הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה

הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה
Militärverwaltung in Frankreich

צרפת הכבושה: אזור הכיבוש הגרמני (באדום) והאיטלקי (בצהוב), האזור החופשי, האזור המוגבל, המינהל הצבאי בבלגיה ובצפון צרפת, ואלזס-לורן שסופחה לגרמניה
היסטוריה
ישות קודמת	1940: הרפובליקה הצרפתית השלישית 1942: צרפת של וישי 1943: הממשל הצבאי האיטלקי
ישות יורשת	הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית

הממשל הצבאי בצרפת (בגרמנית: Militärverwaltung in Frankreich; בצרפתית: Administration militaire en France) הייתה רשות כיבוש שהוקמה ביוני 1940 על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לנהל את האזורים הכבושים של צפון ומערב צרפת. כאשר גם האזור הלא כבוש בדרום המכונה zone libre ("אזור חופשי") נכבש ושמו שונה ל-zone sud ("אזור דרום").

תפקידי הממשל הצבאי בצרפת הוגדרו בחלקם על ידי התנאים שנקבעו על ידי הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת לאחר הצלחת הבליצקריג של הוורמאכט שהובילה לנפילת צרפת; באותה תקופה גם הצרפתים וגם הגרמנים חשבו שהכיבוש יהיה זמני ויימשך רק עד שתגיע בריטניה להסכם עם גרמניה, שהאמינו שהוא קרוב. למשל, צרפת הסכימה שחייליה יישארו שבויי מלחמה עד להפסקת כל פעולות האיבה.

"המדינה הצרפתית" (État français) החליפה את הרפובליקה הצרפתית השלישית שהתפרקה בתבוסה. אף שהרחיבה באופן נומינלי את ריבונותה על כל המדינה, היא הייתה מוגבלת בפועל בהפעלת סמכותה לאזור החופשי. מכיוון שפריז הייתה ממוקמת באזור הכבוש, ממשלתה ישבה בעיירת המרפא וישי באוברן, ולכן היא הייתה ידועה יותר בשם ממשלת וישי.

בעוד שממשלת וישי הייתה אחראית באופן נומינלי על כל צרפת, הממשל הצבאי באזור הכבוש היה דיקטטורה נאצית בפועל. השלטון הנאצי הורחב לאזור החופשי כאשר הוא נכבש על ידי גרמניה ואיטליה במהלך מבצע אנטון ב-11 בנובמבר 1942 בתגובה למבצע לפיד, נחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה הצרפתית ב-8 בנובמבר 1942. ממשלת וישי נותרה קיימת, למרות שסמכותה הופחתה כעת מאוד.

הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הסתיים עם שחרור צרפת לאחר הפלישה לנורמנדי. הוא היה קיים באופן רשמי ממאי 1940 עד דצמבר 1944, אם כי רוב שטחו שוחרר על ידי בעלות הברית עד סוף קיץ 1944

אזורי הכיבוש

חיילים גרמנים צועדים ליד שער הניצחון בשדרת השאנז אליזה בפריז, יוני 1940.

אלזס-לורן סופחה לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה ב-1871 על ידי הקיסרות הגרמנית והוחזרה לצרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה. היא סופחה מחדש על ידי הרייך השלישי. המחוזות נור ופה-דה-קאלה צורפו לממשל הצבאי בבלגיה ובצפון צרפת, שהיה אחראי אף הוא לעניינים אזרחיים באזור ברוחב של 20 ק"מ (12 מייל) לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. "אזור אסור" נוסף היו אזורים בצפון-מזרח צרפת, המקבילים לחבל לורן וכמחצית מחבלי פראנש-קונטה, שמפאן ופיקארדי. נאסר על פליטי מלחמה לחזור לבתיהם, והיא נועדה למתיישבים גרמנים ולסיפוח בסדר הנאצי החדש (Neue Ordnung).

האזור הכבוש (בצרפתית: zone occupée, בגרמנית: Besetztes Gebiet) כלל את שאר צפון ומערב צרפת, כולל שני האזורים האסורים.

החלק הדרומי של צרפת, למעט המחצית המערבית של אקוויטניה לאורך החוף האטלנטי, הפך ל-zone libre ("אזור חופשי"), שבו משטר וישי נותר ריבון כמדינה עצמאית, אם כי תחת השפעה גרמנית כבדה בשל ההגבלות של שביתת הנשק (כולל מס כבד) והתלות הכלכלית בגרמניה. הוא כלל שטח של 246,618 קמ"ר, כ-45% מצרפת, וכלל כ-33% מכלל כוח העבודה הצרפתי. קו התיחום בין האזור החופשי לאזור הכבוש היה גבול דה פקטו, שהצריך אישור מעבר מיוחד מטעם השלטונות הגרמניים על מנת לעבור אותו.

עמדת שליטה גרמנית על קו התיחום, 1941

ההגבלות הללו נותרו במקומן לאחר כיבוש וישי והאזור שונה ל-zone sud ("אזור דרום"), וגם הוכנס לניהול צבאי בנובמבר 1942.

אזור הכיבוש האיטלקי כלל אזורים קטנים לאורך גבול האלפים, ואזור מפורז של 50 קילומטר (31 מייל) לאורך אותו אזור. הוא הורחב לכל השטח בגדה השמאלית של נהר הריין לאחר פלישתו יחד עם גרמניה לצרפת של וישי ב-11 בנובמבר 1942, למעט אזורים סביב ליון ומרסיי, שנוספו ל"אזור דרום" של גרמניה, וקורסיקה.

אזור הכיבוש האיטלקי נכבש גם הוא על ידי גרמניה והתווסף ל"אזור דרום" לאחר כניעתה של איטליה בספטמבר 1943, מלבד קורסיקה, ששוחררה על ידי נחיתות של כוחות צרפת החופשית וכוחות איטלקים מקומיים שהפכו לשותפים בלוחמה של בעלות הברית.

מבנה השלטון

לאחר שגרמניה וצרפת הסכימו על שביתת נשק בעקבות התבוסות של מאי ויוני, גנרל-אוברסט וילהלם קייטל והגנרל שארל הונציגר, נציגי הרייך השלישי וממשלת צרפת של המרשל פיליפ פטן בהתאמה, חתמו עליה ב-22 ביוני 1940 ב-Rethondes, קרחת יער ביער קומפיין. כפי שזה נעשה באותו מקום ובאותו קרון רכבת שבו נחתמה שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה כאשר גרמניה נכנעה, והיא ידועה בשם שביתת הנשק השנייה של קומפיין.

צרפת חולקה באופן גס לאזור צפוני כבוש ואזור דרומי לא כבוש, על פי אמנת שביתת הנשק "על מנת להגן על האינטרסים של הרייך הגרמני". האימפריה הקולוניאלית הצרפתית נותרה בסמכותו של משטר וישי של מרשל פטן. הריבונות הצרפתית הייתה אמורה להתפרש על כל שטח צרפת, כולל האזור הכבוש, אלזס ומוזל, אך הסעיף השלישי של שביתת הנשק קבע כי השלטונות הצרפתיים באזור הכבוש יצטרכו לציית לממשל הצבאי וכי גרמניה תממש זכויות של כוח כובש בתוכו:

באזור הכבוש של צרפת, הרייך הגרמני מממש את כל הזכויות של מעצמה כובשת. ממשלת צרפת מתחייבת להקל בכל דרך אפשרית ביישום זכויות אלו, ולספק את סיועם של השירותים המנהליים הצרפתיים לשם כך. ממשלת צרפת תנחה מיד את כל הפקידים והמנהלים של השטח הכבוש לציית לתקנות, ולשתף פעולה באופן מלא עם רשויות הצבא הגרמני.

הממשל הצבאי היה אחראי לעניינים אזרחיים בצרפת הכבושה. הוא חולק ל"קומנדנטורן" (ביחיד "קומנדנטור"), בסדר היררכי הולך ופוחת Oberfeldkommandanturen , Feldkommandanturen , Kreiskommandanturen ו-Ortskommandanturen. ענייני חיל הים הגרמני בצרפת תואמו באמצעות משרד מרכזי הידוע כ-Höheres Kommando der Marinedienststellen ב-Gross-Paris (פיקוד עליון לשירותי הצי באזור פריז רבתי) אשר בתורו היה כפוף למפקד בכיר בכל צרפת המכונה האדמירל פרנקרייך. לאחר מבצע אנטון, הפיקוד הימי "אדמירל פרנקרייך" פורק למשרדים קטנים יותר שהוכפפו ישירות לפיקוד המבצעי של קבוצת הצי מערב.