פרנסואה טריפו

פרנסואה טריפו (בצרפתית: François Truffaut;‏ 6 בפברואר 1932 - 21 באוקטובר 1984) במאי קולנוע צרפתי שהשתייך לגל החדש, אשר החל את דרכו כמבקר קולנוע.

ביוגרפיה

טריפו נולד בפריז בשם פרנסואה לוי, לאב יהודי שהיה רופא שיניים מהעיר בלפור שבצרפת. את השם טריפו קיבל מבעלה של האם, אדריכל ומעצב ששמו היה רולן טריפו. כפי הנראה בגלל המלחמה ואולי בשל העובדה שאמו התביישה בו, גדל אצל סבתו, שנפטרה בהיותו בן עשר, והוא עבר לגור עם אמו ואביו החורג, שאת שם משפחתו הוא נשא. כילד נהג לברוח מבית הספר כדי לקרוא ספרים או ללכת לקולנוע. בגיל 16 פתח מועדון קולנוע עם כסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. מכיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזין, טריפו החליט ללכת לשכנע את באזין לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזין וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שהוא יסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלו עוד שלוש הקרנות, משך את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזין הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. מאוחר יותר, טריפו התגייס לצבא, נכנס לכלא הצבאי, ושוב באזין הוציא אותו משם באמצעות קשריו. הביוגרפיה של טריפו היא ביוגרפיה של אהבת קולנוע. כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב במגזין החדש של אנדרה באזין: "מחברות קולנוע" (CAHIERS DU CINEMA). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו.

"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק שהבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם. טריפו היה אחד מדוגלי האוטריזם הגדולים. בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק, אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי של אז התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות, שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.

ב-1958, לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון - "400 המלקות" - סרט אוטוביוגרפי שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו. כשטריפו הציג את הסרט בפסטיבל קאן הוא זכה בפרס לבמאי הטוב ביותר וחנך את מה שהפך ל"גל החדש" הצרפתי.

. סדרת הסרטים המיוחד במינה הזו, שבה גילם ז'אן פייר לאו את האלטר-אגו הקולנועי של הבמאי האהוב הזה, טריפו, נפתחת ב-'400 המלקות' מ-1959, ממשיכה בסרט הקצר וקורע הלב 'אנטואן וקולט', עוברת ל'נשיקות גנובות' מ- 1968, ל'תרגיל בנישואין' מ-1970, וחותמת ב'אהבה במנוסה' מ-1979. טריפו הוא במאי ספרותי מאוד, אוהב ספרות ומושפע מספרות, והפרויקט השאפתני הזה מזכיר פרויקטים ספרותיים אוטוביוגרפיים אחרים.

טריפו עסוק בסרטיו באהבה, לרוב בגילומה הגברי, לרוב בגילומה הרומנטי הקיצוני שמהול בתשוקה ובפטישיזם מעודן. היחס של טריפו לאהבה ולתשוקה אירוני, חכם, בוגר, אבל האירוניה, החוכמה והבגרות אינן ממוטטות את המבנה מלמטה, אינן מערערות את התשוקה והאהבה, אלא רק מהרהרות אחריהן. "אני אשה, עם צרכים של אשה, צרכים בדיוק כמו שיש לך, אני לא 'רוח'", אומרת לאנטואן המופתע אשת הבוס הנערצת עליו. המפגש עם 'האֵלָה', שמתגלה כבשר ודם, מאפשר לאנטואן להחליט להינשא לחברתו כריסטין, שאותה הוא לא מעריץ, כפי שאמר לה בבוטות באחת מפגישותיהם (את כריסטין גילמה השחקנית קלוד ז'אד, שנפטרה לאחרונה, ולכבודה הרטרוספקטיבה).

טריפו עבר מביקורת לבימוי, ומימש בסרטיו את מה שניסח במאמריו. הסגנון של טריפו יצא נגד הקולנוע הנוסחתי של צרפת של שנות 50. הוא עשה קולנוע אישי, משוחרר, חדשני, ובעיקר - קולנוע שלוקח הרבה סיכונים. היום, אחרי למעלה מ-45 שנה, הסגנון של טריפו נראה הרבה פחות חדשני ממה שהיה ב-1959, אך צריך להבין שתנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאג'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו אז כאלמנטים מרעננים וחדשניים.

השובבות הסגנונית של טריפו יצאה נגד הקונבנציות המיושנות ועזרה לפתוח את הדלתות לבמאים צעירים אחרים שהחלו לצלם את סרטיהם ברחובות, ולספר את סיפורם האישי בסרטים. בנוסף, מעבר לחדשנות, סרטיו של טריפו הציעו רגישות אדירה כלפי העולם. אהבתו לקולנוע, ספרים, נשים ובני אדם ככלל, משתקפת בכל סרטיו והופכת אותו לאחד הבמאים הכי אהובים בתולדות הקולנוע.

ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן שפילברג, מפגשים מהסוג השלישי.

מסרטיו המפורסמים

• 400 המלקות (1959) Les Quatre Cents Coups
• לירות בפסנתרן (1960) Tirez sur le pianiste
• אנטואן וקולט (1962) Antoine et Colette
• ז'יל וג'ים (1962) Jules et Jim
• פרנהייט 451 (1966) Fahrenheit 451
• הכלה לבשה שחורים (1968) La mariée était en noir
• נשיקות גנובות (1969) Baisers volés
• תרגיל בנישואין (1970) Domicile Conjugal
• ילד פרא (1970) L'enfant sauvage
• שתי נשים אנגליות (1972) Les Deux Anglaises et le continent
• לילה אמריקאי (1973) La Nuit Americaine
• סיפורה של אדל ה. (1975) L'Histoire d'Adèle H
• דמי כיס (1976) L'Argent de poche
• הגבר שאהב נשים (1977) L'Homme qui aimait les femmes
• החדר הירוק (1978) La Chambre verte
• אהבה במנוסה (1979) L'Amour en fuite
• המטרו האחרון (1980) Le Dernier Métro
• האשה ממול (1981) La Femme d'à côté
• לפתע ביום ראשון (1983) Vivement Dimanche !

מספריו

• היצ'קוק. מצרפתית הילה קרס, עריכה שגיא מעין; הוצאת בבל-האוזן השלישית. 2004.

• הסרטים בחיי. מצרפתית אביטל ענבר; תל אביב, הוצאת מסדה, 1987.

לקריאה נוספת

• זאב רב נוף, מסך גדול. הוצאת כתר 1982.
• ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו - האיש שאהב סרטים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פרנסואה טריפו

• פרנסואה טריפו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• דרור משעני, "הציטוט" הקולנועי איננו שעשוע אינטלקטואלי. הוא מהפכה, באתר הארץ
• עירית שמגר, פרנסואה טריפו, מתוך עמלנט, מקור: הוצאת המכון הצרפתי בתל אביב, מרס-אפריל 1986
• סרג' אנקרי, אנטואן דואנל - הבן הכפוי, מתוך עמלנט, מקור: הוצאת המכון הצרפתי בתל אביב, מרס-אפריל 1986