מריה קומננה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמלריך הראשון, מלך ירושלים רוכב עם מריה קומננה
חתונת אמלריך הראשון ומריה קומננה כתב יד מהמאה ה-15
חתונת אמלריך ומריה קומננה. כתב יד מהמאה ה-14
חתונת אמלריך ומריה קומננה. כתב יד מהמאה ה-13
הכתרת אמלריך הראשון ומריה קומננה

מריה קומננה (יוונית: Μαρία Κομνηνή; נולדה ב-1154, נפטרה בין השנים 1208 ל-1217) הייתה נסיכה ביזנטית, אשתו השנייה של המלך הצלבני אמלריך הראשון. עם מותו פעלה מריה קומננה לקדם את האינטרסים של בתה היחידה איזבל כיורשת לכתר ממלכת ירושלים.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיכה ביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט ידוע על חייה של מריה קומננה כנסיכה ביזנטית. היא נולדה ליוחנן קומננוס ששימש כמושל ביזנטי של האי קפריסין ואחיינו של מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.

גירושיו של אמלריך הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1157, בהיותו בן 21, נשא אמלריך, רוזן יפו ואשקלון לאישה את אגנס מקורטניי, בתו של ז'וסלין השני רוזן אדסה למרות התנגדות הפטריארך הלטיני שנומקה בסיבה שבני הזוג היו בעלי קרבת דם (סב סבו של אמלריך היה סב סבה של אגנס). לאחר מותו של הפטריארך התחתנו השניים, והביאו לעולם שני צאצאים, סיבילה ובלדווין הרביעי, שניהם עתידים למלוך בממלכה לאחר מותו של אמלריך. עם זאת אמלריך נאלץ לגרש את אגנס מקורטניי על מנת שיוכל לעלות לכיסא המלוכה עם מות אחיו המלך בלדווין השלישי, מלך ירושלים.

חתונת אמלריך ומריה קומננה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1167, כחלק ממהלך של התקרבות בין האימפריה הביזנטית לממלכת ירושלים נשא אמלריך הראשון לאישה את מריה קומננה, המגעים בין ירושלים הצלבנית לקונסטנטינופול הביזנטית בנוגע להסכם השלום נערכו כשנתיים ומשסולקו המכשולים נערכה החתונה בעיר צור ב-29 באוגוסט 1167. בשנת 1172 נולדה בתם המשותפת והיחידה איזבל. בשנת 1174 נפטר אמלריך הראשון והוריש לאשתו ובתו את שכם כאחוזה.

נישואים שניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1177 נישאה מריה קומננה לבליאן מאיבלין ולזוג נולדו 4 ילדים.

סביב החצר בשכם התגבשה מפלגת אצילים מקומית הידועה גם כמפלגת הברונים - משפחות אצולה מבוססות שהלכו וצברו כוח השפע וממון ובראשם משפחת איבלין שבזכות קשרי נישואים ונכסים רבים היו בעלי השפעה כבירה בחצר המלוכה מחד ובעלי סמכות גדולה בתוך השטחים שבשליטתם שהלכו ודמו למדינות בתוך ממלכת ירושלים. מריה קומננה שלא הסתפקה באחוזתה תכננה לחזור למרכז הזירה הפוליטית בממלכת ירושלים על ידי שימוש בזכויות בתה איזבל לכתר המלכות. ובהקשר זה נכתב עליה בחיבור ההיסטורי Itinerarium Peregrinorum et Gesta Regis Ricardi שמחברו לא ידוע:

"שקועה בטינופת יוונית עוד מהעריסה, היא ובעלה שערכי המוסר שלו תאמו לשלה: הוא היה אכזרי היא הייתה מרושעת, הוא היה הפכפך היא הייתה חסרת חוט שדרה, הוא היה כופר והיא הייתה רמאית."

מאבק ראשון על כיסא המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-12 המצב הפוליטי של ממלכת ירושלים הלך והחמיר, תחת התקפות בלתי פוסקות של הצבא המוסלמי בראשות צאלח א-דין מחד ומאבקי כוח בין מפלגות פנימיות בתוך הממלכה מאידך ועל רקע מחלתו ההולכת ומחמירה של באלדווין הרביעי החל מאבק כוחות על כיסא המלך. לאחר המצור על מבצר כרך החליט באלדווין הרביעי להמליך את אחינו בלדווין החמישי (באלדווין ממונפראטו) בנה של אחותו סיביל מנישואים ראשונים. המלך, על ערש דווי, ותחת איום התפוררות של הממלכה הכריז על אסיפת אצילים בה נקבעו (בין היתר) סדרי הירושה. על פי ההחלטה נקבע למלך הצעיר עוצר - רימון השלישי רוזן טריפולי. כן הוחלט כי אם ימות המלך ההחלטה על זהות היורש תנתן לוועידה של מלכי צרפת, גרמניה, אנגליה והאפיפיור. ועדה זו תדון בזכויות שתי האחיות למחצה איזבל וסיביל או צאצאיהן לכתר ממלכת ירושלים. כוונת ההחלטה הייתה להרחיק את סיבילה ובעלה מהשלטון למרות העובדה שעל פי החוק היה כס המלוכה צריך לעבור לידם. ‏‏[1]

מותו הפתאומי של בלדווין החמישי, מלך ירושלים בשנת 1185 עורר לפעולה את מפלגת חצר המלוכה, שניצלה את מעמדה החוקי של סיביל, מלכת ירושלים כיורשת חוקית לכתר על מנת לקדם את בעלה גי דה ליזיניאן כטוען לכתר. מול עמד ריימון השלישי שכינס מועצת אצילים בשכם והציע להכתיר את איזבל בתה של מריה קומננה ובעלה אונפרוא הרביעי כשליטים של ממלכת ירושלים. מפלגת החצר נותרה חופשית לפעול בירושלים אליה הגיעו גי וסיביל ממקום גלותם באשקלון, במקביל פעלו אצילי החצר במהירות ותפסו את השלטון בערים המרכזיות של הממלכה והכף הוכרעה סופית משנצטרף לשורות ז'ראר דה רישפור מפקד המסדר הטמפלרי ואויב אישי של ריימון השלישי. בשלב זה לא ניתן היה לעצור את המומנטום של מהפכת הבזק וביום 20 ביולי 1186 הוכתרו גי וסיביל בכנסיית הקבר במהלך שקבע דה פקטו את זהות מלך ירושלים. ריימון מטריפולי, שחשש לחייו הסתגר בטבריה בעוד מפלגת האצילים המקומית מתפוררת וראשיה נשבעים אמונים למלך החדש. במהלך מפתיע, המכריע את הכף - ככל הנראה על מנת להימנע מעימות, או מחוסר עניין בכיסא המלך - חמק אונפרוא מטורון - בעלה של איזבל - בלילה משכם והופיע למחרת בבוקר ה20 ביולי 1186 בכנסיית הקבר שבירושלים ונשבע אמונים לסיביל ובעלה - המלך החדש של ירושלים.

קרב קרני חיטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת שלטונו של גי דה ליזיניאן, קצרה נמהרת ועומדת באופן מוחלט בצל השואה של קרב קרני חיטין. בתקופה הקצרה בין הכתרתו לקרב מואצים כל התהליכים ההרסניים בממלכת ירושלים והמדינה חדלה מלתפקד. התוצאות של קרב קרני חיטין היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי. בליאן מאיבלין, בעלה של מריה קומננה הצליח להמלט משדה הקטל ומצא עצמו מפקד על הגנת ירושלים ולאחר מכן מוסר את העיר לידי המוסלמים ביום 2 באוקטובר 1187.

הכתרת איזבל וחזרה למוקד הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הצלב השלישי כיבוש העיר עכו ומותה של סיביל, מלכת ירושלים במהלך הקרבות, פתחו מחדש את המאבק על כיסא ממלכת ירושלים. לשעת כושר זו המתינה מריה קומננה ובעלה בליאן מאבלין שהחליטו להביא לגירושים בין איזבל לבעלה חסר השאיפות שהביע תמיכה בגי דה ליזיניאן ולהשיאה לדמות הבולטת ביותר במדינה הצלבנית הנולדת מחדש - קונרד ממונפראטו שליט צור. לצעד זה היו תקדימים במשפחת המלוכה - אביה של איזבל נאלץ לגרש את אשתו הראשונה על מנת שיוכל לרשת את כתר המלוכה. איזבל מצידה אהבה את בעלה שהיה ידוע כגבר יפה תואר עימו היא חלקה את רוב שנות חייה. אציל זה שהיה נעים הליכות עד כדי שהחיבור ההיסטורי על התקופה ‏‏[2] שבבסיסו מתאר את מעשי ריצ'רד לב הארי ומזכיר את אונפרוא באור חיובי אך מטיל ספק בכושר הלחימה שלו ו"רומז" כי הוא היה נשי ביחס למצופה מגבר של התקופה. בסתיו של שנת 1190 נחטפה איזבל מבית בעלה על ידי שליחים של האם ואיבלין, הובאה לשכם ושם בוטלו נישואיה בטענה כי היא נישאה בגיל צעיר מדי וכי הנישואים נערכו בכפייה תחת איום של המלך באלדווין הרביעי. האירוע לא עבר ללא התנגדות מצד הבעל המופתע, אך הוא כרע תחת הלחץ שהופעל עליו והסכים לביטול הנישואים ובתמורה קיבל כנחלה את מבצר טורון והשטחים הסמוכים לו.

ביום 24 בנובמבר נישאו איזבל - אשה צעירה בת עשרים וקונרד - לוחם מנוסה בן 45, למרות שהועלו טענות כי קונראד לא גירש את אשתו השנייה שחייתה בקונסטנטינופול. כך זכה קונרד, בזכות ייחוס אשתו איזבל לתבוע את זכותו לכיסא ממלכת ירושלים. תקופת שלטונה (לכאורה) של איזבל הראשונה הייתה סוערת, קונרד ממונפראטו נרצח זמן קצר לפני הכתרתו ואיזבל נישאה ימים מספר לאחר מכן לאנרי השני, רוזן שמפאן ולבסוף לאמלריך השני, מלך ירושלים שהיה גם שליט קפריסין. מותם של בני הזוג המלכותי לא ריפה את ידיה של מריה קומננה שבנה ז'אן מאיבלין שימש כעוצר ממלכת ירושלים בשמה של מריה ממונפראטו נכדתה. היא תיווכה בשידוך בין נכדתה אליס משמפאן (בתה של איזבל מנישואיה השניים) לבין הוגו הראשון, מלך קפריסין (שהיה אחיה החורג של אליס), המשא ומתן האמור הוא הפעם האחרונה בה מופיע שמה של מריה קומננה על דפי ההיסטוריה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך א' עמוד 517 ‏
  2. ^ http://www.yorku.ca/inpar/richard_of_holy_trinity.pdf Itinerary of Richard I and others to the Holy Land (Cambridge, Ontario, 2001)