מלחמת עשרת הימים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מלחמת עשרת הימים
חלק ממלחמות יוגוסלביה
ממורכזטנקים עולים באש בגבול בקרבת נובה גוריצה
תאריך:

27 ביוני 1991 - 7 ביולי 1991

קרב אחרי:

מלחמת העצמאות של קרואטיה

מקום:

סלובניה

תוצאה:

ניצחון סלובני

הצדדים הלוחמים
Flag of SFR Yugoslavia.svg יוגוסלביה Flag of Slovenia.svg סלובניה
כוחות

22,300 הצבא העממי היוגוסלבי

35,200 כוחות ההגנה הטריטוריאלית
10,000 כוחות משטרתיים

אבידות

44 הרוגים 146 פצועים

19 הרוגים 182 פצועים

מלחמת עשרת הימיםסלובנית: Desetdnevna vojna) או מלחמת העצמאות של סלובניה (slovenska osamosvojitvena vojna) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה ב-1991 במשך עשרה ימים. המלחמה התרחשה בין יוגוסלביה לסלובניה, לאחר שהאחרונה, שהייתה אחת הרפובליקות של יוגוסלביה, הכריזה על עצמאותה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג להגדיר את התנועה האילירית, אשר פעלה בחצי הראשון של המאה ה-19, כמבשרת הרעיון היוגוסלבי‏[1]. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוקם הוועד היוגוסלבי, שמטרתו הייתה להקים מדינה עצמאית לעמים הדרום סלאבים במערב הבלקן, לרבות העם הסלובני. רעיונות הוועד גובו בין היתר על ידי הפרלמנט הסרבי בהצהרת קורפו. לאחר סיום המלחמה, באוקטובר 1918, הוקמה מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים על שטחים שהשתחררו משלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר, והרעיון היוגוסלבי מומש לראשונה.

המדינה התאחדה ב-1 בדצמבר של אותה שנה עם ממלכת סרביה ומונטנגרו וביחד יצרו את ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. המצב הכלכלי-פוליטי שנוצר לאחר המלחמה במדינה החדשה הוביל לריכוז כוח אצל הרפובליקות הגדולות: סרביה וקרואטיה‏[2]. לאחר שנים של סכסוכי גבולות, קשיים פוליטיים ובעיות כלכליות לבסוף ב-1921 התקבלה חוקה חדשה שהנהיגה מונרכיה חוקתית פרלמנטרית. כך מלך אלכסנדר הראשון הסרבי על המדינה כ-7 שנים, עד שביוני 1928 חבר פרלמנט ולאומן סרבי ירה בפעילי אופוזיציה סוציאליסטים ממפלגת האיכרים הקרואטית (Hrvatska Seljačka Stranka). בעקבות התקרית ועל מנת לשמור על אחדות הממלכה, אלכסנדר השעה את החוקה, אסר על מפלגות פוליטיות והנהיג מונרכיה אבסולוטית. זמן קצר לאחר מכן הוא שינה את שם הממלכה לממלכת יוגוסלביה. משמעות מהלך זה היא ביטול כל הישויות הלאומיות מלבד המרכזית - היוגוסלבית. לאחר שנרצח בידי איש מחתרת קרואטי ב-1934, תפס את מקומו בנו פטר השני. בשלטון הוא ניסה להתקרב למשטרים הפשיסטים, ללא הצלחה.

הממלכה התקיימה עד פלישת מדינות הציר ב-1941. במדינה הכבושה, פעלו הפרטיזנים של טיטו כנגד הנאצים. לפרטזינים, בניגוד למיליציות לאומניות אחרות שפעלו במדינה, הייתה אידאולוגיה סוציאליסטית ופאן-יוגוסלבית. מלחמת האזרחים בין הלאומנים הסרבים, הצ'טניקים שהיו נאמנים לממשלה הגולה בלונדון, לבין הפרטיזנים, גבר לעתים על המאבק עם הגרמנים‏[3]. בתום המלחמה ב-1945 הכריז יוסיף ברוז טיטו על הקמתה של הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה. במדינה זו, הוא הנהיג שיטה של דה-סנטרליזציה קומוניסטית, בשיטת ניהול עצמי. ב-1948, טיטו שהיה קרוב עד אז למשטרו של סטלין התנתק ממנו, בשל חוסר רצון להפוך למדינה גרורה של ברית המועצות. הוא אימץ גישה נייטרלית כלפי שני הגושים המנוגדים - הסובייטי והמערבי. בשנות ה-50 הפך טיטו לאחד המנהיגים הבולטים של תנועת המדינות הבלתי-מזדהות. ב-1963, שונה שמה של הפדרציה להרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. הודות למוניטין שרכש בתקופת המלחמה למדיניותו הפנימית, שהפכה לליברלית בהשוואה למשטרים הקומוניסטים האחרים, ותוך כדי דיכוי המגמות הלאומניות של כל העמים שהרכיבו את יוגוסלביה, הצליח טיטו להבטיח את אחדותה ואף פריחה מסוימת של הפדרציה שבראשה עמד. תנאי המחיה ביוגוסלביה היו טובים בהרבה מאשר במדינות קומוניסטיות אחרות‏[4].

משאל העם בסלובניה ב-1990‏[5]
בעלי זכות הצבעה 1,499,294
הצביעו 1,361,738
הצביעו בעד היפרדות מיוגוסלביה 1,289,369 88%
הצביעו נגד היפרדות מיוגוסלביה 57,800 4%

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות היוגוסלביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא העממי היוגוסלבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא העממי היוגוסלבי

הצבא העממי היוגוסלבי (JNA) נוסד מיחידות הפרטיזנים היוגוסלבים של טיטו. לאורך כל שנות המדינה לצבא היה תפקיד מאוד משמעותי בעולם הפוליטי: רבים מקצינו הפכו לאנשי-ממשל והשפעתו על החלטות מדיניות הייתה גדולה. תקציבו היה גדול והוא הקים תעשייה צבאית מפותחת‏[6]. הצבא כלל יחידות יבשה (כ-165,000 אנשים נכון ל-1991), ים (כ-10,000 אנשים) ואוויר (כ-32,000 אנשים). הכוחות בסלובניה מנו כ-22,000 אנשים. הצבא חולק לארבעה מחוזות צבאיים ביניהם, הרלוונטי למלחמה זו, מחוז 5 בזגרב, שהיה אחראי על סלובניה ומערב קרואטיה וכלל 4 גיסות.

על פניו הצבא היה כוח עוצמתי: חמוש, מאומן היטב ונייד, אך הוא סבל מציוד מיושן, יכולת תקשורתית לוקה בחסר ומיעוט בציוד תמיכה. שיטת הלחימה של הצבא התאימה במיוחד לשטח פתוח, שהתפרש ביוגוסלביה בעיקר בחלקי המישור הפאנוני, שם עליונותו במבחינת ניידות וכוחו האווירי באו לידי ביטוי. באזורים אורבנים הכוח היה פגיע מאוד, גם עם חימוש טוב בהרבה. הטקטיקה של ה-JNA הייתה להשתלט על הגבולות של סלובניה ומשם להתקדם פנימה. הם עשו זאת בצורה מדורגת על ידי תביעת השליטה בגבול תחילה, אחר כך איום בירי, ולבסוף ירי אל עבר מוקד ההגנה הסלובני‏[7].

על פי המחקר המערבי, גם בצבא כמו במדינה התקיימה אתנוקרטיה סרבית, בעיקר לאחר מותו של טיטו. אמנם על פי גישות אנטי-מערביות ופרו-סרביות, דווקא בצבא המולטי-אתניות הייתה בשיאה והדבר הוא מיתוס שנועד להצדיק את הבגידה בפדרציה‏[8]

הכוחות הסלובניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות ההגנה הטריטוריאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כוחות ההגנה הטריטוריאלית (יוגוסלביה)

כוחות ההגנה הטריטוריאלית (TO) ביוגוסלביה הוקמו ב-1968 ונועדו לשמור ברמה המקומית על הרפובליקות. ב-1974, בעקבות החוקה החדשה, הכוחות החלו להיות כפופים למפקדות שברפובליקות, והיו מדווחים לנשיאי הרפובליקות והמחוזות. למרות זאת, ב-1987 הצבא ארגן את עצמו מחדש, והכוחות הוכפפו למחוזות צבאיים פדרליים. בתקופה שלפני המלחמה נעשו מאמצים של המשטר היוגוסלבי להחליש את עוצמת הכוחות, לפגוע בהנהגתן ולפרוק אותן מנשק. פעולות אלה הצליחו חלקית. הכוחות כללו 6 ארמיות, וביניהן ארמייה 9 בליובליאנה, שהייתה אחראית על סלובניה והייתה כפופה למחוז צבאי מספר 5‏[10]. בסלובניה הכוחות מנו כ-16,000 אנשים, מספר שהוגבר לכ-35,200 בתקופת המלחמה.

הכוחות צוידו בנשק קל ואומנו ללחימת גרילה. שיטת הלחימה שלהן הייתה שכל יחידה קטנה פועלת ככוח נפרד בקרב, בשיטת פגע וברח. צורת הפעולה של הכוחות התאימה במיוחד לשדה קרב אורבני בעל מערכת כבישים מפותחת, עקב יכולת ההתניידות המוגבלת שלהן. הטקטיקה הסלובנית הייתה למנוע בידוד של המדינה. הם רצו לשמור על שדה התעופה בליובליאנה ועל 35 מעברי הגבול. לכן, עם פרוץ המלחמה חולקו כוחות ההגנה לשבעה מחוזות: מחוזות 4-2 ו-8-6 הופקדו על הגבולות, בעוד שמחוז 5 הופקד על אזור ליובליאנה‏[11].

כוחות משטרתיים ואזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1974, כוחות המשטרה ביוגוסלביה נשלטו על ידי הרפובליקות, שהיו מדווחות לשלטון המרכזי ומפוקחות על ידיו. החל משנה זו, הכוחות פעלו ביתר חופשיות. ב-1991 כוחות המשטרה כללו כ-10,000 אנשים; סיירים, בלשים וכוחות צבאיים למחצה, אשר חולקו ל-13 מחוזות משטרתיים. בנוסף, הכוחות כללו יחידות מיוחדות שנועדו לשמירה ולמלחמה בטרור.

בתקופת המתיחות הוקמו ברחבי סלובניה כוחות פארא-צבאיים אזרחיים; הבולטים שבהם היו כוחות ההגנה העממיים ששמרו על אתרים מרכזיים וכוחות ההגנה האזרחיים שסיפקו סיוע הומניטרי לאוכלוסייה. בנוסף, הוקמו מספר כוחות קטנים מטעם האופוזיציה שפורקו במהרה על ידי המשטרה‏[13].

אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי לחימה יבשתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק מסוג T-55.

ה-JNA בסלובניה החזיק ברשותו כ-115 טנקים בפרוץ המלחמה, רובם מתקופת המלחמה הקרה, בעיקר הדגם T-55/54. הוא החזיק 82 נגמ"שים, חלקם סובייטים מדגמי BTR-60 ו-50, אך בעיקר מתוצרת עצמית. יחידות הארטילריה של הצבא כללו בעיקר הוביצרים וגם תותחי שדה ומרגמות. יחידות אלה נתמכו על ידי משגרי רקטות רב-קניים, ומספר מועט של טילי פרוג-7[14].

לכוחות הסלובנים, בשל היותם כוח גרילה קל, הייתה כמות מצומצמת מאוד של נשק כבד וכלל לא רק"ם. אמנם טילי הכתף נגד טנקים ונגד מטוסים שהיו ברשותם מילאו תפקיד משמעותי במלחמה.

יצרנית הנשק העיקרית הייתה חברת Zastava Arms הסרבית. הנשק האישי הקל של החיילים הטוראים בשני הצדדים היה רובי בריח ישנים, לרוב מהסוג הרוסי מוסין נגאן, או מקלעים קלים. החיילים רמי-הדרג יותר, צוידו ברובי סער, גרסאות יוגוסלביות של הקלשניקוב הסובייטי‏[15].

אמצעי לחימה אוויריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

SOKO J-21 Jastreb‎, ששימש במלחמה למטרות תקיפת מטרות קרקע.

מרבית כלי הטיס יוצרו ברוסיה, או בייצור מקומי על ידי חברת SOKO. ברשות ה-JNA בסלובניה היה מספר חד-ספרתי של מטוסי קרב, שהיו ברובם חדישים ביחס לשאר מצאי הצבא. בנוסף, היו ברשותו כ-24 מסוקים קלים שנועדו לסיוע אווירי קרוב[16]. ברשות הכוחות הסלובנים היה רק מספר מועט של מטוסים קלים שנועדו למטרות תחבורה, כך שבשדה הקרב תפקידם היה אפסי. במלחמה באופן כללי, השימוש בכוח אווירי במלחמה היה מועט מאוד, כנראה בשל חוסר הרצון לחולל נזק רב לאויב‏[17].

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המבצעים של ה-JNA

ההחלטה לצאת למלחמה לא באה מהנהגה אזרחית, אלא מהנהגה צבאית מרוחקת שהחליטה שהדבר נחוץ על מנת לשמור על אחדות המדינה. הם הצדיקו את עצמם בעזרת אמירות של ראש הממשלה מרקוביץ' אשר חשש מפגיעה כלכלית‏[18]. ב-26 ביוני, גיסות ראשונים של ה-JNA מרייקה (קרואטיה) התקדמו לכיוון מעבר גבול עם איטליה. בדרכם הם נתקלו בהתנגדות אזרחית ספונטנית; התנגדות זו אמנם לא היה בה די על מנת לעצור את השיירות המשוריינות, אך למעשה המחישה את אופייה של ההתנגדות האזרחית לכל אורך המלחמה‏[7]. בצהרי היום, הירייה הראשונה נורתה על ידי קצין JNA על מנת להרתיע את המפגינים הסלובנים. בניגוד להסכמים מהתקופה שלפני המלחמה, קרואטיה לא באה לעזרת סלובניה ופתחה במלחמת עצמאות רחבת-יריעה. הקבינט הקרואטי החליט לדחות את הקונפליקט.

ראשית המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת הימים הראשונים אופיינו במפגן כוח של הצבא היוגוסלבי. במקום להתקדם ישירות אל הגבולות הם חצו את המדינה במטרה להפעיל לחץ על ההנהגה הסלובנית, אך השיגו בדיוק ההפך. הסלובנים הפכו להחלטיים יותר במטרתם והחלו לתקוף את הפולשים‏[19]. בשעות המוקדמות של 27 ביוני חצו שיירות ראשונות של כלי רכב משוריינים את הגבול, והתקדמו אל נקודות אסטרטגיות במרכז המדינה‏[20]. על מנת להתקדם פנימה תקפו מטוסי קרב נקודות מפתח הגנתיות, בעוד שמסוקי תובלה הנחיתו כוחות לפני קו ההתקפה. במספר דרכים הוקמו בריקדות מאולתרות על ידי אזרחים, והכוחות הסלובנים הגנו על הדרכים הראשיות; במספר התנגשויות נהרגו בודדים ונלקחו עשרות שבויים יוגוסלבים, הסלובנים השמידו או השתלטו על מספר טנקים והליקופטרים בודדים הופלו. קרב מרכזי שלא הוכרע ביום ההוא התרחש בשדה התעופה.

במהלך הלילה גיבשו הכוחות הסלובנים תגבורת וניצלו אותה למען שחרור הגבולות שנכבשו. מרבית המאבק ביום השני למלחמה היה במתרסים. ה-JNA ריכז את כוחותיו בפריצתם ובהתקדמות לבירה, ללא הצלחה מרובה: הוא איבד כמות גדולה של שריון ונאלץ להשתמש בסיוע אווירי שהביא למות אזרחים. פעולה זו עלתה להם בגבולות רבים אשר נכבשו מחדש על ידי הסלובנים. הקרב בשדה התעופה הפך לאינטנסיבי יותר וכך הלחץ על החיילים היוגוסלבים גבר. בסוף היום ה-JNA נאלץ להכריז על הפסקת אש.

התקדמות סלובנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבה אודות תושבי סלובניה בזמן המלחמה

צ'אק סודטיק, Conflict in yugoslavia: in the two breakaway yugoslav republics, fear of war but a brave face; in slovenia, word of tank column jangles nervesconflict in yugoslavia: in the two breakaway yugoslav republics, fear of war but a brave face; in slovenia, word of tank column jangles nerves

אתר ניו יורק טיימס, 4 ביולי 1991

במהלך הלילה הצליחו נציגים משני הצדדים בתוספת נציגים מהאיחוד האירופי להגיע להסכמים מסוימים, אולם אי-הבהירות שלהם הובילה להמשך הלחימה. בשדה התעופה נכנעו הכוחות היוגוסלבים. מספר התקפות סלובניות על שיירות הובילו לכניעה מרובה של החיילים ולהשתלטות על מספר טנקים. בשעות הערב הפרלמנט הסלובני החליט על קבלת כל הסכם שלום שלא יוביל לפגיעה בעצמאותם.

ביום למחרת הסלובנים המשיכו בהתקדמותם וגרמו לכניעה נרחבת של ה-JNA. מחוץ לסלובניה, היוגוסלבים הרכיבו כוחות חדשים והתכוננו למתקפה חדשה. המשטר היוגוסלבי הצהיר על אולטימטום וזה נדחה על ידי המשטר הסלובני.

לאחר יום שקט, ב-2 ביולי הכוחות הסלובנים המשיכו לתקוף את היחידות היוגוסלביות שנשארו במדינה, בהצלחה מרובה‏[21]. כוחות התגבורת שנשלחו נאלצו לחזור חזרה עקב כמות גדולה של אבדות. גבולות רבים נכבשו בחזרה ומרבית השיירות נוטרלו. ביום המחרת המשיכה המגמה ועד סופו הסלובנים השתלטו על כל הגבולות. המשטר היוגוסלבי הסכים להפסקת אש. עד השעות האחרונות שלפני כניסת הפסקת האש לתוקף, סלובנים השפילו, בזזו ואף פגעו בקציני JNA בכפר גורניה רדגונה (Gornja Radgona)‏[22].

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: הסכם בריוני

הכוחות הפדרלים החלו לחזור לבסיסיהם, ולמעט מספר תקריות השקט נשמר. ב-7 ביולי נפגשו נציגים סלובנים, קרואטים, סרבים ונציגי המשטר בתיווך אירופאי באיי בריוני. ההסכם, שנקרא בהמשך "הסכם בריוני", הביא למורטוריום של שלושה חודשים לעצמאות סלובניה, ולהכרה בבדלנות של המשטרה ושל הכוחות הסלובנים. ההסכם, אשר הוכן בהאג על ידי מועצת הקהילה האירופית, הסדיר סוגיות הנוגעות לגבולות המדינה העצמאית העתידית ולהחלפת שבויי המלחמה. כמו גם, הוא קבע הנחיות לכוח המשקיפים שנשלח לאזור. הכוח, שנקרא בשם משימת הפיקוח של הקהילה האירופית (ECMM), הצליח במשימתו לשמור על השקט בסלובניה‏[23]. החיילים האחרונים עזבו את סלובניה ב-26 באוקטובר באותה שנה.

תוצאות והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן הנתונים של כמות האבדות ב-72 הקרבות שהתרחשו במלחמה‏[24]:

אבדות בנפש
הרוגים פצועים שבויים
יוגוסלבים 44 146 4693
סלובנים 19 182
אזרחים זרים 12
אבדות ברכוש - כלים שהושמדו, ניזוקו או הוחרמו
טנקים 31
נגמ"שים 22
אמצעי תחבורה 172
הליקופטרים 6
נשק אישי 6,787
ארטילריה 87
נ"מ 124

המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ סלובני, יוגוסלביה הפסידה בעיקר בגלל הערכה מוטעת של הכוח הסלובני. בנוסף, גם בעקבות פזיזות בפרוץ המלחמה, שהתבטאה בחוסר התכוננות ראוייה, ובשל חוסר מורל בקרב החיילים‏[25]. הסביבה האורבנית שבה התקיימו מרבית הקרבות, הייתה אידאלית לכוחות הגרילה הסלובנים, ולא מתאימה לכוחות הכבדים הצבאיים. התוצאה המשמעותית ביותר של המלחמה היא הקמתה של רפובליקת סלובניה, שהפכה עם הימים למדינה דמוקרטית ליברלית החברה בגוש האירו ובנאט"ו. כוחות ההגנה הסלובנים התגלגלו להיות הכוחות המזוינים של סלובניה.

ההתערבות הבינלאומית המהירה אמנם הצליחה והביעה מדיניות שעתידה להתקיים בהמשך בדבר התערבות בקונפליקטים, אך לא המשיכה במלחמות יוגוסלביה העתידות לבוא‏[26]. למרות שרק מעט הוסכם, וחותמי ההסכם פירשו מאוחר יותר את הנאמר בו בצורות שונות, הסכם בריוני ביסס את האינטרס של הקהילה האירופית באזור. גישות ביקורתיות מזהות את התהליך האירופי של שימוש במדיה על מנת לעצב דעת-קהל במלחמה כפורץ דרך (הצגת הסלובנים כקתולים-אירופיים דמוקרטים ואת הסרבים כאורתודוקסים-מזרחיים קומוניסטים)‏[27].

הלאומנים הסרבים פרשו בשלב מוקדם של השיחות, ולמעשה לא היוו צד בהסכם. הקהילה האירופית נכשלה, כיוון שלא ראתה בכך שינוי אסטרטגיה סרבי. בניגוד לסלובניה, קרואטיה והמשטר הפדרלי, הם לא היו מפסידים דבר מכישלון או פרישה של האירופים, דבר זה רק היה עוזר למטרתם. בתמורה לאי-התנגדותם לפרישת סלובניה, קוצ'אן אף הביע תמיכה ברעיון "סרביה הגדולה"‏[28]. במהלך המלחמה הפר השלטון הקרואטי את הבטחותיו לסיוע, דבר שהוביל לחוסר שיתוף פעולה עם הסלובנים במלחמת העצמאות של קרואטיה[11]. כישלון ההנהגה הצבאית היוגוסלבית במלחמה זו ומאוחר יותר בקרואטיה, הוביל לחילופי תפקידים; קאדייביץ' ואג'יץ' אולצו לפרוש ב-1992.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס ההנצחה לנופלי המלחמה ביום העצמאות הסלובני שהתקיים בבית הקברות בליובליאנה ב-2008

קרבנות המלחמה מונצחים ביום הלאומי יום כל הקדושים הסלובני ב-31 באוקטובר מדי שנה‏[29], וביום העצמאות הנחגג ב-25 ביוני, בצורה עקיפה יותר‏[30]. ב-27 ביוני, ביום המשטרה הלאומי, מנציחים את השוטרים שנהרגו במלחמה‏[31]. העיטור לחופש רפובליקת סלובניה מוענק "עבור אנשים שעזרו בהגנה על החופש של רפובליקת סלובניה וקביעה של ריבונותה"[32].

אתרי הנצחה הוקמו בכל רחבי סלובניה, אחד הבולטים שבהם הוא פארק ההנצחה הגדול במדבדיק (אתר בו נערכו קרבות רבים), שהוקם ב-2011 במלוא 20 שנים למלחמה‏[33].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alastair Finlan, The Collapse of Yugoslavia 1991-99, Osprey, 2004.
  • Christopher Bennett, Yugoslavia's Bloody Collapse: Causes, Course and Consequences, C. Hurst, 1995.
  • James Gow and Cathie Carmichael, Slovenia and the Slovenes, C. Hurst, 2000.
  • John B. Allcock, Marko Milivojević and John Joseph Horto, Conflict in the Former Yugoslavia: an Encyclopedia, ABC-CLIO, 1999
  • R. Craig Nation, War in the Balkans, 1991-2002, Strategic Studies Institute, 2003.
  • Robert M. Hayden, From Yugoslavia to the Western Balkans, Brill, 2013.
  • Tim Ripley, Conflict In The Balkans 1991-2000, Osprey, 2001.
  • Nigel Thomas and Krunoslav Mikulan, The Yugoslav Wars: Slovenia & Croatia 1991-95, Osprey, 2007.

דוחות ומאמרים

סרטים דוקומנטריים

  • Norma Percy, The Death of Yugoslavia, BBC, 1995.
  • Teo Zagar, Ten Days, Ten Years: Slovenia's War for Independence, Long Shot Productions, 2001.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John R. Lampe, Yugoslavia as History: Twice There Was a Country, Cambridge University Press, 2000, p. 43
  2. ^ Lampe, pp. 117-118
  3. ^ Lampe, p. 201
  4. ^ Lampe, p. 265
  5. ^ Results of voting at the plebiscite on sovereignty and independence of the Republic of Slovenia, 23 December 1990, Statistical Office of the Republic of Slovenia
  6. ^ V.P. Gagnon, Historical Roots of the Yugoslav Conflict, Part 7: The Yugoslav People's Army, Peace Studies Program: Cornell University, 1995
  7. ^ 7.0 7.1 Janez J. Švajncer, Republic Of Slovenia: 10 Years Of Independence, War for Slovenia, Factors that led to war, 2001
  8. ^ לדוגמה ראו: Myth: The Yugoslav People's Army (JNA) was Serb-dominated, Yugoslav Truth, 23 September 2005
  9. ^ Thomas and Mikulan, pp. 16-17
  10. ^ Thomas and Mikulan, p. 8
  11. ^ 11.0 11.1 Thomas and Mikulan, p. 16
  12. ^ Thomas and Mikulan, p. 13
  13. ^ Thomas and Mikulan, p. 14
  14. ^ Finlan, pp. 20-21
  15. ^ Thomas and Mikulan, illustrations A and B
  16. ^ Ripley, p. 7
  17. ^ Allcock, Milivojević and Horto, "Air Power" p. 3
  18. ^ Bennett, p. 156
  19. ^ Bennett, p. 158
  20. ^ Yugoslav Troops Move Against Slovenia ,On This Day: 27 June, BBC
  21. ^ Chuck Sudetic, Conflict In Yugoslavia; Yugoslav Troops Battle Slovenes, Ending Cease-Fire, New York Times, 3 July 1991
  22. ^ Bennett, p. 160
  23. ^ Brendan O'Shea, The Modern Yugoslave Conflict 1991–1995: Perception, Deception and Dishonesty, Routledge, 2005, p. 16
  24. ^ Janez J. Švajncer, Republic Of Slovenia: 10 Years Of Independence, War for Slovenia, The War is Won, 2001
  25. ^ Bennett, p. 159
  26. ^ Finlan, pp. 22-23
  27. ^ Nation, p. 110
  28. ^ כך בראיון עם סברינה רמט, ב-1991. מצוטט אצל Gale Stokes, "Independence and the Fate of Minorities, 1991–1992". In: Charles W. Ingrao and Thomas Allan Emmert, Confronting the Yugoslav Controversies: A Scholars Initiative, Purdue University Press, 2009, p. 98
  29. ^ Slovenia celebrates Rememberance Day, באתר The Slovenia Times, ‏1 בנובמבר 2012
  30. ^ Slovenia Celebrates National Day,‏ Republic Of Slovenia: Ministry Of Foreign Affairs Newsletter, ‏25 ביוני 2013
  31. ^ In Memory of the Police Officers Killed in the Slovenian War for Independence, באתר המשטרה הסלובנית, 27 ביוני 2008
  32. ^ Decorations, באתר נשיא סלובניה
  33. ^ Memorial park for the Slovenian Independence War, באתר משרד התיירות הסלובני