מכתבים מנסיעה מדומה

מכתבים מנסיעה מדומה

מידע כללי
מאת	לאה גולדברג
איורים	יצחק פרנקל
שפת המקור	עברית
סוגה	רומן מכתבים
הוצאה
הוצאה	הוצאת דבר, ספרית פועלים
תאריך הוצאה	1937

מכתבים מנסיעה מדומה הוא רומן מכתבים מאת לאה גולדברג, וספר הפרוזה הראשון פרי עטה. זהו רומן מכתבים קצר שבמרכזו עומדת רות, בת-דמותה של המחברת. מכתביה של הגיבורה מגוללים את סיפור פרידתה המיוסרת מאהובה עמנואל, ובעקיפין גם מאירופה מולדתה.

הרומן התפרסם תחילה בהמשכים ברשימות בעיתון "דבר" לאורך קיץ 1936. בראשית שנת 1937, יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר, מאוירת ברישומי הצייר יצחק פרנקל, בהוצאת דבר. בשנת 2007 יצאה מהדורה מחודשת של הספר בהוצאת ספרית פועלים. במהדורה המחודשת שולבו פרקים גנוזים שנמצאו בכתב יד של הספר, וכן ביאורים ואחרית דבר מקיפה.

תוכן הרומן

הרומן מורכב ממכתבים, שאותם כותבת רות לאהובה עמנואל, תוך כדי מסע שהיא עורכת במערב אירופה ובמרכזה בשלהי שנת 1934. המכתבים מגוללים את סיפור פרידתה של רות מעמנואל, פרידה שמתרחשת במקביל לפרידתה מיבשת הולדתה, אירופה. במכתבים נשמעים אותותיה מבשרי הרעה של התקופה.

המסע של רות יוצא מברלין, ועובר דרך קלן, בריסל, ברוז', אוסטנדה, פריז ומרסיי. ברקע המכתבים ישנם תיאורים של אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ביניהם תיאורים של האנטישמיות הגואה ועליית הנאציזם בגרמניה.

אף על פי שמופיעים בספר פרקים המתייחסים למציאות החוץ-ספרותית, העולם שרות מציגה במכתביה רצוף באזכורים ליצירות אמנות וספרות. הספר רווי באזכורים ובציטוטים של סופרים, משוררים ואמנים, ברובם הגדול אירופאים. רומן זה, אם כן, הוא גם מעין פרידה בט"ז פרקים מאירופה ומאוצרות תרבותה.

בין בדיון למציאות

הגבולות בין האוטוביוגרפי לבדיוני ובין מציאות לספרות ברומן זה מטושטשים במכוון. הרומן נפתח במכתב שכותרתו "מכתב אמיתי על נסיעה מדומה וגם הוא הקדמה", בו כותבת דמות בשם ל., רמז לשמה הפרטי של המחברת, מכתב אל נמען גברי חסר-שם, ומסבירה את הקשר בין דמותה של רות לבין המחברת עצמה:

הגיבורה שלי – רות – עלולה [עשויה] לחיות כמוני בזמן התלוי על בלימה. יודעת היא שעליה לנסוע והדרך חסומה בפניה. ולפי שעה הכול נעשה עבר והולך והיא נאחזת בנסיעה ספרותית. רות אינה עלמה סנטימנטלית. היא כותבת מכתבי-אהבה לא כדי לשרפם אחר-כך בתנור. יש לה מטרה ספרותית. מכתבים אינטימיים באמת אי אפשר לפרסם. על כן בחרתי בגיבורה, ששמה אינו שמי ושם אהובה אינו שמך. אם רות דומה לי וזה אשר היא פונה אליו – לך, הרי הם, בכל זאת, לא אני ולא אתה – הם דמויות מדומות כמו הנסיעה. שם אהובה של רות עמנואל. היא קוראה לו "אֶל" מתוך חיבה ו"עמנולינו" לשם קיצור. או להפך. היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים... משעמם.

— לאה גולדברג, "מכתבים מנסיעה מדומה", ספרית פועלים, 2007, עמ' 7–8

את המכתב היא חותמת במילים: "המכתבים האלה הם פרי בדידותה של רות. פרי בדידותי הם. אני מביאה אותם שי לך – בהרבה תוגה וקצת תודה".

מעבר לסיפור מסגרת זה, יוצרת גולדברג מבנה כפול המציג מחד גיסא את סיפור האהבה עצמו – יחסיהם המתסכלים ורוויי האכזבות של רות ועמנואל, המתוארים במבואות למכתבים – ומאידך גיסא את ההתרחשות הבדיונית שלאחר הפרידה. המבואות למכתבים, הנבדלות מן המכתבים במטענן הרגשי, לעומת הריסון הרגשי והאירוניה המאפיינים את המכתבים עצמם, מאירות גם הן את המרחק בין "בדיון" ל"מציאות".

סוגת הרומן וצורתו

במאמרה "פרי בדידותה: על שיח האהבים האפיסטולארי ו'מכתבים מנסיעה מדומה' ללאה גולדברג", כותבת תמר הס כי שיח האהבה ורומן המכתבים, הממוזגים יחדיו ב"מכתבים מסיעה מדומה", מזמינים דיון ביחסי מגדר וסוגה. לטענתה, השימוש שגולדברג עושה בספרות האפיסטולארית (האגרתנית, מלשון איגרת) איננו אנכרוניסטי. היא מעוררת את ציפיות הקורא לטקסט נשי-אינטימי, ומפגישה אותן עם ספרות לאומית מובהקת, ברוח האופיינית לסיפורת העברית בת הזמן, וזאת מבלי לוותר על עמדת הדוברת הלירית, שמתירה לה הצורה.

סוגיות מגדריות ברומן

ב"מכתבים מנסיעה מדומה" רות מתעמתת עם "האחרות הכפולה" שלה: כיהודייה באירופה של שנת 1934 וכאישה. רות מנסה להתכחש למרכיבים אלו בזהותה; היא מתנערת הן מהפליטים הגרמנים והן מבנות מינה. כך, לדוגמה, היא מתארת את ישיבתה בבית קפה ואת ניסיונה לכתוב שיר, שנקטע בגלל צעקות של פליטים גרמנים על המלצר. היא מתרעמת, אך מזכירה לעצמה באירוניה, שאין היא זכאית לדרוש מהם התנהגות ראויה, שכן היא עצמה זרה בצרפת, "יהודייה מלוכלכת". מתוך כך מבטה של רות נעצר על אישה היושבת מולה בבית הקפה, ונראה שאף היא מנסה לכתוב שיר. מול דמות המראה הנשית בבית הקפה, פורצים מרות מרירות ולעג:

למה הורעלתי כך באירוניה זרה? – נזכרת אני באמרת ארנבורג מתוך ספרו על פריז: 'אחרי פראנסוא ויון וראמבו אין נכתבים שירים בפריז, אלא על ידי עלמות'. ואני, במחילה מכבודך, רות, שונאת עלמות הכותבות שירים. אמנם, בקשת סליחה מעצמי מיותרת במקצת: אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר. השיר שלי אינו בא במקום תכשיט. אינו גנדרנות. שיר הוא שיר. [...] ואת העלמות הכותבות שירים מגיל חמש-עשרה ועד החתונה צריך ללמד בישול ולשלוח לטייל פעמיים ביום. זה מועיל בהחלט. ובאלו שלא מצאו להן אידיאל בצורת בעל הגון, ומתנקמות בנייר החף מפשע, צריך לנהוג מנהג חולות רוח. יש לציין עובדה משמחת: בימינו דחו הספורט ודאגות יום-יום את השירה האהבנית הזאת. הרי זו התקדמות חשובה ביותר לתולדות האדם.

— לאה גולדברג, "מכתבים מנסיעה מדומה", ספרית פועלים, 2007, עמ' 95–96

דבריה של רות משקפים את ההתנשאות והעוינות שבהם התקבלה שירת נשים בדורה. העיסוק במקומה של האישה עולה ברומן גם מתוך התיאורים שמתארת רות את הזונות הצעירות והמבוגרות בברלין, ילדות הסוחרות בסימני נשיותן כדי לשרוד, השפלה ודה-הומניזציה של נשים סביבה.

התקבלות וביקורת

כאשר "מכתבים מנסיעה מדומה" ראה אור לראשונה, האליטיזם שלו היה מושא לביקורת. עם זאת, ביקורת זו נמהלה במניעיהם הציוניים של אנשי הממסד הספרותי; ההרחקה אל תרבות העולם על חשבון התרבות העברית נתפסה בראייתם כסטייה מן התלם של המפעל הציוני. פרקי הספר שראו אור במלואם בעיתון "דבר" וכן מהדורתו הראשונה לא היו לוּו בביאורים, כפי שהם מופיעים במהדורה המחודשת, ועל כן ניתן להניח כי רק מעטים מקוראי הספר בשעתה, אם בכלל, עשויים היו לזהות את כל המובאות והרמזים המשובצים בו. כמו כן, בספר מובאים ציטוטים רבים בגרמנית ובצרפתית, שניתן להניח שלא כל קוראי הספר היו בקיאים בהן. על כן, נתפש הספר כאזוטרי וכאליטיסטי. מכאן אותם משקעים שליליים שנוצרו לאורך השנים אצל חלק מקוראי הספר כלפיו. גם בקרב קהל היעד המיידי של החיבור, האליטה הספרותית שלאה גולדברג פעלה בה, הטקסט לא עורר התלהבות אותנטית או אתגר ב"פענוחו". לאה גולדברג עצמה הסתייגה מן הספר הזה – היא ראתה בו בוסר-נעורים, ואף אמרה למקורביה לא אחת, כי אילו כוחה עמד לה, הייתה אוספת מחנויות הספרים את העותקים הנדירים שנותרו ממנו ובכך הייתה סותמת עליו את הגולל. ממרחק השנים, דווקא חריגותו של הספר בזמנו מקנה לו ייחוד רב וחדשנות שלא פגה אף כיום.

לקריאה נוספת

• טוביה ריבנר, לאה גולדברג: מונוגרפיה, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 53–55.
• תמר הס, "פרי בדידותה: על שיח האהבים האפיסטולרי ומכתבים מנסיעה מדומה ללאה גולדברג", בתוך: פגישות עם משוררת, בעריכת רות קרטוּן-בלום וענת ויסמן, ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000, עמ' 152–166.
• גדעון טיקוצקי, "הנשכחות – שאי-אפשר לשכוח" – אחרית דבר למהדורה המחודשת של הרומן, ספרית פועלים, 2007, עמ' 133–169.

קישורים חיצוניים

• מכתבים מנסיעה מדומה (מחודש) באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.
• קטעים מתוך "מכתבים לנסיעה מדומה" באתר הספרייה הלאומית.
• נעמה צאל, המחשבות של לאה גולדברג, באתר הארץ, 31 במאי 2013.
• דורון קורן, גולדברג נגד גולדברג, באתר ynet, 29 במאי 2007.