שבוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgהמונח "שבי" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שבי (פירושונים).
חייל אמריקאי שומר על שבויים קוריאנים במהלך מלחמת קוריאה.
איסוף שבויים מצריים בסיום מבצע חורב

שבוי הוא חייל או לוחם, המוחזק על ידי האויב לאחר שנתפס במהלך מעשי איבה בין מדינות.

תולדות ההתייחסות לשבויים בחוק הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נורמות תרבותיות שונות קבעו את היחס לשבויי מלחמה לפני התקופה המודרנית. היו חברות וזמנים בהם נהגו להרוג את השבויים מיד עם תפיסתם או לאחר זמן, ובזמנים ומקומות אחרים נהוג להשתמש בשבויי ככוח עבודה או לכלוא אותם. היו גם תקופות, למשל בימי מלחמות נפוליאון, בהם היה נהוג להעניק לשבויים חופש לנוע במדינה השובה, תמורת הבטחתם שלא יברחו. נוהג זה כונה פרול (Parole). היו גם מקרים בהם השבויים שוחררו באופן מלא, לעתים תמורת כופר ‏‏[1].

טיוטת הסכם ראשון להסדרת הטיפול בשבויים אושר בבריסל בשנת 1874, אולם ההסכם לא אושרר על ידי המדינות שהיו שותפות לגיבושו. רק בשנת 1899 אשררו מעצמות אירופה את אמנת האג הראשונה, שהותוותה על סמך עקרונות הסכם בריסל. בשנת 1907 אושררה אמנת האג השנייה שהייתה שדרוג של אמנת האג הראשונה. אמנת האג השנייה הייתה חלק מ"האמנה על אודות דיני ומנהגי המלחמה ביבשה (IV)" שאושררה על ידי כל המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה, למעט סרביה ומונטנגרו.

על פי אמנת האג השנייה, התחייבו הצדדים לנהוג בשבויים בצורה אנושית, ולכלוא אותם רק בתור אמצעי למנוע את בריחתם. תנאי השבויים היו צריכים להיות כתנאים של חיילים של המדינה השובה, מבחינת מגורים, אוכל ולבוש. על פי האמנה, הותר להעביד שבויים חוגרים תמורת תגמול כספי והשכר המגיע להם ישמש להטבת תנאי כליאתם והעודף ישולם להם עם השחרור.

זכויותיהם ומעמדם של שבויים נקבעו באמנות ז'נבה השלישית (1929) והרביעית (1949). האמנות מגינה על השבוי מרגע נפילתו בשבי ועד לשחרורו, ומחייבת את הצבאות לנקוט באמצעים שיקלו על זיהוי השבויים. האמנה אוסרת על עינוי שבויים, וקובעת שהמידע שמותר לדרוש משבוי כולל רק את שמו, תאריך לידתו, דרגתו ומספרו האישי. עוד קובעות האמנות כי כל חייל חייב לשאת עמו "פנקס שבי" שבו כלולים פרטיו האישיים והערות לגבי מצבו הרפואי, וכן דסקית זיהוי שעליה מוטבעים שמו ומספרו האישי. הצלב האדום מפקח על יישום האמנות, אך כוחו מוגבל, כיוון שהוא זקוק לשיתוף הפעולה של המדינות הלוחמות. חלק ניכר מהמדינות, גם בין אלה החתומות על אמנות ז'נבה, אינן משתפות פעולה באופן מלא, ואינן מקפידות על קיום האמנות - כאמור, גם לאחר ניסוחן של אמנות ז'נבה השלישית והרביעית, עדיין מקרים שבהם שבויים עוברים עינויים קשים אינם נדירים.

יחס לשבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות בינלאומיות קובעות כי אין לפגוע בחייל בצבא אויב שנכנע וחדל להוות איום, וכן אין להעמידו למשפט. חייל כזה נחשב שבוי, ועל-פי החוק הבינלאומי יש להחזיקו בתנאים סבירים עד תום המלחמה או עד להסדר כלשהו בין המדינות. הגוף הבינלאומי המפקח על תנאי החזקתם של שבויים ועל יצירת קשר בינם לבין קרוביהם הוא הצלב האדום הבינלאומי.

אמנות ז'נבה נועדו, כאמור, להסדיר יחס הוגן אל שבויי מלחמה, בהסתמך על מוסכמות שהיו מקובלות עוד בטרם כתיבתן (כך לדוגמה יוסף טרומפלדור, שהיה חייל בצבא רוסיה במהלך מלחמת רוסיה יפן, ונפל בשבי, סיפר שיחס יפן אל השבויים היה טוב, ולשבויים היהודים אף ניתן לקיים עיתון ושירותי דת).

עם זאת, גם לאחר עיגונם הרשמי, לא תמיד מקוימים עקרונות האמנה, ולעתים לוחמים שנופלים בשבי עוברים עינויים קשים. לעתים קרובות השובים מענים את שבוייהם כדי לקבל מהם מידע צבאי סודי, כמו גם לשם נקמה בצבא האויב, או אף סתם מתוך סדיזם. מעבר להתעללות פיזית, נפוצה גם התעללות נפשית בשבויים, המתבטאת בהסתרת מידע לגבי עתידם ומניעת יצירת קשר עם העולם שבחוץ. במקרים בהם מוחזקת קבוצה גדולה של שבויים במקום אחד, למניעת המידע מהשבויים יש משמעות טקטית מבחינת השובים - דיכוי מורלי של השבויים, אשר ימנע מהם לנסות למרוד או לברוח.

מקרים רבים של יחס מחפיר לשבויים היו במלחמת העולם השנייה: כך למשל, היפנים הקימו בסינגפור (שהייתה תחת כיבוש יפני) מחנה שבויים עצום בשם צ'אנגי, בו הוחזקו רבבות שבויים מקרב צבאות בעלות הברית בתנאים של רעב, זיהום ואי-מתן טיפול רפואי. אחד השבויים בצ'אנגי היה הסופר ג'יימס קולאוול (שהיה אז לוחם בצבא האמריקני), אשר חוויותיו במחנה השבויים היוו את הבסיס לספרו מלך עכברוש.

מקרים נוספים של התעללות בשבויים היו במהלך מלחמות ישראל. לוחמי צה"ל שנפלו בשבי המצרי או הסורי מעידים כי הוחזקו בחדרים חשוכים ומזוהמים והוכו קשות בידי שוביהם, לעתים עד לאובדן הכרה.

יחס המדינה לחייליה השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב לא נחשבת הנפילה בשבי לאות קלון, והמדינה אשר בשליחותה לחם השבוי נוקטת צעדים למען ההבטחת שלומו וחזרתו לביתו.

לעומת זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה התייחס שליט ברית המועצות סטלין לנפילה בשבי או לכניעה כאל בגידה, כיוון שהחיילים לא נלחמו עד המוות, לכן רובם של שני מיליון השבויים הסובייטיים שנשלחו בחזרה לברית המועצות אחרי סוף המלחמה נשלחו לגולאג לאחר הגיעם.

חילופי שבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמות ולעתים גם במהלכן, נערכות "עסקאות" של חילופי שבויים, שבמסגרתן משחררת כל מדינה את השבויים שנתפסו על ידה בתמורה לשחרור חייליה שנשבו במדינות אחרות[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

מדינת ישראל ידועה במיוחד בהסכמתה לשלם מחירים גבוהים בעבור חייליה השבויים, כמו גם בעבור גופותיהם של חיילים שנפלו בקרב. דוגמאות בולטות לכך הן עסקת ג'יבריל הראשונה בה שוחררו 4,765 מחבלים בתמורה לשישה חיילי נח"ל, עסקת ג'יבריל השנייה במהלכה שוחררו 1150 מחבלים בתמורה להחזרת שלושה חיילים שנפלו בשבי, עסקת שליט תמורת כ - 1030 מחבלים, כמו גם שחרור מאות מחבלים בתמורה לגופות שלושה חיילי צה"ל ואזרח אחד חי (אלחנן טננבאום) במסגרת עסקת חילופי שבויים עם החזבאללה.

טרוריסטים: שבויים או אסירים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיה קשה שהפכה נפוצה בסוף המאה ה-20 היא שבי בידי ארגונים חמושים שאינם כפופים למדינה כלשהי. הצלב האדום וארגוני סיוע אחרים, מתקשים לפקח על מצבם של חיילים שנשבו בידי ארגונים כאלה, ומתקשים לתווך במשא ומתן בין הארגונים החמושים לבין המדינות שחייליהן נשבו. בעיה אחרת היא מעמדם של אנשי הארגונים החמושים כשהם נתפסים בידי מדינה הלוחמת בהם. לא ברור אם על המדינה להעמידם למשפט או להחזיקם כשבויים, ולא ברור מול מי היא צריכה לשאת ולתת על שחרורם.

דוגמה: מדינת ישראל אינה מכירה באנשי ארגוני טרור הפועלים נגדה (חמאס, חזבאללה וכדומה) כחיילים, ולפיכך אינה מכירה בהם כשבויים כשהם נתפסים בידי חיילי צה"ל. לפעמים מועמדים אנשים אלה למשפט ונכלאים בגין עברה על חוקי מדינת ישראל, ולעתים הם מוחזקים לפי צו מעצר מנהלי. בעיתונות הישראלית מקובל לכנות אנשים אלה "אסירים" או "עצורים", בעוד התקשורת הערבית מכנה אותם "שבויים" (أسرى). בשנת 2002 חוקקה הכנסת חוק בשם "חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים", שנועד להסדיר את העניין בחוק [1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏אלון רחמימוב, אמנת האג והיחס לשבויים ברוסיה בזמן למחמת העולם הראשונה, בתוך: היסטוריה 14, אב תשס"ד, עמוד 54‏