המצור על ירושלים (1187)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מצור ירושלים בשנת 1187
מלחמה: מלחמות ממלכת ירושלים
ChristiansBeforeSaladin.jpg

תושבי ירושלים עוזבים את העיר ועוברים לפני צלאח א-דין תחריט צרפתי מהמאה ה-18
תאריך התחלה: 20 בספטמבר 1187
תאריך סיום: 2 באוקטובר 1187
משך הסכסוך: 13 ימים
קרב אחרי: המצור על עכו (1189-1191)
מקום: ירושלים
תוצאה: ניצחון המוסלמים
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

לא ידוע

תושבי העיר

אבידות

המספר המדויק לא ידוע

לא ידוע.

המצור על ירושלים בשנת 1187 הוביל לכיבוש העיר על ידי צלאח א-דין ולהתפרקותה המוחלטת והמהירה של ממלכת ירושלים הצלבנית לאחר קרב קרני חיטין. כיבוש העיר החזיר את ירושלים לשלטון מוסלמי לאחר 88 שנים של שלטון נוצרי. אירועים אלו, ששיאם היה אובדן השליטה הנוצרית על המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, זיעזעו את אירופה, גרמו למותו הפתאומי של האפיפיור אורבנוס השלישי, והביאו לכינונו של מסע הצלב השלישי.

המצור, גולת הכותרת של מסע המלחמה והג'יהאד של צלאח א-דין, נמשך מ-20 בספטמבר 1187 עד כניעת מגיני העיר ב-2 באוקטובר. המצור היה קצר יחסית אך אפקטיבי ואלים, כאשר שני הצדדים מרגישים כי הם נלחמים על עיקרי אמונתם ועל סמל מרכזי בתרבותם. כניעת העיר והעברת השליטה בה מידי הצלבנים סימנה סיום של פרק ייחודי בתולדות ירושלים, סיום פרק מרכזי בתולדות ממלכת ירושלים הצלבנית, וכן תחילתה של התיישבות מחודשת של קהילה יהודית בעיר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופה הצלבנית

כיבוש צלבני של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים בתום מסע הצלב הראשון סימן את סופו של מסע הצלב ואת ייסודה של ממלכת ירושלים, הישות המדינית שהביאה לידי ביטוי גשמי-ארצי את האידאולוגיה והרעיונות הדתים שהיו בבסיסם של מסעי הצלב.

כיבוש העיר שהסתתים בטבח כולל של תושביו המוסלמיים והיהודים והביא חורבן על קהילה יהודית מפוארת, הביא את העיר לתקופת פריחה כבעיר בירה של ממלכה עצמאית. העיר הייתה מרכז שלטוני, מנהלתי ודתי. מקומות קדושים מוסלמיים הפכו לכנסיות ומאמץ מיוחד הושקע בבניה מחדש של אתרים נוצרים קדומים ובעיקר במבנה כנסיית הקבר. מאמץ הבניה הצלבני מרשים במיוחד לאור משאבי המדינה הצלבנית שתמיד היו מועטים בכוח אדם ובכסף.

קרב קרני חיטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קרני חיטין

קרב קרני חיטין הוא קרב שהתרחש ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים מממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזיניאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים.

התוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. בין השבויים רמי המעלה היו המלך גי דה ליזיניאן, רנו משאטיון, ז'ראר מפקד הטמפלרים ואחרים. מתוך 1,200 אבירים שיצאו לקרב רק קומץ הצליח להימלט וכ-150 נשבו. פחות מ-1,000 לוחמים, אבירים וחיילים פשוטים הצליחו להימלט ולא נפלו בקרב או בשבי. כל השאר קיפחו את חייהם. רנו משטיון הוצא להורג על ידי צלאח א-דין עצמו. האבירים הטמפלרים וההוספיטלרים שנכנעו, נרצחו גם הם בפקודתו של צלאח א-דין. המלך וקומץ האצילים ששרדו את טבח השבויים הוגלו לדמשק. השבויים הבלתי מיוחסים נכבלו ונשלחו לשוקי העבדים בסוריה. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי.

כיבוש ממלכת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 7 ביולי הופיעו גדודים מוסלמיים מול חומות עכו, בעיר נשארו לוחמים מועטים ועשירי העיר הצלבנים פתחו במשא ומתן על כניעה, ביום 9 ביולי, לאחר שבעיר פרצו מהומות בין מתנגדי הסכם הכניעה לתומכיו, הופיע מול חומות עכו צלאח א-דין בעצמו והצלבנים חזרו וביקשו חוזה כניעה, צלאח א-דין קבע את הכללים שחזרו והוצעו לכל הערים והמבצרים הצלבניים - כניעה ללא תנאי, שחרור שבויים מוסלמיים תמורת יציאה חופשית מהעיר של הנוצרים או לחלופין הזכות להשאר בעיר תחת שלטון מוסלמי. לנשארים ניתנה הזכות לשמור על הרכוש. תנאי זה, שנוסח בקווים כלליים ונתן לצלבנים רווחה וביטחון בכניעה כוון למעשה לנוצרים המקומיים שנבדלה מהנוצרים הצלבנים ורגשות של מירמור ואי אמון הזינו את מערכת היחסים ביניהם במשך שמונים שנה של שלטון צלבני. הצעות אלו היו הבסיס לשמועות על נדיבותו הרבה של צלאח א-דין, שמועות שהלכו ותפכו לממדי מיתוס הן בקרב המוסלמים והן בקרב הנוצרים.

ביום 10 ביולי נכנס צלאח א-דין אל העיר והפך אותה לעיר מוסלמית. רבעים שלמים ונכסים בתוך העיר הועברו לידי מקורביו ומפקדי הצבא.

ה"חיזור" או ליתר דיוק הפעלת מדיניות של הפרד ומשול בין הצלבנים לנוצרים המקומיים התגבשה לכלל נשק יעיל ביותר - ההצעה האיובית הציגה מודל של יישוב נוצרי בחסות האסלאם במעמד של בני חסות - דִ'ימִי (ערבית: ذمي). הבטחות אלו - שנוצרים מקומיים אכן ניצלו - הפכו אותם לחשודים כבוגדים בקרב הצלבנים והחלישו את כוח עמידתם של המבצרים והערים עם האוכלוסייה הנוצרית המעורבת. עאמד א-דין ההיסטוריון המוסלמי שמתאר את כיבוש ארץ ישראל ב"ספר הברק של ארץ ישראל וסוריה" (בערבית: כיתאב אל-ברק א-שאמי" ) מציין:

" תמורת תשלום מס גולגולת שנתחייבו לשלם בעתיד השאיר להם הזכות לעבד את אדמותיהם ולהחזיק בבתיהם"

לאחר כיבוש צפון החוף הארץ ישראלי, ולאחר כישלון ההתקפה על צור פנה צלאח א-דין דרומה וכבש את ארסוף, קיסריה, רמלה ולוד וערים ומבצרים בתוך הארץ השולטים על הדרך ירושלים - מבצר לטרון, בית גוברין וביום 23 באוגוסט הופיע מול חומות אשקלון הצלבנית שבשלב זה הייתה מבודדת לחלוטין לאחר כיבוש עזה ומבצר דרום.

על מנת לערער את נכונות העיר להתגונן הביא צלאח א-דין את גי דה ליזיניאן מלך ירושלים שהעיר הייתה חלק מנחלתו המלכותית ואת מפקד מסדר הטמפלרים בהצעה להחליפם תמורת העיר. בעיר לא היו כלל לוחמים אלא רק בורגנים שעמדו בגבורה במשך שבועיים מול הארטילריה המוסלמית מבלי תקווה לכוח חילוץ או תגבורת. רק לאחר שנפרצו חומות העיר נאותו תושבי אשקלון לחדש את המשא ומתן וקיבלו 40 יום לעזוב את העיר והבטחה (שלא קוימה) לשחרר את המלך הצלבני השבוי. ביום 4 בספטמבר 1187 לאחר 35 שנים של שלטון צלבני חזרה אשקלון לידי המוסלמים והדרך ממצרים אל ארץ ישראל נפתחה בפני גדודים מצרים רעננים שעתידים להחליף את הצבאות הסורים שסבלנותם נמתחה לאחר 3 חודשי לחימה רצופים.

לאחר כיבוש אשקלון מצוטט צלאח א-דין כמי שכתב:

"מכל צד עולה קריאת ה"תכביר" ולא נשאר איש ברצועת החוף מגבל עד גבול מצרים ולא נותר לנו אלא לכבוש את ירושלים ואת צור"

מאשקלון עלה הצבא המוסלמי אל ירושלים, בדרכם כבשו המוסלמים את מעט המבצרים הצלבניים שנותרו עומדים. כך נתפסו מנזר נבי סמואל והכנסיות הנוצריות בהר הזיתים. ביום 17 בספטמבר הגיעו הגדודים המוסלמיים אל מול חומות ירושלים וביום 20 בספטמבר הגיע צלאח א-דין בעצמו בראש עיקר הצבא המוסלמי וכיתר את ירושלים.

המצור על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצורי ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצורי העיר ירושלים בתקופה הצלבנית לא השתנו בצורתם החיצונית והיקפם למעט שינויים קטנים מאז ביצורי העיר הביזנטית ולא השתנו עד ימינו. החומה הטורקית של המאה ה-17, בנויה על החומה שמצאו הצלבנים בעת שצרו על העיר בעצמם. שני ההבדלים העיקריים מתמקדים באזור הר ציון שהוכלל בהגנת העיר, ובמצודת העיר - מגדל דוד.

הבדל נוסף היה חוזקו והיקפו של מערץ הביצורים, את החומה שהתנשאה לגובה של 18 מטר הקיף בנקודות הרגישות חפיר יבש שעומקו כ 20 מטר - משער האריות, סביב הפינה הצפונית-המזרחית של העיר ולאורך כל החומה הצפונית, שבמרכזה שער שכם החפיר - היה מכשול שמנע את הפעלתם של מכונות מצור. קו הגנה נוסף לאחר החפיר הייתה החומה הקדמית - שגובהה כשני שלישים של החומה העיקרית, ובינו ובין החומה היה שטח מת לכל המנסה לפרוץ אל תוך העיר.

מצודת העיר - מגדל דוד בוצרה על ידי הצלבנים על יסודות מגדלי העוז מתקופת הורדוס ובראשם מגדל פצאל ומצודה מוסלמית שנבנתב על שרידיהם. על בסיס זה נבנתה מצודה אדירה , שנדבכי חומתה הודבקו זה בזה במסמרי ברזל ועופרת מותכת, החומה הוקפה על ידי חפיר נפרד ושלטה על חלקה המערבי של החומה ושער יפו - שער דוד בפי הצלבנים.

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותם של באליאן דה איבלין

הצלבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים כתיקונם מנתה אוכלוסיית העיר ירושלים הצלבנית בסביבות 30,000 אלף איש ובחודשים שלאחר קרב קרני חיטין נאספו בין חומותיה כ 30,000 איש נוספים, פליטים מנקודות יישוב מבצרים וערים צלבניות שנקבצו מכל האזור כשהם שמים מבטחם בביצורים החזקים והקרבה למקומות הקדושים. בעיר שהו מספר גדול של בני עדות נוצריות מקומיות שנחשבו בעיני הצלבנים כגורם שיש לחשוד בכוונותיו ומעשיו. בספרו "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" מצטט פרופסור יהושע פראוור מתוך מקור נוצרי קופטי המתאר קשר בין נוצרי אורתודוקסי לחצרו של צלאח א-דין, קשרים אלו הביאו את בני העדה להשתדל עבור האינטרסים של עדתם ולהעביר ידיעות מודיעיניות למוסלמים. על פי המקור הקופטי נשלח נוצרי אורתודוקסי לירושלים על מנת להעביר את הנוצרים המקומיים לצידו של צלאח א-דין. ‏‏‏[1]

בעיר שהו בעת המצור 5000 שבויים מוסלמיים ששימשו כעובדי כפייה בעבודות תחזוקה וביצור. מהעיר נעדרו כוחות צבא שיכלו לאייש את הביצורים. כל הגדודים של מלך ירושלים וחיל המצב של העיר הושמד בקרב חיטין. בהיעדר שליט או אביר המוסמך לקחת פיקוד הועבר שרביט השלטון לידי הפטריארך הלטיני היראקליוס.

אל העיר הגיע, בדרך המקרה האביר באליאן מאיבלין - פליט מקרב קרני חיטין והגיע לירושלים דרך שכם בעקבות אשתו מריה קומנינה ומשפחתו שהייתה בין הפליטים שנקבצו בעיר. על פי מקורות מוסלמיים כניסתו לעיר של בליאן לעיר נעשתה ברשותו של צלאח א-דין ובתנאי שבליאן ישהה בעיר יום אחד בלבד ולא יילחם נגד הסולטאן. משנכנס בליאן לעיר פנו אליו נציגי הציבור הצלבני וביקשו כי יקח את הפיקוד ויגן על העיר. לטענתו כי נדר נדר שלא מאפשר לו לחימה שחרר אותו היראקליוס מנדרו‏‏‏[2]:

"אני משחרר אותך מהנדר ומהחטא, יהיה זה חטא גדול יותר לשמור על הבטחתך, יהיה זה כתם גדול עליך אם תעזוב את ירושלים במצבה הנוכחי, ולעולם לא תוכל להחזיר את כבודך"

על פי מקורות לטיניים בעיקר של ההיסטוריון בן התקופה שנכח בירושלים בעת המצור ארנול (לטינית: Ernoul) כתב בליאן מכתב לצלאח א-דין בו התנצל על שהפר את הבטחתו וביקש את סליחת הסולטאן. המקורות הנוצרים מוסיפים ומספרים כי נדרו לסולטאן לא היה המחסום היחיד בטרם קיבל עליו בליאן את משימת הגנת העיר - הוא חוכך בדעתו ומצוטט‏[3] כמי שאומר:

"הרי עלולה ליפול עלי אשמה גדולה על לא עוול בכפי שהרי אם יפול דבר ולא יצליח רוב האשמה תבוא עלי ואם יצליח יבוא אחר שידחק את רגלי ולו ישארו הכנסות המקום"

עם הסכמתו לקחת על עצמו את הפיקוד על הגנת העיר הוא מעמיד מספר תנאים המתמלאים מיידית. הוא דורש ומקבל הכרה כאדון העיר, הוא דורש ומקבל את שבועת הנאמנות המגיע לו במעמדו כסניור. מילוי דרישות אלו מעמיד את בליאן במצב חוקי העניק לו חזקה בשלטון על הישות הצלבנית.

המוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבאו של צלאח א-דין

הפיקוד המוסלמי היה נתון בידיו של צלאח א-דין, מספר הלוחמים המוסלמים לא ידוע בוודאות, צבאו של צלאח א-דין הגיע משני קצוות האימפריה שלו - מצרים מדרום וסוריה וצפון עיראק בצפון. המצרים תרמו את הפרשים הממלוכים המעולים ואילו האזורים הצפוניים תרמו את הפרשים הכבדים ופרשים קלים נוספים.

מהלך המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנות צלבניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקרו את כוח האדם העומד לרשותו הוברר לבליאן דה איבלין חומרת מצבו, בעיר נמצאו שני אבירים נוספים ובליאן הסמיך 50 בנים של אצילים מעל גיל 16 מתושבי העיר כאבירים ובהמשך הסמיך מספר בורגנים לתואר אצולה על מנת שיוכלו לפקד על הלוחמים לעת מצוא - אזרחי העיר ולהוות גרעין עיקרי של כוח חיל המצב. על מנת לממן את פעולות ההגנה נפתחה הקופה של הכנסייה הירושלמית והוסרו ציפויי הכסף מעל גג מגדל כנסיית הקבר, מקורות אחרים שהיו זמינים למגינים כללו מענק שניתן למסדר ההוספיטלרים על ידי הנרי השני, מלך אנגליה. מחסני הנשק של העיר נפתחו וכלי נשק חולקו לכל מי שיכול היה לשאתו‏[4]. בליאן, נקט תחילה איסטרטגיה של הגנה פעילה, וסיורים רכובים של פרשים פיטרלו באזור ירושלים, כך נוצרה ההתנגשות הראשונה כאשר כוחות חוד של המוסלמים הותקפו על ידי סיור צלבני באזור אל קוביבה - כיום כפר בן נון.

קרבות מול החומה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא המוסלמי הגיע לירושלים ביום 20 בספטמבר והתרכז במערב העיר אל מול מצודת מגדל דוד. העיר הוקפה ביחידות צבא למניעת יציאה של חיל המצב. נקודת מרכז הכובד של ההתקפה המוסלמית שנבחרה על מנת להכריע את הביצור העיקרי של העיר, אך היא גם הקשה ביותר לפיצוח - כפי שנוכחו לדעת צבאות אחרים כולל הצבא הצלבני שצר על העיר בשנת 1099. ומתאר ‏‏‏‏‏[4] ההיסטוריון המוסלמי אל קאדי אל פאדיל: " מצד זה של העיר במקום בו חנה צאלח א-דין הוא ראה עמק עמוק ותהום מסולע ומעליו חומה שהקיפה את העיר כצמיד. מגדלי העיר דמו לפנינים גדולות על העדי סביב העיר"

במשך שבוע ימים השתוללו קרבות מול החומה המערבית של ירושלים והתוקפים המוסלמים לא הצליחו להביא את יתרונם הכמותי לכדי הכרעה והתקשו להפעיל את מכונות המצור כנגד החפיר והחומה.

ההיסטוריון המוסלמי עימאד א-דין מספר ‏‏‏[5] על מהלך הקרב:

"הם (הצלבנים) קראו לנו למלחמה הם הרגו בנו והקיזו את דמנו, הם בערו בזעם והגנו על העיר. הם הדפו אותנו לאחור והגנו על עצמם. הם התלהמו וגרמו לנו לנזקים, בצעקות ודברי בלע בשפות זרות הם קראו לעזרה. הם נתקבצו יחד ובעיקשות עמדו על רגליהם בעוד הם מהווים מטרה נוחה לחיצינו בקוראם למוות לעמוד לצידם. בצעקות הם אמרו "אחד מאיתנו שווה עשרים מכם וכל עשרה שווים מאתיים. אנחנו נביא את סוף העולם על ראשכם בהגנה על הכנסייה" וכך נמשך הקרב והטבח עם כידון וחרב"

קרבות מול החומה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 25 בספטמבר העבירו המוסלמים את מרכז הכובד של התקפותיהם מהצד המערבי אל הצד הצפוני הידוע כצד החלש של ביצורי העיר ‏‏‏[6] כמאמר הנביא ירמיהו "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (פרק א' פסוק יד') הצבא המוסלמי התרכז מול שער שכם של ימינו שהיה קרוי בפי הצלבנים "שער סנט סטפאן" וכוחותיו נמתחו אל הפשפש של אלעזר הקדוש - באזור שער הפרחים של ימינו ומשם עד הפינה המזרחית של החומה הצפונית הידוע כיום כבורג' אל-לקלק (ערבית: برج اللقلق) (עברית:מגדל החסידות) מעבר לנקודה זו יורד עמק יהושפט במתלול אל כוון דרום ולא מאפשר כל פעולת מצור. באזור זה עמדה - מחוץ לחומות העיר - כנסיית סנט סטפאן שהצלבנים הרסו לבל תשמש מקום מאחז נוח למוסלמים. מאזור זה קיימו המוסלמים קשר עם תצפיות שהוצבו על הר הזיתים ודיווחו על כל תנועה ברחובות העיר. במקביל בנו המוסלמים ארבעים מכונות מצור מסוגים שונים ובעיקר מכונות לירי ארטילרי שכיסו באש רצופה את חומות העיר ומנעו מהמגינים אפשרות לאש נגדית. תהלוכה שנערכה על החומות ובראשה שריד הצלב האמיתי שנותר ברשות הקהילה הנוצרית - סורית של העיר נפסקה מאיום מטר החצים המוסלמיים.

כבר בשלב ראשון של ההרעשה התקרבו התוקפים עד לחפיר והחפרים ירדו אל תוך החפיר ובזמן קצר ערערו את יסודות החומה הקדמית. לאחר התמוטטות החומה הקדמית המשיכו החפרים את עבודתם בנקודה הסמוכה לשער הפרחים ממנה פרצו הצלבנים לעיר בשנת 1099. כתוצאה מהכרייה התמוטט הצלב שסימן את מקום הפריצה ונפילתו הפיחה רוח רעה בקרב מגיני העיר ובליאן דה איבלין לא הצליח למצוא מי שיעמוד על החומות אף לא תמורת שכר . פרשים צלבניים עוד ניסו לצאת אל מחוץ לחומות דרך שער האריות שנקרא בפי הצלבנים שער יהושפט והתקפתם גרמה לאבידות מוסלמיות ניכרות אך נכשלה בהקלת הלחץ של המאמץ המוסלמי לערער את יסודות החומה ‏‏‏[7].

על פי ההיסטוריון ארנול צלאח א-דין ריכז להתקפה על החומה הצפונית 10,000 קשתים המתוארים כחמושים היטב "מכף רגל ועד ראש" שהמטירו חיצים על החומות ללא הפסקה כל זמן הקרבות כוח עתודה של 10,000 פרשים חמושים בכידונים ובקשתות חנה בכוננות בין שער שכם לשער האריות שמטרתו להדוף ניסיונות התקפה של חיל המצב. גדודים נוספים הוצבו בסמוך למכונות המצור.

משא ומתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דרישת הפטריארך הלטיני היראקליוס, וככל הנראה בלחץ האוכלוסייה האזרחית שרוחה נפלה בלחץ הקרבות ובהתיעצות עם מפקד העיר באליאן מאיבלין הוחלט להיכנס למשא ומתן על תנאי הכניעה על צלאח א-דין, הנוצרים ערכו מספר פגישות עם הסולטאן שהביע אי נכונות להציע תנאי כניעה אלא חזר על הצהרתו כי בדעתו לכבוש את העיר בכוח החרב ולהרוג בתושביה כפי שנפל בגורל תושבי ירושלים המוסלמיים לאחר המצור הצלבני.

במקביל קירב צלאח א-דין את מכונות המצור אל החומות והסלים את עוצמת ההרעשה שהחלה למוטט את מגדלי החומה כפי שמתאר ‏‏‏[8] אל קאדי אל פאדיל "כאשר המגדלים קרסו נשמע קול רעש נורא שאפילו החירשים מקרב אויבנו שמע אותו"

במפגש הבא בין באליאן דה איבלין לסולטאן הטיל הצלבני את כל הקלפים על השולחן ואיים ב"נשק יום הדין" על פי דבריו במידה ולא יוכלו הנוצרים לקבל תנאי כניעה נוחים שיאפשרו יציאתם מהעיר תמורת כופר הם יפנו את זעמם אל השבויים המוסלמיים הנמצאים בעיר ולאחר מכן יפגעו באתרים הקדושים לאסלאם - הר הבית ובו כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. איום זה בשילוב הלחץ מצד מפקדי הגדודים האיסלמיים שהאפשרות לסיום מהיר של הלחימה הביאה אותם לנכונות לוויתורים.

בחוזה הכניעה סוכמו התנאים הבאים: העיר תיכנע לצלאח א-דין ותושביה יהיו שבויי מלחמה. תמורת תשלום שייקבע מראש ייפדו שבויי המלחמה את עצמם המחיר שנקבע היה 10 ביזאנטים לגבר, 5 ביזנטים לאישה ו2 ביזנטים לילד.

כניעת העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניעת העיר ירושלים. בליאן מאיבלין לפני צלאח א-דין, מתוך ציור מהמאה ה-15

ביום 2 באוקטובר נמסרו מפתחות העיר ירושלים לידי צלאח א-דין והחלה יציאת הנוצרים הלטיניים מירושלים כאשר הם נספרים בעת צאתם משער יפו. עשירי העיר הצליחו לפדות את עצמם אך העניים והפליטים שהגיעו אל העיר בחוסר כל לאחר שכבר ברחו מבתיהם לא היו מסוגלים לשלם את דמי הכופר. עיקר הכספים הוצאו מהעיר על ידי הפטריארך הלטיני שלא מצא לנכון להקדיש את אוצרות הכנסייה לפדיון שבויים אלא העביר אותם בלווית פרשי המוסלמים לצור. חלק מעניי העיר שלא נמצא להם גואל מצאו מושיע בדמותו של צלאח א-דין ששיחרר אלפים מהם ללא תמורה. בין המשוחררים ללא דמי פדיון הייתה המלכה סיביל אשתו של מלך ירושלים השבוי שהורשתה לבקרו במקום מאסרו בשכם. על פי מקורות נוצריים מפקדי הצבא המוסלמי צברו עושר רב מפליטים אומללים אלו על ידי כך ששיחררו אותם מעבדות בתמורה לסכומי כסף נמוכים מאלו שסוכם עליהם - אותם שילשלו לכיסם.

כ 15,000 נוצרים חסרי כל שנותרו בעיר לאחר 40 ימי פינוי העיר יצאו מירושלים בשיירות שבויים לכוון ערים מוסלמיות כגון דמשק וקהיר שם כילו את חייהם כעבדים.

הנוצרים המקומיים - השייכים לכנסיות המזרחיות נשארו בעיר כבני חסות תמורת תשלום מס גולגולת (ערבית: ג'יזיה جزْية) על דמי פדיון השבויים ובתמורה קיבלו רשות לחיות בעיר. ומספר ‏‏‏[9] עימאד א- דין:

"אלפים מהם נשארו בירושלים ובמחוזה. אלה פנו לעבודה קבעו כלונסאות ושתלו גפנים ובקרוב אספו את יבול פירותיהם"

הנוצרים שהצליחו לחלץ את עצמם מירושלים יצאו את ארץ ישראל דרך נמלים שבשליטת המצרים - אשקלון ואפילו אלכסנדריה שם הועלו על אוניות של הקומונות האיטלקיות בדרכם לאירופה. פליטים אחרים הגיעו דרך היבשה לערי החוף שנותרו בשליטת הצלבנים - צור, טריפולי (לבנון), אנטיוכיה וחלקם הגיעו עד לנסיכות העצמאית של ארמניה, חלקם הגיעו למחוז חפצם חסרי כל לאחר שנשדדו על ידי צלבנים אחרים ובהם רימונד, רוזן טריפולי ‏‏‏[9]. ‏‏‏[10]

המוסלמים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסלמים בראשות צלאח א-דין החלו בהפיכת ירושלים לעיר מוסלמית על ידי מחיקת עברה הצלבני. צלבים שהיו מוצבים על מבנים הוסרו מסגד אל אקצא חזר להיות מסגד לאחר ששימש כמשכן למסדר הטמפלרים. כיפת הסלע חזרה להיות מבנה מוסלמי. ציורי קיר על מוסדות נוצריים כוסו וטוהרו לאחר שהוצאו מהם הפסלים. את דרשת יום השישי ה9 באוקטובר נשא הקאדי של דמשק במסגד אל אקצה. עימאד א-דין כתב ממקום שבתו בדמשק מאות מכתבים לכל הערים בעולם האיסלמי לספר על רגע הניצחון.

כנסיית סנטה אנה הפכה למדרסה מוסלמית (בית ספר מוסלמי) כפי שמתואר בכתובת מעל למשקוף הכניסה:

"בשם אללה הרחום והחון. כל הטוב והיפה שעלה בגורלכם הוא מאללה. מדרסה מבורכת זו נבנתה עבור הווקף על ידי אדוננו צלאח א דין סולטאן האסלאם והמוסלמים"

בזכות הפיכתה של הכנסייה למדרסה בסמיכות לכיבושה של העיר על ידי צלאח אל דין המבנה נשמר היטב והוא מהווה את אחת הדוגמאות היפות ביותר לארכיטקטורה צלבנית בירושלים.

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099 הביא סוף אלים וחורבן על קהילה יהודית פורחת ומשגשגת שאף לחמה על הגנת העיר שכם אחד עם תושביה המוסלמים של ירושלים. מאז הייתה העיר אסורה להתיישבות של יהודים. עם כיבוש ירושלים על ידי האיובים השתנה המצב המשפטי ותקופה של סובלנות כלפי היהודים שאיפיינה את השליטים המוסלמיים של המאה ה-12 החלה. בחיבורו המפורסם של יהודה אלחריזי "תחכמוני" מתואר מפגש של הכותב עם יהודי תושב ירושלים שנערך בשנת 1216 המספר על תולדות הקהילה היהודית בירושלים שלאחר המצור האיובי:

"ויער אלוהים את רוח מלך הישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמישים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורהויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה' בידו ויצו להעביר קול בכל עיר אל כל צעיר ורב לאמור: דברו על לב ירושלים, לבוא אליה כל הרוצה מזרע אפרים, אשר ישאר מאשור וממצרים, והנידחים בקצה השמיים ויתקבצו מכל פאה אליה ויחנו בגבוליה. ואנחנו עתה יושבים בצל השעה הנמתקת"

בניתוח קטע היסטורי זה מציין ‏‏‏[11] הפרופסור יהושע פראוור כי אין כל אישור היסטורי לצו מאת הסולטאן צלאח א-דין בנוגע ליהודים בירושלים ומצביע על העובדה כי התאריך המצוין בפסקה מתייחס לשנה העברית שבין 14 בספטמבר 1189 ו 3 בספטמבר 1190 לפי מסקנתו עצם כיבוש העיר על ידי האיובים ביטל את כל הצווים והגזירות הצלבניים. שלוש שנים לאחר מכן, בלהט מסע הצלב השלישי גזר צלאח א-דין גזירת הרס על אשקלון שהקיפה גם את הקהילה היהודית וייתכן כי תושבי קהילה זו היו הם הבסיס לקהילה היהודית בירושלים. קהילה זו ניטלטלה על גלי ההרס ובניה לסירוגין שעברה העיר בתקופה האיובית ואף היו קורבן לטבח הכללי בתושבי העיר שערכו הח'ואריזמים בשנת 1244.

בתקופה קשה זו, נאחזו היהודים בירושלים בניגוד לכל היגיון ובניגוד לכל חישוב של תועלת. התיישבות זו מונעת מתוך דחף פנימי אדיר לחיות בירושלים בקרבה למקומות הקדושים ביהדות ומתוך הצורך בקיום מצוות הקשורות בארץ וחזרו ונשנו גם בזמנים שהחיים בעיר היו על בלימה ותנאי המחיה בלתי אפשריים. כך מוצא אלחריזי בעיר קהילה יהודית פעילה שבה תושבים מקהילת המערביים (יהודי המגרב), קהילת יהודי אשקלון וקהילה ממצרים ויהודים מצרפת. כך מסופר במכת משנת 1214 על העברת כספים מקהילת בלביס שבמצרים לקהילה הירושלמית לצורך תמיכה בנזקקים ולצורך בניית בתי כנסת.

לאחר המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין סיים תקופת פאר בהיסטוריה של ירושלים, תקופה בה שימשה העיר, לראשונה מאז חורבן בית שני, כעיר בירה ומרכז רוחני ותרבותי של ישות מדינית. העיר נכנסה לתקופה האיובית שנמשכה על עלייתם לשלטון של הממלוכים במצרים. לאחר פרק זמן קצר של פריחה והתרוממות רוח בעקבות כיבוש העיר, חוותה העיר גלים של הרס, תחילה של ביצורי העיר ולאחר מכן של רוב המבנים בה. הרס זה נבע ממדיניות איובית מכוונת של אדמה חרוכה במטרה למנוע מהצלבנים ומסעות צלב אחיזה בעיר ובארץ.

ממלכת ירושלים התקיימה עוד כמאה שנה, עד להעלמותה מעל במת ההיסטוריה בשנת 1291 עם נפילת בירתה האחרונה, עכו. ירושלים חדלה מלהיות בירת הממלכה הצלבנית והייתה רוב הזמן בידיים מוסלמיות מבלי שייעשה מאמץ של ממש על ידי הצלבנים לכבוש אותה מחדש. יוצא מן הכלל היה מסע הצלב השישי שהעביר חלקים ניכרים של העיר לידיים נוצריות, אך לתקופה קצרה שהסתיימה בחורבן הקהילות הנוצריות על ידי הצבא החואריזמי.

מאז איבדה ירושלים את מעמדה כעיר בירה היא הפכה ליישוב שולי למשך מאות שנים, תחילה במסגרת האימפריה הממלוכית ולאחר מכן במסגרתאימפריה העות'מאנית. רק בתקופת המנדט הבריטי חזרה ירושלים למעמד מרכזי והפכה לעיר הבירה של ישראל בשנת 1948, לאחר יותר מ-750 שנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית

Lee Hancock‏. Saladin and the Kingdom of Jerusalem: the Muslims recapture the Holy Land in AD 1187‏. The Rosen Publishing Group 2004 ISBN 0823942171, 9780823942176

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות מלכת צלבנים בארץ ישראל. כרך א' עמוד 553‏
  2. ^ ‏Stanley Lane-Poole. Saladin; and the Fall of the Kingdom of Jerusalem. G. P. Putnam's sons. 1898 page 225‏
  3. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות מלכת צלבנים בארץ ישראל. כרך א' עמוד 554‏
  4. ^ 4.0 4.1 http://www.fordham.edu/halsall/med/salahdin.html‏
  5. ^ http://www.fordham.edu/halsall/med/salahdin.html page 4‏
  6. ^ ‏Stanley Lane-Poole. Saladin; and the Fall of the Kingdom of Jerusalem. G. P. Putnam's sons. 1898 page 226‏
  7. ^ http://www.fordham.edu/halsall/source/1187saladin.html‏
  8. ^ http://www.fordham.edu/halsall/med/salahdin.html page 6‏
  9. ^ 9.0 9.1 ‏פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב' עמוד 558 ‏
  10. ^ http://www.fordham.edu/halsall/med/salahdin.html page 9‏
  11. ^ ‏יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975 עמוד 298 ‏