הפלישה לנורמנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
הפלישה לנורמנדי (מבצע אוברלורד)
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
1944 NormandyLST.jpg
חיילים אמריקנים נוחתים בחוף אומהה, (בצילום הקרוי "אל תוך מלתעות המוות")
תאריך התחלה: 6 ביוני 1944
תאריך סיום: 30 ביוני 1944
משך הסכסוך: 3 שבועות ו-4 ימים
קרב לפני: קרב אנציו
קרב אחרי: מבצע דרגון
מקום: נורמנדי, צרפת
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of German Reich (1935–1945).svg גרד פון רונדשטט (החזית המערבית)
Flag of German Reich (1935–1945).svg ארווין רומל (קבוצת ארמיות B),
Flag of German Reich (1935–1945).svg פרידריך דולמן (הארמייה השביעית)

US flag 48 stars.svg דווייט אייזנהאואר (כוחות בעלות הברית באירופה)
Flag of the United Kingdom.svg ברנרד מונטגומרי (כוחות יבשתיים)
US flag 48 stars.svg ברטרם רמזי (כוחות ימיים)
US flag 48 stars.svg טרפורד לי מלורי (כוחות אוויריים)
Canadian Red Ensign 1921-1957.svg הארי קרראר (הארמייה הקנדית הראשונה)
US flag 48 stars.svg עומר בראדלי (הארמייה האמריקנית הראשונה)
Flag of the United Kingdom.svg מיילס דמפסי (הארמייה הבריטית השנייה)

כוחות

Flag of German Reich (1935–1945).svg יחידות מ-3 דיוויזיות חי"ר באזורי הנחיתה. 3 דיווזיות חי"ר נוספות ודיוויזית פאנצר במרחק קצר מאזורי הנחיתה ובחצי האי קרנטן.

סה"כ 156,000‏[2] (ביום הראשון של הפלישה)
US flag 48 stars.svg ארצות הברית - 73,000
Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת - 62,000
Canadian Red Ensign 1921-1957.svg קנדה - 21,000‏[3]

אבידות

Flag of German Reich (1935–1945).svg 6,500 נפגעים

סה"כ 10,260 נפגעים
US flag 48 stars.svg ארצות הברית - 6,600
Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת - 2,700
Canadian Red Ensign 1921-1957.svg קנדה - 960

נתיבי השיט לקראת הפלישה לנורמנדי
חיילים בדרך לנורמנדי
אספקה לחיילים
רגעי הפלישה
אוניית המערכה "נבאדה" מפגיזה את חוף יוטה בעת הפלישה

הפלישה לנורמנדי (שם קוד: "מבצע אוברלורד"; באנגלית: "Operation Overlord") הייתה פלישה אמפיבית של צבאות בעלות הברית המערביות בחופי נורמנדי, בצרפת הכבושה, שהתחוללה ב-6 ביוני 1944 עד 30 ביוני 1944[2] במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. ביומה הראשון של הפלישה השתתפו 156,000 חיילים של בעלות הברית, בסיוע 12,000 כלי טיס ו-6,900 כלי שיט, והיא נחשבת למבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה. הפלישה לנורמנדי מסמנת את פתיחתה של חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה, ואת ראשית הקץ של גרמניה הנאצית. עד לפלישה לנורמנדי הייתה מעורבותם של כוחות היבשה של צבאות ארצות הברית ובריטניה הגדולה במלחמה נגד גרמניה הנאצית ביבשת אירופה מוגבלת (הפלישה לסיציליה ולאיטליה).

מקור המונח D-Day[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוהל הצבאי המקובל בעריכת תוכנית צבאית אינו מפרט בדרך כלל את התאריך שבו תתחיל הוצאתה לפועל, משום שזוהי החלטה המתקבלת בנפרד. המונח "יום הע'"‏[4], שנקרא באנגלית D-Day, השגור בתכנונים צבאיים בכל פקודת מבצע שהיא, פירושו "היום שייקבע בבוא העת לפתיחתו של מבצע כלשהו". האות D מציינת Day, יום. בדומה לכך, "שעת הש'" (H Hour) היא השעה שבה ייפתח המבצע. כיוון שכך, גם תכנון מבצע אוברלורד כלל יום ע' (שתאריכו המדויק נקבע, ממש ברגע האחרון). עם זאת, בלשון העיתונאית התבסס מאז הכינוי D-Day כשמו המיוחד של היום הראשון של מבצע אוברלורד, אף שהוא אינו שמו הרשמי; עוד קודם לפלישה לנורמנדי וגם לאחריה נעשה שימוש במונח D-Day למבצעים ופלישות שונים‏[5].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית, החזית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר לאחר נפילת צרפת ונסיגת הצבא הבריטי דנקירק בקיץ של 1940, החלו הבריטים לתכנן באופן תיאורטי את חזרתם ליבשת, אף שבפועל לא היה להם המשאבים וכח האדם הנחוצים למבצע כה נרחב ומסובך, מאחר ובריטניה עמדה לבדה במערכה נגד גרמניה הנאצית באירופה.

עם כניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941, הסכימו ביניהן בעלות-הברית המערביות על אסטרטגיית "גרמניה תחילה", כלומר, מטרת המלחמה המרכזית שלהן היא כניעת גרמניה בלא תנאי והפלת המשטר הנאצי. לפיכך היה ברור שיהיה עליהן לפלוש ליבשת אירופה. האמריקאים, ובראשם הרמטכ"ל גנרל ג'ורג' מרשל, לחצו לבצע פלישה מוקדמת לאירופה בשלהי 1942 (מבצע סלדג'האמר) או באמצע 1943 (מבצע ראונדאפ)‏[6]. גם מנהיג ברית המועצות, יוסף סטלין, דרש ממנהיגי בנות הברית המערביות לפתוח חזית שנייה במערב, כדי להקל על הלחץ העצום שבו היה שרוי הצבא האדום, עליו ניטל להתמודד מול מרבית הצבא הגרמני מאז הפלישה לברית המועצות ביוני 1941.

אולם הנסיבות לא אפשרו פלישה בהיקף גדול לאירופה באותה עת. הצבא האמריקני עוד היה בתהליך הקמה, והנחתות הדרושות לחציית התעלה האנגלית עוד לא נבנו. מעבר לכך, צר'צ'יל וראש המטה הכללי הבריטי אלן ברוק נמנעו מפלישה ליבשת אירופה במועד שנראה להם מוקדם מדי בגלל שיקולים צבאיים וצרכים פוליטיים‏[7]. במקום זאת, הם כפו את הסטת היוזמה לסדרה של מערכות באפריקה הצפונית, בים התיכון, ולאחר מכן איטליה, שנועדו להחליש ולפצל את הוורמאכט.

אך הפעלת כל צבא בנות הברית המערביות אך ורק במערכה מוגבלת באיטליה לא הייתה מקובלת מבחינתם של האמריקאים והסובייטים. אף שהאסטרטגיה המועדפת על צ'רצ'יל הייתה לתקוף את גרמניה דרך איטליה, אותה כינה "שיפולי הבטן הרכים של אירופה", הוא נאלץ לבסוף להסכים ללחץ האמריקאים, שהיו כעת הבכירים בברית האנגלו-אמריקנית, לפלישה למערב אירופה. איטליה נותרה בגדר זירת מלחמה משנית עד תום המלחמה. בועידת וושינגטון (מאי 1943) וועידת קוויבק (אוגוסט 1943), בה נפגשו צ'ר'ציל ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, אושרה לבסוף התוכנית לפלישה לצפון-מערב אירופה לה ניתן שם הקוד אוברלורד, שתחל לא יאוחר ממאי 1944; עוד הוחלט על מבצע אנוויל - נחיתה בדרום צרפת, שנועדה להתחיל במקביל לאוברלורד‏[8]. החלטה זו הוצגה בפני סטלין בועידת טהראן (נובמבר-דצמבר 1943), שהבטיח בתמורה לפתוח במתקפה מתואמת במזרח ולהכריז מלחמה על יפן אחרי שתיכנע גרמניה‏[9].

הגרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלונות מבצע ברברוסה וקרב סטלינגרד היה ברור שהמלחמה בחזית המזרחית לא תוכרע תוך זמן קצר ושרוב המשאבים הצבאיים ימשיכו להישלח למזרח כדי להתמודד עם ברית המועצות. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב-1941, סכנת הפלישה מבריטניה לשאר אירופה הפכה ממשית. היטלר היה מודע כי בעלות הברית המערביות יפתחו בסופו של דבר ב"חזית שנייה" באירופה, אך התמהמהותם של האנגלו-אמריקנים במערכות משניות בים התיכון, והמערכה במזרח שדרשה את כל המשאבים הפנויים, הובילה אותו להמעיט באיום הנשקף.

אך בשלהי 1943 הבין היטלר כי איננו יכול להתעלם עוד מהאיום. ב"הנחיית הפירהרר מס' 51", מיום 3 בנובמבר 1943, הוא החליט לחזק את ההגנות במערב ולהעביר תגבורות מהמזרח, מאחר ולדעתו, עתידה המערכה המכרעת להתנהל בחופי צרפת. בהנחיה זו הצהיר כי האיום שנשקף ממערב, מבעלות הברית המערביות, גדול אף יותר מהסכנה ממזרח, מהצבא האדום. לתפיסתו, (כפי שמתואר בהנחיה 51) המרחבים העצומים במזרח מאפשרים אובדן שטח ניכר ללא סכנה ישירה על גרמניה, בעוד שהתקפה אנגלו-אמריקנית מוצלחת תיצור איום ישיר על לב אזור התעשייה של גרמניה, חבל הריין והרור‏[10]. מעבר לכך, בתחילת 1944 הוא העניק קדימות לחזית המערבית. ב-20 במרץ הסביר למפקדיו במערב כי סיכול הנחיתה תהיינה הגורם המכריע של כל המלחמה; הוא האמין כי במידה ותיכשל ניסיון הפלישה, בעלות הברית לעולם לא ינסו לפלוש שוב. אז יוכל הוורמאכט להעביר עשרות דיוויזיות לחזית המזרח ולהטות את המצב שם‏[11].

החומה האטלנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החומה האטלנטית

היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות הפשיטה של כוחות קומדנו בריטיים בסנט נזאיר שבנורמנדי במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפירהרר מספר 40" ב-23 במרץ, שציוותה על הקמת ביצורים (החומה האטלנטית) לאורך חופי מערב אירופה על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו-אמריקאי. הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת והיחידות כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מיד אחריה. באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר אלברט שפר (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, הטודט) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול צרפת עם ספרד ועד נורווגיה; הוא רצה 15,000 נקודות בצורות שיאוישו ב-300,000 מגנים, והורה להשלים את בניית הביצורים עד ה-1 במאי 1943, המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה‏[12]. כישלון הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצימה אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית.

בנובמבר 1943, היטלר הטיל את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על פילדמרשל ארווין רומל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו מפקד קבוצת ארמיות B בינואר 1944. רומל האמין שקיומם של ביצורי חוף בחופי הפלישה הוא הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה; נבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. מול החוף הכיל קו ההגנה הראשון מוקשים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת הגיאות החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער, מורכבים ממסגרות ברזל, כשלושה מטרים גובהן, שהוצבו במים כ-150 מטרים מקו שיא הגיאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או פגזי ארטילריה. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגיאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית קיפודים צ'כיים, שנועדו לקרוע את תחתיתה של נחתת. עד רגע הפלישה זרו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת דאונים ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע; אלו זכו לכינוי "האספרגוס של רומל".

החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש, ואי לכך היה צורך לבצר קו חוף באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהמקום הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה-דה-קאלה (הודות למבצע הטעיה נרחב של בעלות הברית) והשקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של התשתיות בגרמניה ובצרפת על ידי הפצצות בעלות הברית ופעילות חבלנית מצד המחתרת הצרפתית, הרזיסטנס.

תכנון אוברלורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1943 מינתה ועדת ראשי המטות המשולבים של בעלות הברית את לוטנט ג'נרל פרדריק מורגן הבריטי, לתפקיד ראש המטה של המפקד העליון של בעלות הברית המיועד (COSSAC), גוף שקדם למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית. הוטל עליו לתאם ולקדם את התוכניות להתקפה בהיקף מלא על היבשת (אירופה המערבית), לא יאוחר מ-1944. מורגן גיבש תחתיו צוות של קצינים בריטים ואמריקנים, והם החלו בתכנון המבצע. לבחירת אתר הנחיתה היו מספר גורמים מגבילים. הוא חייב להיות בטווח מטוסי היירוט של בעלות הברית, שבסיסיהם היו בממלכה המאוחדת. בקרבה מיידית חייב להיות לפחות נמל גדול אחד, שניתן לכבוש מכיוון היבשה ולהפעילו מהר ככל האפשר. מגבלה נוספת הייתה מספר הנחתות שהוקצו למבצע, שהגבילו את המתכננים להסתערות של שלוש דיוויזיות. אחת העקרונות בתכנון המבצע היה ריכוז הכוח: יהיה אתר פלישה אחד, והדיוויזיות ינחתו זו בצד זו.

נשקלו מספר רב של אתרי נחיתה. חוף פה-דה-קלה, בקצה הצפוני של צרפת, היה אידיאלי מרוב הבחינות, שכן הוא היה בן הנתיב הימי הקצר ביותר, וקרוב יותר לגרמניה, אך שם הקימו הגרמנים את הקטע המבוצר ביותר של החומה האטלנטית, שכן מסיבות אלו הם צפו שהפלישה תתרחש שם. בחבל בריטני במערב צרפת היו יתרונות של נמל עיקרי בברסט, אך חבל זה היה מרוחק מדי מבריטניה ומגרמניה. נמל שרבור בחצי האי קוטנטן היה קרוב יותר לשניהם, אבל הוא נצפה מאיי התעלה גרנזי וג'רזי שהוחקזו בידי הגרמנים, ובסיסו הצר של קוטנטן היה מאפשר לגרמנים לנתק את ראש החוף בקלות יחסית‏[13].

בתהליך הניפוי הצטמצה הבחירה לחוף קלוודוס בנורמנדי. בעיית המחסור בנמל גדול נפתרה באמצעות תכנונם של נמלים מלאכותיים (מאלברי). בקרבת קן היה שדה תעופה שניתן להשתלט עליו בהסתערות מוצנחת ביום הראשון. תפיסת קן תנתק את מסילת הברזל ואת הכביש מפריז לשרבור, כך שהיא תבודד את חצי האי קוטנטן ובה בעת תאפשר לפולשים לאיים על פריז. בנוסף, היה זה הגבול בין גזרת הארמייה הגרמנית ה-15 בצפון מזרח ו השביעית בדרום מערב, ומשום כך היווה נקודת תורפה לגרמנים. ההתקפה תונחת על הארמייה השביעית החלשה יותר, שלה רק דיוויזייית פאנצר אחת (ה-21)‏[14].

טיוטת התכנית הראשונה ל"מבצע אוברלורד" גובשה בקיץ 1943 על ידי COSSAC, לפיה הנחיתה תבוצע בחבל נורמנדי בין העיר קן לחצי האי קוטנטן בכוח של שלוש דיוויזיות, ושתי בריגדות שיוצנחו מהאוויר; ישנה חשיבות בהבטחת עליונות אווירית וימית מוחלטת, ומניעת התקפות-נגד גרמניות על ידי הפצצות מהאוויר והצנחת חיילים; 11 דיוויזיות נוספות ינחתו בפרק זמן של שבועיים מיום הע' באמצעות נמלים מלאכותיים שיובלו דרך התעלה; בהתבסס ראש גשר, כוח של 100 דיוויזיות (שעיקרו אמריקאי) יתקבץ בצרפת לקראת המתקפה הסופית על הרייך‏[15].

בדצמבר 1943 התמנה דוויט אייזנהאואר לתפקיד המפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה המערבית, כאשר ברנרד מונטגומרי נעשה מפקד כל כוחות היבשה שלו. אייזנהאואר פיקד בעבר על שלוש פלישות מוצלחות, שכולן היו מבצעים משולבים, בהשתתפות כוחות אוויר, ים ויבשה בריטיים ואמריקניים. הוא הקים בלונדון את מפקדתו, המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית, שנטלה לידיה את תפקידי COSSAC. אחד השינויים החשובים שהוכנסו לתוכנית הפלישה המקורית של COSSAC היה הרחבת חזית הפלישה להתקפה ראשונית משלוש לחמש דיוויזיות, ומגזרה של 40 קילומטרים ל-65. אייזנהאואר ומונטגומרי גם דחו את תאריך הפלישה מ-1 במאי לשבוע הראשון של יוני, בגלל הצורך להחזיר מאיטליה את הנחתות שהופעלו במתקפה על אנציו, לאפשר בניית נחתות נוספות, וכדי לתת למפציצים זמן רב יותר להריסת הדרכים, מסילות הברזל, הגשרים והמנהרות שהיו יכולים לשמש את כוחות העתודה הגרמניים בצאתם להתקפות נגד‏[16].

לפי תוכנית הפלישה הסופית, תוביל קבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי את ההסתערות. היא הורכבה משתי ארמיות: הארמייה הראשונה של ארצות הברית בפיקודו של גנרל עומר ברדלי ובה שני קורפוסים, החמישי בפיקודו של לנארד ג'ירו והשביעי בפיקודו של ג'וזף קולינס, אשר ינחתו בחופים המערביים. הארמייה השנייה הבריטית בפיקודו של מיילס דמפסי, ובה קורפוס 30 הבריטי בפיקודו של ג'ררד בקנול והקורפוס הראשון הבריטי-קנדי בפיקודו של ג'ון קרוקר, ינחתו בחופים המזרחיים. מיד אחרי ההשתלטות על ראשי החוף, תתחל הזרמת כוחות לנורמנדי (בעיקר הארמייה השלישית האמריקאית של פטון), כשהכוונה הייתה לבסס את קבוצת הארמיות ה-21 הבריטית בין הלואר לבין הסן, לכבוש את שרבור ואת ברסט על נמליהן החיוניים, לשחרר את צרפת ולאחר מכן לפלוש לגרמניה ב'חזית רחבה'‏[17].

בחלקו הימי של המבצע, שקיבל את שם הקוד נפטון, יפתחו כ-1,000 מפציצים ו-200 ספינות קרב בהרעשה ארטילרית מסיבית על הגנות החופים, ולאחריה ינחתו חמש דיוויזיות בחמישה חופים שונים. דיוויזייית הרגלים הרביעית האמריקנית תנחת בגזרה המערבית ביותר, בחצי האי קוטנטן, בקטע החוף שקיבל את כינוי הצופן "יוטה". לאחר שתחצה את החוף, היא תשיג שליטה על כביש החוף ותנוע מערבה לעבר שרבור. דיוויזיות הרגלים האמריקנית הראשונה, מתוגברת ברגימנט מדיוויזיית הרגלים ה-29 האמריקנית, ינחתו מזרחה בחוף קלוודוס, בקטע שזכה לכינוי הצופן "אומהה". הוטל עליהן לכבוש את הכפרים קולוויל, ויירוויל וסן-לורן ואז להבקיע את דרכן לפנים הארץ. גדודי הריינג'רס (כוחות מיוחדים) שינחתו באומהה וביוטה נועדו לכבוש ולנטרל את סוללת התותחים בפוינט-דו-הוק.

הבריטים והקנדים ינחתו בקטעי החוף שמתשתרעים מערבה משפך נהר האורן; בקצה המזרחי, הדיוויזיה הבריטית השלישית בתוספת לוחמי קומנדו בריטים וצרפתיים, תנחת בחוף "סוורד". עליה לפרוץ מהחוף לעבר קן ולכבוש את העיר ואת שדה התעופה הסמוך. הדיוויזיה הקנדית השלישית תנחת בחוף "ג'ונו", ואז תבקיע דרכו ותנתק את כביש קן-ביה. על הדיוויזיה הבריטית ה-50 בחוף "גולד" שתוחם בגזרה של "אומהה" הוטלה משימה דומה, בתוספת השתלטות על הנמל הקטן בארומנש ועל סוללת הארטילריה הגרמנית בלונג סור-מר.

בחלקו המוטס של המבצע יוצנחו בחצות הלילה שלושה דיוויזיות - אחת בריטית ושתיים אמריקאיות, בנוסף לחיילי קומנדו. הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית תוצנח בין הנהרות אורן ודיב ותאבטח את האגף השמאלי של חזית הפלישה בפני התקפות נגד גרמניות‏[18]. הוטל עליה להשמיד את סוללת תותחי הארטילריה במרוויל, שבשפך נהר אורן. הדיוויזיה המוטסת ה-101 תוצנח מדרום מערב לסנט-מר-אגליז, כדי לאבטח את צדם היבשתי של הכבישים המוגבהים, ותשמיד את הגשרים בקרנטן, תוך תפיסת גשרים אחרים להגנה על האגף הדרומי של חוף יוטה. הדיוויזיה המוטסת ה-82 תוצנח מערבה משני צדי הנהר מרדרה, בכוונה לתפוס את השטח שבין הנהרות דוב ומרדרה. עליה לחסום תנועת תגבורות גרמניות לקוטנטן.

תוכניות הטעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע פורטיטיוד

במקביל להכנות לפלישה, בעלות הברית ניהלו תוכנית הטעיה והונאה משוכללת לה ניתן כינוי הצופן "שומר ראש" (Bodyguard). החלק החשוב והמצליח ביותר בתוכה היה מבצע פורטיטיוד (Fortitude - חוסן), שנחלק ל"פורטיטיוד צפון" ו"פורטיטיוד דרום". מטרותיו היו להטעות את הפיקוד העליון הגרמני באשר למיקומה של הפלישה הממשמשת ובאה, ולגרום להם להאמין שההתקפה האמיתית היא הטעיה. כל אחת משתי המטרות הללו הצריכה שכנוע של הגרמנים, שכוח הפלישה של בעלות הברית חזק פי שניים בערך ממה שהיה באמת‏[19].

מבצע "פורטיטיוד צפון" הציג כיעד לפלישה את נורווגיה, אתר בסיסי הצוללות של גרמניה, שהיה חיוני לגרמנים. כדי לאלץ את הגרמנים להתמקד בנורווגיה, יצרו בעלות הברית בראשית 1944 ארמייה מזוייפת, הארמייה הבריטית הרביעית, שהוצבה בסקוטלנד. בחודשים שקדמו לפלישה הוחלפו שדרים אלחוטיים בדרגת הצפנה נמוכה, ויצרו את הרושם של ארמייה אמיתית. מרגלים של האבווהר (המודיעין הנאצי) בממלכה המאוחדת, ש"הוסבו" על ידי המודיעין הבריטי (MI5), שידרו למפקדת האבוור בגרמניה מסרים שתיארו תנועת רכבות כבדה בסקוטלנד, והופעת תגי דיוויזית חדשים באדינבורו. בנוסף לכך, החלו מפציצים עשויים עץ להופיע בשדות התעופה בסקוטלנד. התוצאה של פורטיטיוד צפון הייתה מרשימה: בשלהי אביב 1944 עוד נמצאו בנורווגיה שלוש עשרה דיוויזית גרמניות‏[20].

"מבצע פורטיטיוד" דרום כלל את הקמתה של קבוצת הארמיות הראשונה של ארצות הברית (שנודעה בראשי תיבות FUSAG), בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, שהוצבה בדובר בדרום מזרח אנגליה, מול פא-דה-קאלה. תוכנית זו נועדה לבסס את אמונתם של הגרמנים בפלישה בפא-דה-קלה. הבחירה של אייזנהאואר בפטון לפקד על FUSAG, נבעה בין היתר מפני שהגרמנים ראו בו את המצביא הטוב ביותר של בעלות הברית המערביות, והמוניטין שלו חיזק את הנחת הגרמנים כי הוא ינהיג את המתקפה. FUSAG הכילה ארמיות, קורפוסים ודיוויזיות, אמיתיים ובדויים כאחד. היא כללה טנקי דמה שנעשו מעיסת נייר וגומי, מפקדות מדומות, נחתות דמה, ומטבחי שדה שפלטו עשן. בנוסף, מספר ההפצצות והסיור על קאלה היו כפולות ממספרן בשמי נורמנדי.

הצלחת מבצע פורטיטיוד נמדדה בהערכתם של הגרמנים את עוצמת בעלות הברית וחיזוי אתר הפלישה. במאי 1944 העריך האבוור כי שבעים ותשע דיוויזיות חונות בבריטניה, אף שלמעשה המספר האמיתי היה ארבעים ושבע. הגרמנים האמינו כי לבעלות הברית יש די נחתות כדי להביא עשרים דיוויזיות אל החוף בגל הראשון, כאשר בפועל היו להן די לשש דיוויזיות. ב-2 ביוני דיווחה בלצ'לי פארק על סמך פענוחי ה"אולטרה", כי הגרמנים מצפים לנחיתה ראשונית בנורמנדי או בברטאן, ולאחריה למאמץ העיקרי בפה-דה-קאלה‏[21]. בסופו של דבר, נדרש לגרמנים כמעט שבוע אחרי הנחיתות בנורמנדי כדי להבין שאין זו פעולת הסחה אלא הפלישה האמתית עצמה, וב-26 ביוני עוד נשארו חצי מיליון חייליה של הארמייה ה-15 הגרמנית בעמדותיהם סביב מצר קאלה, ממתינים לפלישה נוספת‏[22].

פעולות המחתרת הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת ההתנגדות הצרפתית

המחתרת הצרפתית, ה"רזיסטאנס", שצמחה לאחר כניעת ממשלת צרפת וצבאה ב-1940 מקבוצות מבודדות, הייתה מורכבת ומפוצלת. ארגונה של המחתרת היה מחולק אזורית ופוליטית (לדוגמה, קומוניסטים וגוליסטים), והתקשורת בין תאי ההתנגדות השונים הייתה כמעט ואפסית. ראש הארגון המוכר של תנועת ההתנגדות הצרפתית היה אמנם שארל דה גול, אך הוא שהה רחוק מצרפת, ולא היה מסוגל לקיים שליטה הדוקה בו. הקשר בין דה גול למחתרת קוים באמצעות "מנהלת המבצעים המיוחדים" (SOE) הבריטי, שהצניח סוכנים לצרפת החל מאביב 1941, ובאמצעות "המשרד לשירותים אסטרטגיים" (OSS) של ארצות הברית החל מ-1943‏[23]. בפברואר 1944 הושגה אחדות מסוימת בין קבוצות המחתרות השונות כאשר הוקמה "המועצה הלאומית של הרזיסטאנס", וז'ורז' בידו נבחר למנהיגה.

בשלבי התכנון של מבצע אוברלורד, הרזיסטאנס לא נתפסה כגורם משמעותי שיכול להעלות תרומה לפלישה, בין היתר בגלל חוסר הודאות לגבי כוחה, והקושי לשלוט בכל פלגי המחתרת. כאשר עלתה השאלה בנוגע לתפקיד שיוטל על המחתרת לקראת ובעת הפלישה ושחרור צרפת, הבריטים שקלו אפשרות של התקוממות לאומית שתרים תרומה אסטרטגית למבצע אוברלורד‏[24]. אך אפשרות זאת לא נתפסה כמציאותית; לפי הערכת "מנהלת המבצעים המיוחדים", מנו כוחות הרזיסטאנס 350,000 חברים באביב 1944, אך רק ל-100,000 מתוכם היו כלי נשק שמישים, ומעט מאוד תחמושת‏[25]. המפקדה העליונה של בעלות הברית הכירה בכך שהתרומה המשמעותית ביותר של הרזיסטאנס תהיינה במודיעין ובפעולות חבלה בקווי תחבורה ותקשורת גרמניים, שיסייעו לבידודה של נורמנדי ויקשו על הגרמנים לתגבר את כוחותיהם שם.

לשם כך הגו בעלות הברית ארבע תוכניות; כחלק מ"התוכנית הירוקה" (Plan Vert), חוליות רזיסטאנס יניחו מטענים לפיצוץ מסילות רכבת עיקריות, החל ביום הפלישה. במאי דיווחה מנהלת המבצעים המיוחדים למפקדה העליונה על 571 מטרות במערכת הרכבות שמוכנות לפיצוץ. "תוכנית צב" (Plan Tortue) כוונה לחסימת כבישים בפני תנועה של תגבורות גרמניות לכיוון נורמנדי. "התוכנית הכחולה" (Plan Bleu) התמקדה בניתוק קווי תקשורת יבשתיים, ואילצה את הגרמנים להשתמש בתקשורת אלחוטית, שאת שדריה פענחו בעלות הברית באמצעות האולטרה. "התוכנית הסגולה" (Plan Violet) התמקדה בניתוק כבלים תת קרקעיים שהי בשימוש הגרמנים.

מלבד פעולות חבלה, הרזיסטאנס היה המקור הטוב ביותר באיסוף מודיעין על "החומה האטלנטית", מכיוון שעובדי כפייה צרפתים רבים עמלו על הקמתה. הם העתיקו תוכניות ומפות, זיהו שדות מוקשים ותנועת יחידות גרמניות, והעבירו את כל המידע המודיעיני לבעלות הברית.

מאחר ולא ניתן היה להעביר לרזיסטאנס את מועד וחשיפת אזור הפלישה המדויקים מחשש שאנשיה ילכדו בידי הגרמנים, הועברו הפקודות לביצוע תוכניות החבלה במסרים מוצפנים שישודרו בבי-בי-סי. הרזיסטאנס קיבלה את הפקודה להתכונן לפלישה ב-1 ביוני, כששידר הבי-בי-סי את השורה הראשונה מ"שיר הסתיו" של המשורר פול ורלן. לבסוף, בערב 5 ביוני, קיבלו אנשיה פקודות מוצפנות להתחלת הפעולה בכל רחבי צרפת.

כוחות ופיקוד גרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאוריה מנה פיקוד מערב של רונדשטט מיליון וחצי אנשים, אף שלא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה והקריגסמרין. ב-6 ביוני היו 59 דיוויזיות גרמניות במערב, שמונה מהן בהולנד ובבלגיה[26]. למעלה ממחצית המספר הזה היו דיוויזיות נייחות להגנת חופים או דיוויזיות אימונים, ורק עשר היו משוריינות; שלוש מהן נמצאו בדרום צרפת, ואחת בקרבת אנטוורפן. איכותן של יחידות הצבא, שמנו 850,000 איש, היתה מאוד לא אחידה. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית. איכות החיילים ברגלים הייתה יותר נמוכה, מפני שטובי המגויסים נשלחו ליחידות הוואפן אס אס ולשריון. נוסף על כך, הנמיך הוורמאכט במידה ניכרת את רף הכושר הגופני, כדי להציב יותר חיילים בקו. משך ההחלמה מפציעות ומחלות קוצר, וכך גם תקופת הטירונות. הפיקוד הגרמני החל לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה, וגברים בגילאים 60-45, כדי להשלים את אבידותיו. בצבא שמנה 4,270,000 איש בדצמבר 1943, היו יותר מ-1.5 מיליון בני יותר משלושים וארבע‏[27].

הצורך הנואש למלא את השורות אילץ את הוורמאכט לגייס חיילים מאלזס, לורן, ולוקסמבורג, וכן כאלה שהוגדרו כפולקסדויטשה - "גרמנים אתנים" מהבלקן ועד פולין. כמו כן, הועברו לצרפת ב-1943/1944 גדודי "אוסט" (מזרח), להחליף את החיילים הגרמנים באיוש הגנות החופים. אלו היו מגויסי כפייה ומתנדבים מהשטחים הכבושים של ברית המועצות בידי גרמניה. ביוני 1944 השתייך אחד מכל שישה רובאים גרמנים לגדוד "אוסט"‏[27].

הוורמאכט שינה את תפיסתו הטקטית ואת אופי אמצעי הלחימה שלו, ומצבא בליצקריג שהתאפיין בשנים המוקדמות של המלחמה בניידותו הגבוהה, בטנקים קלים ובחיל רגלים נייד, נהפך לצבא מסורבל, חסר ניידות, המצוייד בטנקים כבדים ואיטיים ובחיל רגלים מחופר. מלבד דיווייזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר, לכוחות הגרמנים הייתה ניידות מעטה. הם חסרו אמצעי תובלה ותותחים מתנייעים, וכלי הארטילריה עוד נגררו באמצעות סוסים. הדבר היה נכון בעיקר ביחידות שהוקצו להגנת החופים. גם החימוש והציוד לקו בחסר; יחידות רבות צוידו בכלי נשק ממגוון המדינות שנכבשו על ידי גרמניה.

פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הפיקוד הגרמני ב-1944 היה סבוך ומבולבל. באופן פורמלי, הפיקוד העליון של הוורמאכט‎ ‏ (OKW) היה הגוף הפיקודי העליון בגרמניה הנאצית. יחד עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, היטלר אף מינה את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בדצמבר 1941 בעקבות התבוסה הגרמנית בקרב מוסקבה ובכך היה הסמכות הפיקודית העליונה במדינה. כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה עליונה של כוחות היבשה (OKH). לכאורה, ה-OKH היה אמור להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט (יחד עם OKL - הפיקוד העליון של הלופטווה וה-OKM - הפיקוד העליון של חיל הים), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שזה לא היה כך הלכה למעשה.

עם התקדמות המלחמה הלכה והתגברה חלוקת התפקידים בין ה-OKW וה-OKH כאשר ה-OKW לקח על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בחזית המערבית ואילו ה-OKH הופקד על החזית המזרחית. אולם יתרה מזו, תחת ה-OKW הופקדה ההגנה על פלישה למערב אירופה בידי OB WEST - הפיקוד העליון במערב, בפיקודו של רונדשטט. אך למעשה לא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה (וכן על יחידות הצנחנים והנ"מ שהיו הכפופים ללופטוואפה) והקריגסמרין, שהיו כפופים למפקדותיהן שלהן. הדבר נכון היה גם בנוגע לעתודה המשוריינת במערב, קבוצת פאנצר מערב, שניתן להכניסה למערכה רק בפקודתו של היטלר. ביסודו של דבר, מינויו של רומל למפקד קבוצת ארמיות B יצר כפילות בינו לבין רונדשטט, שכן אף פעם לא היה ברור מי משניהם ינהל את המערכה.

הצבא הגרמני בנורמנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסך הכל חנו ביום הפלישה שש דיוויזיות גרמניות לאורך 300 הקילומטרים של חוף נורמנדי. בחצי האי קוטנטן, מול קטע החוף ב"יוטה", הגנה דיוויזיית הרגלים 709. לאורך חוף קלוודוס נמצאו דיוויזיית הרגלים 716 מול קטעי הנחיתה הבריטיים, דיוויזיית הרגלים 352 מול חוף "אומהה", ודיוויזיית הפאנצר ה-21 סביב קן. דיוויזיות 709 ו-716 היו יחידות נייחות ששימשו למשימות הגנה בצרפת הכבושה, בעיקר הגנת חופים והגנת נ"מ. ככאלו, הן חסרו ניידות ולא היו מאומנות בלוחמה ניידת. איכות כוח האדם בדיוויזיות אלו הייתה ירודה לעומת יחידות אחרות של הצבא, והן הורכבו בעיקר מחיילים חסרי ניסיון קרבי, חיילים מבוגרים, ומגויסי כפייה מהשטחים הכבושים‏[28]. רמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר. לעומתן, דיוויזיית הרגלים 352 ודיוויזיית הפאנצר ה-21 נבנו סביב גרעין של קצינים וחיילים מנוסים. דיוויזיית הפאנצר ה-21 הוקמה ב-1940, ולחמה כחלק מקורפוס אפריקה בקרבות בצפון אפריקה, עד אשר הושמדה למעשה במאי 1943 בטוניסיה. היא הוקמה מחדש בנורמנדי ביוני 1943‏[29].

הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הגרמנית הרצויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומל האמין שהביצורים הקבועים יוכלו רק לעכב את ההסתערות של חיילי בנות הברית, לא להדוף אותה. לכך תידרש התקפת נגד מהירה ביום הפלישה עצמו, על ידי דיוויזיות ניידות של רגלים ופנצר שיהדפו את ההסתערות על קו המים. לתפסיתו, עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות‏[30]. על סמך ניסונו במערכה בצפון אפריקה, רומל סבר כי עתה, לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית מוחלטת בצפון-מערב אירופה, יש להציב את דיוויזיות הפאנצר קרוב ככל האפשר לחופים, בעמדות מחופרות, מאחר ואם תורחקנה מהחזית לצורך מתקפת-נגד הן לעולם לא יצליחו להגיע לקרב בזמן כדי להכריעו בגלל שליטת בעלות הברית באוויר.

מפקד חזית המערב, פילדמרשל רונדשטט, יחד עם גנרל ליאו גייר פון שוופנבורג, מפקד קבוצת פאנצר מערב, חלקו עליו בסוגיה זאת. הם טענו, שיש להציב את יחידות הפאנצר הרחק מן החופים, להתיר לבעלות הברית לנוע פנימה לתוך היבשת, ואז לבצע מתקפות נגד הרחק מטווח התותחים הימיים הכבדים של ספינות בעלות הברית. לדעתם, ולדעת גנרל היינץ גודריאן, מומחה ללוחמת שריון, הניסיון בסלרנו ובסיציליה, שבו ניסו כוחות שריון גרמניים לתקוף את ראשי החוף של בעלות הברית ונכתשו באש התותחים הימיים, הוכיח כי אי אפשר לקרב את השריון לחופים. בנוסף, לראייתם, התחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת היגיון, שכן העוצמה של עוצבות הפאנצר גלומה בניידות ובכוח האש שלהן‏[31].

בפגישה שהתקיימה במרץ 1944, בין מפקדים בכירים במערב עם היטלר, ביקש רומל שליטה על כל דיוויזיות השריון במערב, שעד אותה עת היו תחת פיקודה של קבוצת פאנצר מערב. בסופו של דבר, היטלר בחר בפשרה רפה, והעביר לפיקודו של רומל שלוש דיוויזיות פאנצר - דיוויזיית הפאנצר השנייה, דיוויזיית הפאנצר ה-21 ודיוויזיית הפאנצר ה-116, בעוד שארבע הדיוויזיות האחרות (האס.אס ה-1, האס.אס ה-12, פאנצרגרנדיר ה-17 ופאנצר להר) בגזרה של פיקוד מערב נשמרו בפנים הארץ ככוח עתודה נייד‏[32]; הן הוכפפו אישית להיטלר, שפקד שהן לא יופעלו בלי הוראה ממנו עצמו. הפתרון הבעייתי שבחר היטלר, לפצל את הפיקוד על יחידות השריון, משמעותו היה שבשעת חירום יקבלו מפקדי דיוויזיות הפאנצר פקודות משלוש סמכויות: מרומל, מרונדשטט ומהיטלר.

קביעת עיתוי הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קביעת המועד המדויק לפלישה היוותה אתגר בפני המתכננים של בעלות הברית, שנדרשו לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר. המחסור בנחתות וספינות נושאות גייסות, יחד עם איום הצוללות הגרמניות שהוסר רק באמצע 1943, ומכיוון שנחתות אינן מסוגלות לחצות את תעלת לה מאנש מספטמבר עד מרץ מחמת מזג האוויר הגרוע, כל הגורמים הללו הגבילו את המתכננים. ועדת ראשי המטות של ארצות הברית הציעה כיעד את ה-1 באפריל 1944, אך תאריך זה לא התאים בגלל מזג האוויר ההפכפך בתעלה, שאי אפשר היה לחזותו, והן משום שהפשרת השלגים ברוסיה לא תאפשר לצבא האדום לבצע מתקפה מתואמת. COSSAC בראשותו של מורגן בחרה ביעד את ה-1 במאי, אולם אייזנהאואר ומונטגומרי דחו את היעד ל-1 ביוני כדי לאפשר צבירת נחתות והפצצות נוספות.

הדרישות העיקריות שנלקחו בחשבון לקביעת עיתוי המדויק של הפלישה נגעו לאור ירח, ולזרמי גיאות ושפל. הן חיל הים והן חיל האוויר דרשו מהמטאורולוגים מזג אוויר ללא עננות כבדה ורוחות חזקות מדי, שיגבילו את הסיוע האווירי והימי החשובים כל כך לפלישה. צליחה התעלה תתבצע בלילה, כדי לשמור את גורם ההפעתה עד לרגע האחרון ולנחות מיד אחרי האור הראשון. הגרמנים צפו שההתקפה תיערך בשיא הגיאות, מה שיבטיח לגלי ההסתערות את רצועת החוף הצרה ביותר לחצייה, אך בעלות הברית העדיפו לנחות עם המעבר בין שפל לגיאות, כדי שהנחתות יעלו היישר אל החוף ואחר כך יצופו בחופשיות על מי הגיאות‏[33], וכדי שהמכשולים הימיים יהיו גלויים לעין. אייזנהאואר קבע את מועד הפלישה ל-5 ביוני, אולם ב-4 ביוני דיווח לו קצין המטאורולוגיה הראשי שלו שצפויה סערה קשה בתעלה. בבוקר ה-5 ביוני דווח שמתקרבת חזית סינופטית נוחה, ואייזנהאואר נתן את ההוראה לפקודה הסופית לביצוע הפלישה ב-6 ביוני.

מטאורולוגים גרמנים, שחסרו את המידע שהיה זמין לבעלות הברית בגלל שליטתן באוקיינוס האטלנטי, סברו שהתנאים לא יהיו מתאימים לפלישה לפני ה-10 ביוני. על יסוד תחזיות אלו, ועל יסוד המידע המועט שהיה בידי הגרמנים - שכן מטוסי הסיור של הלופטוואפה לא יכלו לערוך טיסות סיור מעל לנמלי החוף הדרומי של אנגליה, והצי הגרמני הפסיק את סיוריו בתעלה ב-5 ביוני מחמת הגלים העזים - נעדרו רבים מהקצינים הבכירים של הארמייה השביעית מעמדותיהם ביום הפלישה, מכיוון שקיימו תרגילי מלחמה בעיר רן[34]. גם רומל שהה בגרמניה ב-6 ביוני לרגל יום הולדתה של אישתו.

המערכה האווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בריטניה וגם ארצות הברית השקיעו בתקופת המלחמה מאמץ אדיר בבניית צי האוויר שלהן, ומשאבים רבים הופנו לייצור כלי טיס. נוסף על כך, לחילות האוויר ניתנה עדיפות בכוח אדם על חשבון כוחות הקרקע. מערכת ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית על גרמניה והמלחמה בחזית המזרחית הובילו לכך שבראשית 1944 כבר נדחק הלופטוואפה למשימות הגנה בשמי גרמניה, וחילות האוויר של בנות הברית השיגו עליונות אווירית בשמי צרפת. בעת הפלישה, היו ללופטוואפה במערב בסך הכל 1,515 מטוסי קרב‏[35].

בין פיקוד המפציצים של בריטניה וארצות הברית לבין אייזנהאואר נחלקו הדעות בעניין תפקיד המפציצים לסיוע לפלישה בחודשים שקדמו לה. גנרל קארל ספאץ, מפקד חיל האוויר השמיני של ארצות הברית ומרשל אוויר ראשי ארתור האריס, ראש פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, היו שותפים להשקפה שמפציצים לעצמם יכולים להביא את הנצחון במלחמה, ושמבצע אוברלורד איננו נחוץ. שניהם גרסו, כי ככל שהמפציצים יפעלו עמוק יותר מאחורי קווי החזית, כלומר בתחומי גרמניה עצמה, בתקיפת מטרות אסטרטגיות, כן תגדל האפקטיביות שלהם. מנגד, אייזנהאואר ואנשי המפקדה העליונה היו משוכנעים שעל המפציצים לפעול קרוב ככל האפשר לחזית, בצרפת, בתקיפת מטרות טקטיות שיסייעו להצלחת הפלישה. מאחר וגופי המפיציצים היו נפרדים מshaef, הובאה המחלוקת בפני נשיא ארצות הברית רוזוולט שפסק בעד המפקדה העליונה, וכחודשיים לפני יום הע' חלה תפנית במאמץ ההפצצות של בעלות הברית, מפגיעה בערי גרמניה לסיוע לנחיתות בנורמנדי, ובמיוחד לניסיונות לנתק את הדרכים ואת מסילות הברזל שיוכלו לשרת את הגרמנים להזרמת תגבורות.

בין 1 באפריל ל-5 ביוני 1944, פיקוד המפציצים של בריטניה וארצות הברית שיגרו 200,000 גיחות הפצצה בידי 11,000 כלי טיס, והטילו 195,000 טונות של פצצות על מסילות הברזל, צמתי תחבורה ותקשורת בצרפת, וכן על שדות תעופה גרמניים, מתקני ראדאר, בסיסי צבא, וסוללות תותחים ימיים. מערכה זו קיבלה את שם הצופן "תוכנית התובלה", והביאה להרס גשרים על הנהרות סן ולואר, ותוך כך בודדה את אזור הפלישה מפני הזרמת תגבורות גרמניות משאר חלקי צרפת ומגרמניה, ותרמה בכך להצלחת המבצע‏[36]. בעלות הברית איבדו כ-2,000 מטוסים ו-12,000 אנשי צוות אוויר במערכה האווירית המקדימה. העוצמה האווירית המכרעת של בעלות הברית באה לידי ביטוי גם ביום הפלישה, בו הזניקו בעלות הברית לאוויר 3,467 מפציצים כבדים, 1,645 מפציצים בינוניים ו-5,409 מטוסי יירוט‏[37], ושיגרו 13,688 גיחות אוויריות, לעומת 309 בלבד ששיגר הלופטוואפה[38]. ביום הפלישה, 113 מטוסים של בעלות הברית הופלו, כולם בידי סוללות הנ"מ הגרמניות, ואף לא אחד בידי הלופטוואפה.

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית לא נחתו בנקודה בה ציפו להם הגרמנים, באזור קאלה, אלא בחופי חצי האי נורמנדי, בצפון מערב צרפת, שהיה מרוחק יחסית מחופי אנגליה.

בלילה שבין 5 ל-6 ביוני 1944 הוצנחו עשרות אלפי צנחנים, ומאות דאונים נושאי ציוד וגייסות במרחק קצר מחופי הנחיתה המיועדים בנורמנדי במטרה לתפוס נקודות מפתח ביציאות מהחופים, להגן על ראשי הגשר של בעלות הברית מפני התקפות נגד גרמניות, לשבש את קווי התקשורת והאספקה הגרמניים ולזרוע בלבול והרס. הכוחות המוצנחים שהופעלו כללו את הדיוויזיה המוטסת ה-6 הבריטית והדיוויזיות המוטסות האמריקניות ה-82 וה-101.

לשם הטעיה אף הוצנחו בובות גומי המתפוצצות ויוצרות אשליית ירי כאשר הן פוגעות בקרקע. בובות אלו הוצנחו בנקודות רחוקות מן החזית כדי להטעות את הגרמנים לגבי מקום התקיפה. באותו הלילה הפציצו כעשרת אלפים מטוסים של בעלות הברית יעדים גרמניים בכל רחבי צרפת. בדיעבד התברר שחלק מההפצצות על העמדות הגרמניות, שהגנו על חופי הנחיתה המיועדים, לא היו מדויקות, רוב הבונקרים הגרמניים שהגנו על החופים לא נפגעו, וגרמו לאחר מכן לאבידות קשות בקרב כוחות בעלות הברית, שביצעו את הגל הראשון של הנחיתות. כוחות המחתרת הצרפתיים, שקיבלו את ססמאות הפלישה דרך רדיו המחתרת המשדר מלונדון, חיבלו במסילות רכבת ובמחנות צבא מקומיים.

עם עלות השחר פתחו ספינות בעלות הברית בהפגזה כבדה לאורך כל חופי נורמנדי. לאחר הריכוך הארטילרי הייתה כל ספינה אחראית לקו החוף שלה, וספינות קטנות יותר הוקצו לסיוע ישיר לגיסות, כך שכל גדוד קיבל אש סיוע ממשחתת לפחות.

כוחות בעלות הברית נחתו בחמישה חופים, שקיבלו את שמות הקוד הבאים (ממערב למזרח):

עשרות אלפי חיילים נחתו באמצעות נחתות בחופי נורמנדי והחלו קרבות קשים. ציוד הפריצה של חילות ההנדסה של הכוחות האמריקאיים כלל טנקים אמפיביים מדגם שרמן DD, דחפורים משוריינים לפריצת מכשולים ומטעני "בנגלור" לפיצוץ ביצורים. הבריטים פיתחו את טנק המחבט - ההולם בקרקע לפניו, מפוצץ את המוקשים בה וקורע את גדר התיל.

במבצע, שנחשב לצליחה הגדולה ביותר בהיקפה בהיסטוריה הצבאית המודרנית, היו גם אלמנטים של מזל ושל עיתוי נכון, שסייעו לכוחות בעלות הברית. יומיים בלבד לפני הפלישה פוזרו מטוסי הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, ברחבי צרפת מחשש להפצצות. הגרמנים לא יכלו להשתמש במטוסים אלו מכיוון שלא היו מרוכזים (היו בקבוצות של שניים-שלושה מטוסים) והאספקה המיועדת להם אמורה הייתה להגיע לבסיסים החדשים רק כמה ימים לאחר הפלישה. בנוסף, מהלכי ההסחה של בעלות הברית גרמו לערפל קרב כבד ולדיווחים סותרים ומשונים בצד הגרמני, כך שהקצינים לא ידעו כיצד לפעול, הואיל ולא הצליחו לגלות את מוקד המאמץ העיקרי של בעלות הברית. הגרמנים לא הפעילו את כוח השריון שלהם באזור נורמנדי (דיוויזית הפאנצר ה-21), כיוון שההוראה להפעלת הדיוויזיה יכלה לבוא מאדם אחד בלבד, אדולף היטלר, ובאותו בוקר, בטרם התברר האם מדובר בפלישה הצפויה, היססו המפקדים האם להעיר אותו. מעבר לכך, במפקדה הראשית (OKW) (בראשות היטלר) הוטעו לחשוב שמדובר בפעולת הסחה בלבד לפלישה העיקרית שתבוא בקאלה, אשר לא התקיימה. אם לא די בכך, ארווין רומל, הגנרל שהיה אחראי לחומה האטלנטית, הוזמן בערב הפלישה לארוחת ערב הרחק מאוד מהחזית.

בשלושת הימים הראשונים פעלו 38 שיירות ובהן 745 אוניות, כשהן נתמכות על ידי 4,066 נחתות ו-347 שולות מוקשים. 42 הדיוויזיות של חיל היבשה נתמכו על ידי 13,175 מטוסים. בתוך חודש ימים הונחתו בחוף כ-1.1 מיליון חיילים, 200 אלף כלי רכב ו-750 אלף טונות של ציוד. ביום הפלישה ספגו כוחות בעלות הברית למעלה מעשרת אלפים נפגעים, מתוכם כ-2,500 הרוגים.

תוצאות הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה לנורמנדי (והקרב על קן שלאחריה) הצליחה לפתוח חזית מערבית באירופה, ואילצה את גרמניה לפצל את כוחותיה בין שלוש חזיתות - כנגד ברית המועצות וכנגד בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת והדומיניונים שלה, קנדה וכוחות צרפת החופשית), הן באיטליה והן בצרפת, דבר שהחליש את כוח עמידתה. היה זה ציון דרך חשוב בדרך לכניעתה של גרמניה הנאצית במאי 1945.

הפלישה לנורמנדי באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה לנורמנדי והקרב על נורמנדי זכו לאזכורים רבים באמנות, בהם:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרביתם של הכוחות שנחתו בנורמנדי השתייכו לבריטניה, ארה"ב וקנדה, אולם חיילים רבים ממדינות אלו לקחו חלק במבצע והשתייכו לזרועות השונות בצבא (חיל הים, חיל האוויר וכדומה).
  2. ^ 2.0 2.1 D-Day and the Battle of Normandy: Your Questions Answered, Portsmouth Museum Services
  3. ^ כ-57,500 חיילים אמריקנים ו-75,215 חיילים בריטים וקנדים נחתו בחופים, ו-15,500 אמריקנים ו-7,900 בריטים הוצנחו מהאוויר.
  4. ^ המונח הצה"לי הוא יום הע', במקום "יום הי'" מטעמים ברורים.
  5. ^ אתר המוזיאון הלאומי ליום הפלישה. השימוש הידוע המוקדם ביותר במונח D-Day היה במלחמת העולם הראשונה, בחזית מערב אירופה, בפקודת שדה מתאריך 7 בספטמבר 1918, בקרב סן-מייל.
  6. ^ מבצע סלדג'האמר (Sledgehammer) ומבצע ראונדאפ (Roundup) היו שתי תוכניות תיאורתיות שהגו האמריקאים לפלישה לצרפת במקרה של קריסת הצבא האדום או היחלשותה הפתאומית של גרמניה.
  7. ^ סטיבן אמברוז, יום הפלישה, מאנגלית: מרדכי ברקאי, הוצאת זמורה ביתן, 2002. עמ' 36
  8. ^ Hasting, Max. Overlord: D-Day and the Battle for Normandy, Pan Books (2010), pp.15-16
  9. ^ ג'ון קיגן, Digest of Operation Overlord, באנציקלופדיית Britannica
  10. ^ הנחיית הפירהרר מספר 51 (באנגלית)
  11. ^ אמברוז, עמ' 27-26
  12. ^ Zaloga, Steven. D-Day Fortification in Normandy, Osprey 2005. p.6
  13. ^ הייסטינגס, עמ' 19
  14. ^ אמברוז 63
  15. ^ קיגן
  16. ^ רוברטס, עמ' 418
  17. ^ מטרת אסטרטגיית החזית הרחבה הייתה להתקדם לעבר גרמניה בשני כיוונים עיקריים: מצפון לארדנים לעבר חבל הרוהר, ודרומה משם לעבר חבל הסאר, שניהם מרכזי תעשייה חשובים של גרמניה
  18. ^ אמברוז, עמ' 67-66
  19. ^ Badsey, עמ' 27
  20. ^ אמברוז, עמ' 71-70
  21. ^ אנטוני ביוור, הפלישה לנורמנדי, הוצאת יבנה, 2011. עמ' 23
  22. ^ רוברטס, עמ' 420
  23. ^ Gordon, Harrison. Cross Channel Attack, Office of the Chief of Military History, 1951. pp.198-202
  24. ^ Harrison, עמ' 202
  25. ^ ביוור, עמ' 63
  26. ^ הייסטינגס, עמ' 41
  27. ^ 27.0 27.1 אמברוז, עמ' 31
  28. ^ בדיוויזייה 709 היה הגיל הממוצע שלושים ושש שנים.
  29. ^ Samuel W. Mitcham. Hitler's Legions; The German Army Order of Battle World War II, Stein & Day; First Edition (1985), P.377
  30. ^ רוברטס, עמ' 422
  31. ^ אמברוז 98
  32. ^ הפיקוד והטקטיקה הגרמנית במערב, 1944, באתר Feldgrau
  33. ^ אמברוז, עמ' 77-76
  34. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן 1961, עמ' 851
  35. ^ Ford, עמ' 25
  36. ^ קיגן
  37. ^ אמברוז 220
  38. ^ רוברטס, עמ' 419
  39. ^ SABATON LYRICS - 1. Primo Victoria, באתר DarkLyrics.com