יוסיפ ברוז טיטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יוסיפ ברוז טיטו
ברית המועצות, בול דואר, יוסיפ ברוז טיטו

יוסיפ ברוז טיטו, (בקרואטית וסלובנית: Josip Broz Tito בסרבית: Јосип Броз Тито, ‏7 במאי 1892 - 4 במאי 1980), נודע בכינוי המרשל טיטו, מדינאי ומפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה, ממוצא קרואטי-סלובני, נודע כלוחם הנחוש ביותר נגד צבא הכיבוש הנאצי כמו גם נגד משטרו של מוסוליני בעת מלחמת העולם השנייה, נשיא הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו בשנת 1980. טיטו הנהיג את מדינתו כדיקטטורה בהתאם לעקרונות הקומוניזם אך שמר על עצמאות מברית המועצות ובשלב מסוים על כמה איפיונים מקלים על השיטה הקומוניסטית, כמו למשל בתחום חופש תנועת בני האדם, הסחורות והמידע. טיטו דגל בחופש תרבותי ולתושבי יוגוסלביה הייתה הזכות המלאה להיות בקשרים עם המערב בתקופתו. השפה האנגלית הייתה כבר בזמנו חובה בכל בתי הספר ביוגוסלביה ונלמדה ברמת שפת אם ברובם של בתי הספר ביוגוסלביה.

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטו נולד כיוסיפ ברוז בכפר קומרובץ שבקרואטיה (אז בשליטת האימפריה האוסטרו הונגרית), כבן שביעי במשפחתו. אביו פרניו היה קרואטי ואמו מריה הייתה סלובנית. טיטו גדל אצל סבו בעיר פודסרד שבסלובניה, הוא נרשם לבית הספר שבעיר הולדתו ונשאר בו עד 1905.

בשנת 1907 החל לעבוד בעיר סיסק שבקרואטיה.

מלחמת העולם הראשונה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1913 התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשלח עם יחידתו לחזית המזרחית. על אומץ ליבו בקרב הוענקה לו מדליית זהב והוא הועלה לדרגת סמל. בשנת 1915 נפצע בקרב בהרי הקרפטים ונפל בשבי הצבא הרוסי. במהלך המהפכה הבולשביקית ב-1917 ברוסיה שוחרר ממחנה שבויים והתנדב לצבא האדום. בשנת 1920 הוא חזר ליוגוסלביה, שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. בהמשך, עבר לזאגרב וכיהן כיושב ראש האיגוד המקצועי של פועלי המתכת. ב-1928 התמנה למזכיר המפלגה הקומוניסטית בזאגרב. בשנה זו נאסר ונידון ל-5 שנים של עבודות פרך, בשל פעילות קומוניסטית. בשנת 1934 היה לחבר הנהלת מרכז המפלגה, ובאותה עת אימץ את הכינוי המחתרתי "טיטו". ישנן השערות שונות מדוע בחר בכינוי זה, אולם לפי הגרסה במקובלת בחר טיטו ככינוי בשם פרטי שהיה נפוץ באזור הולדתו, ללא סיבה מיוחדת. (השם טיטו, גרסה סרבו-קרואטית של טיטוס, נדיר בקרואטיה אך נפוץ באזור שבו גדל טיטו).

בשנים 1935 - 1936 עבד בהנהלת הקומינטרן במוסקבה. בשנת 1937 חזר בחשאי ליוגוסלביה, שם נבחר למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 פרסם הודעה ובה קרא לכל האזרחים להילחם כנגד הנאצים ושליטתם ביוגוסלביה. בשנים 1941 - 1945 היה למפקד הראשי של צבא העם לשחרור יוגוסלביה. אחרי שהנאצים פלשו ליוגוסלביה טיטו ארגן יחד את כל הפרטיזנים היוגוסלביים כדי להכניע את הנאצים ועוזריהם הקרואטים האוסטאשה, כשטיטו חורת על דגלו מלחמה חסרת פשרות בפולש הנאצי, אך יחד עם זאת, גם במשתפי הפעולה מקרב בני עמו. טיטו ביקש את עזרתן של כלל הקבוצות ביוגוסלביה על מנת שיוכל לשלוט ולנהל את המאבק באופן מלא, אך לא הגיע אף פעם להסכמה מלאה. יחד עם זאת, על פי אומדנים, חיסל צבאו של טיטו יותר מ-10 דיוויזיות ממוכנות להיטלר במהלך המלחמה, הכניע את מוסוליני וצבאו בבלקן ובגבול איטליה, והצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שהיו כלואים במחנות ריכוז איטלקיים באזור הבלקן. יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני, ואך טבעי היה החיבור בין הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה לטיטו שפרס עליהם חסותו ונתן להם תמיכה מלאה. על כן הצטרפו רוב הצעירים ששרדו מיהודי יוגוסלביה לכוחותיו של טיטו, ורבים מהם העפילו בו לעמדות פיקוד. השינוי המשמעותי במאזן הכוחות הגיע מצידן של בעלות הברית שנתנו את תמיכתן לטיטו בשנת 1944 עם הפלישה האמריקאית לאיטליה, ועד סוף 1945 הובסו הגרמנים על ידי בעלות הברית ויוגוסלביה הפכה לאומה אחת מאוחדת כאשר טיטו שולט ומייסד דיקטטורה.

נשיא יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 נבחר לנשיא ולשר החוץ של הפדרציה הדמוקרטית של יוגוסלביה (אשר שינתה בשנת 1946 את שמה לרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה עקב התקרבותה לברית המועצות). לטיטו היו יוזמות צדדיות שלא הלמו את המדיניות של סטלין: תמך במרד הקומוניסטי ביוון שנראה לרוסים חסר סיכויים, הציע יצירת פדרציה בלקנית יחד עם אלבניה ובולגריה. בשנת 1948 ניסה מנהיג ברית המועצות, סטלין, להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות, אך טיטו לא הרשה זאת וטיהר את המפלגה מתומכיו של סטלין ולא הסכים לרעיון שמדיניותו העצמאית תעמוד בדיון הקומינפורם. ברית המועצות ביקרה בחריפות את טיטו, אולם הוא לא היה מוכן להיכנע. כתגובה, מתוך חשש מהשפעת התנהגותה המרדנית בין שאר עמי מזרח אירופה, גרשו הרוסים את יוגוסלביה מהקומינפורם בשנת 1948. טיטו פקד אז על שני מקורביו: מילובן ג'ילס ואדוארד קרדליי לבצע שינויים ורפורמות בתוך הממשל של יוגוסלביה. התעמולה הסובייטית השתלחה נגדו וכינתה אותו ואת נאמניו "תליינים", "כנופיה של בוגדים, מרגלים ופאשיסטים", "כלבי השמירה של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי" וכו'. אחרי הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהתחילה תהליך של דסטליניזציה, ב-1956 הגיע טיטו לפיוס עם ההנהגה הסובייטית החדשה ובראשה חרושצ'וב ועם משטרי הארצות הקומוניסטיות השכנות, פרט למשטר האלבני שהמשיך בעוינות כלפיו.

טיטו ניסה לשמור על עמדה מסויגת לא רק כלפי הסובייטים אלא במידה מסוימת גם כלפי המערב. לצורך חיזוק מעמדו בתווך בין שני הגושים - הסובייטי והמערבי, בשנת 1961 הוא הקים במפגש בבלגרד יחד עם ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו ונשיא מצרים גמאל עבדל נאצר את ארגון המדינות הבלתי מזדהות.

טיטו מחה על פלישת רוסיה להונגריה, לצ'כוסלובקיה, ולאפגניסטן גינה את מלחמת וייטנאם ואת מה שכינה ה"תוקפנות הישראלית". בשנת 1967 יחד עם ברית המועצות וארצות מזרח אירופה האחרות, פרט לרומניה, טיטו ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. לעומת זאת התיר חופש תרבותי, לימוד העברית וקשרים עם ישראל לבני הקהילות היהודיות הקטנות שנותרו בארצו.

בשנים 1950 - 1980 כיהן כנשיא הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה.

טיטו התחתן עם ארבע נשים. הראשונה בהן היא הרטה האס שילדה לו ב-1941 את הבן מישו ברוז. ביוגרפים מצא עדויות וראיות כי במשך חייו של טיטו היו לו עוד ילדים מרומנים סודיים.

פטירתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1980 הובהל טיטו לבית החולים בעיר לובליאנה שבסלובניה, שם נפטר ב-4 במאי. הוא הובא לקבורה במאוזוליאום בית הפרחים בעיר בלגרד. הלווייתו הייתה מהגדולות בהיסטוריה ונכחו בה נציגים מ-128 מדינות שונות, לרבות 35 ראשי מדינות.‏[1]

על שמו של טיטו הוקמו רחובות, ערים ומצבות אך כיום השמות התחלפו. אחת הערים לדוגמה זו היא העיר פודגוריצה שבמונטנגרו שנקראה על שמו בעבר "טיטוגרד".

אחרי מותו עברה נשיאות יוגוסלביה ברוטציה בין מנהיגי הרפובליקות השונות שהרכיבו אותה. לבסוף הסדר זה נכשל, והמדינה התפרקה למספר מדינות נפרדות לאחר סדרה של מלחמות עקובות מדם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיי, רשם מפי טיטו: ולדימיר דאדיאר. תרגום לעברית: בנימין מילא. תל אביב תשי"ג

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]