פרנסואה טריפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: נעדר נמ"נ, סגנון כתיבה, פרטים לא מדויקים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פרנסואה טריפוצרפתית: François Truffaut;‏ 6 בפברואר 193221 באוקטובר 1984) היה במאי קולנוע צרפתי שהשתייך לגל החדש, אשר החל את דרכו כמבקר קולנוע.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריפו נולד בפריז. זהותו של אביו הביולוגי לוטה בערפל. לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה רופא שיניים יהודי בשם רונלד לוי, מהעיר בלפור שבצרפת. את השם טריפו קיבל מאביו החורג, אדריכל ומעצב ששמו היה רולן טריפו. כפי הנראה בגלל המלחמה ואולי בשל העובדה שאמו התביישה בו, גדל אצל סבתו, שנפטרה בהיותו בן עשר, והוא עבר לגור עם אמו ואביו החורג. כילד נהג לברוח מבית הספר כדי לקרוא ספרים או ללכת לקולנוע. בגיל 16 פתח מועדון קולנוע עם כסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. מכיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזאן, טריפו החליט ללכת לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. מאוחר יותר התגייס טריפו לצבא, נכנס לכלא הצבאי, ושוב באזאן הוציא אותו משם באמצעות קשריו. כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב במגזין החדש של אנדרה באזאן: "מחברות הקולנוע" (CAHIERS DU CINEMA). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו.

"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק שהבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם. טריפו היה אחד מדוגלי האוטריזם הגדולים. בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק, אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות, שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.‏[1]

ב-1958, לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון - "400 המלקות" - סרט אוטוביוגרפי שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו. כשטריפו הציג את הסרט בפסטיבל קאן הוא זכה בפרס לבמאי הטוב ביותר וחנך את מה שהפך ל"גל החדש" הצרפתי.

סדרת הסרטים שבה גילם ז'אן פייר לאו את האלטר אגו הקולנועי של טריפו, נפתחת ב-'400 המלקות' מ-1959, ממשיכה בסרט הקצר 'אנטואן וקולט', עוברת ל'נשיקות גנובות' מ-1968, 'תרגיל בנישואין' מ-1970, ונחתמת ב'אהבה במנוסה' מ-1979. אהבתו של טריפו לספרות באה לידי ביטוי בפרויקט השאפתני הזה, שהזכיר פרויקטים ספרותיים אוטוביוגרפיים אחרים.

טריפו עוסק בסרטיו באהבה, לרוב בגילומה הגברי, הרומנטי הקיצוני שמהול בתשוקה ובפטישיזם מעודן. היחס של טריפו לאהבה ולתשוקה אירוני, חכם, בוגר, אבל האירוניה, החוכמה והבגרות אינן ממוטטות את המבנה מלמטה, אינן מערערות את התשוקה והאהבה, אלא רק מהרהרות אחריהן. "אני אשה, עם צרכים של אשה, צרכים בדיוק כמו שיש לך, אני לא 'רוח'", אומרת לאנטואן המופתע אשת הבוס הנערצת עליו. המפגש עם 'האֵלָה', שמתגלה כבשר ודם, מאפשר לאנטואן להחליט להינשא לחברתו כריסטין, שאותה הוא לא מעריץ, כפי שאמר לה בבוטות באחת מפגישותיהם (את כריסטין גילמה השחקנית קלוד ז'אד, שנפטרה לאחרונה, ולכבודה הרטרוספקטיבה).

טריפו עבר מביקורת לבימוי, ומימש בסרטיו את מה שניסח במאמריו. הסגנון של טריפו יצא נגד הקולנוע הנוסחתי של צרפת של שנות 50. הוא עשה קולנוע אישי, משוחרר, חדשני, ובעיקר - קולנוע שלוקח סיכונים רבים. בפרספקטיבה של למעלה מ-45 שנה אחרי, הסגנון של טריפו נראה חדשני פחות ממה שהיה ב-1959, אך יש לזכור שתנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאג'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו אז כאלמנטים מרעננים וחדשניים.

השובבות הסגנונית של טריפו יצאה נגד הקונבנציות המיושנות ועזרה לפתוח את הדלתות לבמאים צעירים אחרים שהחלו לצלם את סרטיהם ברחובות, ולספר את סיפורם האישי בסרטים. בנוסף, מעבר לחדשנות, סרטיו של טריפו הציעו רגישות אדירה כלפי העולם. אהבתו לקולנוע, ספרים, נשים ובני אדם ככלל, משתקפת בכל סרטיו והופכת אותו לאחד הבמאים הכי אהובים בתולדות הקולנוע.

ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן שפילברג, מפגשים מהסוג השלישי.

מסרטיו המפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למאמר היסוד בהתקפותיו אלו ראו את פרנסואה טריפו, "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 56-74. במקור מתוך "מחברות לקולנוע", ינואר 1954. מצרפתית: יהושע קנז.