובד]], 1985. עמ' 56-74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: [[יהושע קנז]].}}
"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "[[תאוריית האוטר|פוליטיקת האוטר]]"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק שהבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם. טריפו היה אחד מדוגלי האוטריזם הגדולים. בין גיבוריו היו [[ז'אן רנואר|רנואר]], [[היצ'קוק]], [[רוברט אולדריץ'|אולדריץ']] ו[[ארנסט לוביטש|לוביטש]]. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם [[תפאורה|תפאורות]], שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים [[סרט קצר|סרטים קצרים]].{{הערה|למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: [[איתן גרין]] (עורך), '''במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע'''. תל אביב: [[עם עובד]], 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: [[יהושע קנז]].}}


ב-[[1958]], לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון - "[[400 המלקות]]" - סרט [[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפי]] שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו. כשטריפו הציג את הסרט ב[[פסטיבל קאן]] הוא זכה בפרס לבמאי הטוב ביותר וחנך את מה שהפך ל"גל החדש" הצרפתי.
ב-[[1958]], לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון - "[[400 המלקות]]" - סרט [[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפי]] שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו. כשטריפו הציג את הסרט ב[[פסטיבל קאן]] הוא זכה בפרס לבמאי הטוב ביותר וחנך את מה שהפך ל"גל החדש" הצרפתי.
שורה 38: שורה 32:


==מסרטיו המפורסמים==
==מסרטיו המפורסמים==

* [[400 המלקות]] (1959) Les Quatre Cents Coups
* [[400 המלקות]] (1959) Les Quatre Cents Coups
*[[לירות בפסנתרן|תירו בפסנתרן]] (1960) Tirez sur le pianiste
*[[לירות בפסנתרן|תירו בפסנתרן]] (1960) Tirez sur le pianiste

גרסה מ־16:09, 12 במאי 2017

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא נעדר נמ"נ, סגנון כתיבה, פרטים לא מדויקים.

תבנית:במאי פרנסואה טריפו (בצרפתית: François Truffaut;‏ 6 בפברואר 1932 – 21 באוקטובר 1984) היה במאי קולנוע צרפתי שהשתייך לגל החדש, אשר החל את דרכו כמבקר קולנוע.

ביוגרפיה

טריפו נולד בפריז. זהותו של אביו הביולוגי לוטה בערפל. לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה רופא שיניים יהודי בשם רונלד לוי, מהעיר בלפור שבצרפת. את השם טריפו קיבל מאביו החורג, אדריכל ומעצב ששמו היה רולן טריפו. כפי הנראה בגלל המלחמה ואולי בשל העובדה שאמו התביישה בו, גדל אצל סבתו, שנפטרה בהיותו בן עשר, והוא עבר לגור עם אמו ואביו החורג. כילד נהג לברוח מבית הספר כדי לקרוא ספרים או ללכת לקולנוע. בגיל 16 פתח מועדון קולנוע עם כסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. מכיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזאן, טריפו החליט ללכת לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. מאוחר יותר התגייס טריפו לצבא, נכנס לכלא הצבאי, ושוב באזאן הוציא אותו משם באמצעות קשריו. כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב במגזין החדש של אנדרה באזאן: "מחברות הקולנוע" (CAHIERS DU CINEMA). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו.

"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק שהבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם. טריפו היה אחד מדוגלי האוטריזם הגדולים. בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק, אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות, שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.[1]

ב-1958, לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון - "400 המלקות" - סרט אוטוביוגרפי שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו. כשטריפו הציג את הסרט בפסטיבל קאן הוא זכה בפרס לבמאי הטוב ביותר וחנך את מה שהפך ל"גל החדש" הצרפתי.

סדרת הסרטים שבה גילם ז'אן פייר לאו את האלטר אגו הקולנועי של טריפו, נפתחת ב-'400 המלקות' מ-1959, ממשיכה בסרט הקצר 'אנטואן וקולט', עוברת ל'נשיקות גנובות' מ-1968, 'תרגיל בנישואין' מ-1970, ונחתמת ב'אהבה במנוסה' מ-1979. אהבתו של טריפו לספרות באה לידי ביטוי בפרויקט השאפתני הזה, שהזכיר פרויקטים ספרותיים אוטוביוגרפיים אחרים.

טריפו עוסק בסרטיו באהבה, לרוב בגילומה הגברי, הרומנטי הקיצוני שמהול בתשוקה ובפטישיזם מעודן. היחס של טריפו לאהבה ולתשוקה אירוני, חכם, בוגר, אבל האירוניה, החוכמה והבגרות אינן ממוטטות את המבנה מלמטה, אינן מערערות את התשוקה והאהבה, אלא רק מהרהרות אחריהן. "אני אשה, עם צרכים של אשה, צרכים בדיוק כמו שיש לך, אני לא 'רוח'", אומרת לאנטואן המופתע אשת הבוס הנערצת עליו. המפגש עם 'האֵלָה', שמתגלה כבשר ודם, מאפשר לאנטואן להחליט להינשא לחברתו כריסטין, שאותה הוא לא מעריץ, כפי שאמר לה בבוטות באחת מפגישותיהם (את כריסטין גילמה השחקנית קלוד ז'אד, שנפטרה לאחרונה, ולכבודה הרטרוספקטיבה).

טריפו עבר מביקורת לבימוי, ומימש בסרטיו את מה שניסח במאמריו. הסגנון של טריפו יצא נגד הקולנוע הנוסחתי של צרפת של שנות 50. הוא עשה קולנוע אישי, משוחרר, חדשני, ובעיקר - קולנוע שלוקח סיכונים רבים. בפרספקטיבה של למעלה מ-45 שנה אחרי, הסגנון של טריפו נראה חדשני פחות ממה שהיה ב-1959, אך יש לזכור שתנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאג'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו אז כאלמנטים מרעננים וחדשניים.

השובבות הסגנונית של טריפו יצאה נגד הקונבנציות המיושנות ועזרה לפתוח את הדלתות לבמאים צעירים אחרים שהחלו לצלם את סרטיהם ברחובות, ולספר את סיפורם האישי בסרטים. בנוסף, מעבר לחדשנות, סרטיו של טריפו הציעו רגישות אדירה כלפי העולם. אהבתו לקולנוע, ספרים, נשים ובני אדם ככלל, משתקפת בכל סרטיו והופכת אותו לאחד הבמאים הכי אהובים בתולדות הקולנוע.

ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן שפילברג, מפגשים מהסוג השלישי.

מסרטיו המפורסמים

ספריו בעברית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פרנסואה טריפו
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרנסואה טריפו

הערות שוליים

  1. ^ למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56–74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרנסואה_טריפו&oldid=20706829"