צלאח א-דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"צלאח א-דין, מלך מצרים", בכתב יד מעוטר מהמאה ה-15. הכדור בידו השמאלית הוא סמל אירופי לשלטון.
"צלאח א-דין המנצח", תחריט מעשה ידי גוסטב דורה.
קבר צלאח א-דין בדמשק
פסל לזכרו של צלאח א-דין, סמוך לשער יפו, ירושלים

צלאח א-דין (ערבית: صلاح الدين يوسف بن ايوب, תעתיק מדויק: צלאח אלדין (א-דין) יוסף טג'יר בן איוב, תרגום: "צדקת האמונה"; בכורדית: سه‌لاحه‌دین ئه‌یوبی, Selah'edînê Eyubî‏; 1137/81193). בספרות המערב הוא מוכר בשם סלדין (Saladin). ייסד את השושלת האיובית במצרים וסוריה, שהייתה כורדית במוצאה. ידוע הן בעולם המוסלמי והן בנוצרי על מנהיגותו והצלחותיו הצבאיות, שרוככו באבירותו ובטבעו הרחמני בזמן מסעות הצלב.

העלייה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלאח א-דין נולד למשפחה כורדית בתיכרית על נהר החידקל. אביו נג'ם א-דין איוב היה מושל תיכרית, שם סייע בידי זנגי להמלט מידי הח'ליף אל-מסתרשד. זנגי גמל לו טובה ומינהו למושל בעלבכ. צלאח א-דין נשלח לדמשק להשלים את השכלתו, שם חי במשך עשר שנים בחצרו של נור א-דין, וייחד עצמו בהתעניינותו בחדית' הסוני. קיבל חינוך צבאי מדודו, המדינאי והחייל הסלג'וקי שירקוכ, שייצג את נור א-דין במסעות המלחמה שלו נגד הח'ליפה הפאטימי של מצרים בשנות השישים של המאה ה-12. צלאח א-דין ירש את דודו כוזיר ב־1169, במסגרת התפקיד מונה לאחראי על המאבק בפאטימים ובצלבנים בהנהגתו של אמלריך הראשון. מעמדו כווזיר (מושל מטעם הח'ליפה) במצרים התערער עקב חוסר היציבות ממנה סבלה מצרים, בין היתר בשל שורה ארוכה של ח'ליפים-ילדים, שעל שליטתם נלחמו הווזירים. כמנהיגו של צבא זר מסוריה גם לא הייתה לו שליטה על הצבא המצרי השיעי, שהונהג כעת בשמו של ח'ליפה חלש. כאשר הח'ליפה נפטר, ב־1171, צלאח א-דין הורה לאימאמים להודיע על שמו של הח'ליפה העבאסי בבגדאד בתפילות יום השישי כיורש, וכך הביא לקיצה של שושלת הח'ליפים הפאטימים. כעת צלאח א-דין שלט במצרים, באופן רשמי כנציגו של נור א-דין, שבעצמו היה נציג רשמי של החליף העבאסי.

זו הייתה חלוקת הכוחות הרשמית. למעשה, בעזרת אחיו שקיבלו את השליטה על אחוזות מצריות גדולות, צלאח א-דין הפך את מצרים לאחוזה של משפחתו, נגד רצונותיו של נור א-דין, ששלח את שירקוכ ואת צלאח א-דין למצרים מלכתחילה. עם מותו של נור א-דין (1174), לקח לעצמו צלאח א-דין את התואר סולטאן במצרים, על אף שסלג'וקים רבים התייחסו אליו כשליט לא לגיטימי ולא הסכימו לשרת תחת הסולטאן ה"כורדי". אף על פי כן, צלאח א-דין היה למייסדה של השושלת האיובית והשיב את הסונה למצרים. במסעות המלחמה באפריקה הרחיב צלאח א-דין את תחומי שלטונו והטריטוריה שלו לכיוון מערב - למגרב, וכאשר הלך לדכא מרידה באזור הנילוס העליון הוא המשיך דרומה ומזרחה לים סוף ולתימן.

המאבק נגד הצלבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשתי מערכות שונות, ב־1171 וב־1173, צלאח א-דין נסוג מפלישה לממלכת ירושלים הצלבנית. אלה החלו בידי נור א-דין, וצלאח א-דין קיווה כי ממלכת הצלבנים תיוותר שלמה, כחציצה בין מצרים לסוריה, עד שיצליח לשלוט גם בסוריה. נור א-דין וצלאח א-דין היו מגיעים למלחמה ממשית בשל כך, אלא שנור א-דין נפטר ב־1174. היורש שלו היה ילד, שנשלט בידי החצר (נפטר ב־1181). צלאח א-דין צעד לדמשק, והוא נתקבל בשמחה בעיר. הוא חיזק את הלגיטימיות שלו בכך שהתחתן עם אלמנתו של נור א-דין. את חאלב ומוסול, מאידך, שתי הערים הגדולות שבהם שלט נור א-דין, הוא לא כבש, אך הצליח להשליט שם את השפעתו וסמכותו ב־1176 ו־1186 בהתאמה. כשהיה עסוק במצור על חאלב, ב־22 במאי 1176, ה"חשישיון" ניסו לרצוח אותו.

בזמן שצלאח א-דין חיזק את כוחו בסוריה, הוא לא הפריע לממלכת ירושלים הצלבנית, אם כי בדרך כלל ניצח כאשר הוא פגש אותם בקרב. יוצא דופן אחד היה קרב גזר ב־1177, אך הוא התגבר על כך במהירות, וניצח את הצלבנים בקרב בגשר בנות יעקב ב־1179. אולם הצלבנים המשיכו להתגרות בו. רנו משטיון, בעיקר, הטריד את המסחר ונתיבי העליה לרגל המוסלמיים עם צי בים סוף, נתיב מים שהיה חשוב ביותר לצלאח א-דין שיוותר פתוח. גרוע מזה, הוא איים כי יתקיף את הערים הקדושות מכה ומדינה. בחג' ב־1185, התקיף רנו ובזז שיירת עולי רגל. ביולי 1187, צלאח א-דין פלש לממלכת ירושלים והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, אסון גדול בשביל הצלבנים ונקודת מפנה בתולדות ירושלים. צלאח א-דין שבה והרג את רנו; הוא גם שבה את המלך, גי דה ליזיניאן. הוא כבש את ירושלים ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, וטיהר את מסגד אל אקצה וכיפת הסלע מהסממנים הנוצריים שנוספו בהם על ידי הצלבנים. הוא החליט להתיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי שתי משפחות מוסלמיות, שעד היום אחראיות על פתיחת הכנסייה וסגירתה, ועל מתן היתרי פעולה לעדות הנוצריות השונות. אחרי זמן קצר, כבש צלאח א-דין את כל הערים הצלבניות חוץ מצור.

קרב קרני חיטין ונפילת ירושלים הביאו למסע הצלב השלישי, שמומן באנגליה על ידי מס מיוחד, שנקרא "מס צלאח א-דין". מסע צלב זה כבש חזרה את עכו, וצלאח א-דין נוצח בידי ריצ'רד הראשון (לב הארי) מאנגליה, בקרב ארסוף ב־1191. היחסים של צלאח א-דין וריצ'רד היו של כבוד אבירי הדדי יחד עם יריבות צבאית; שניהם היו דמויות ראשיות ברומנסות החצריות שהתפתחו בצפון אירופה. כאשר ריצ'רד נפגע, צלאח א-דין אף הציע את שירותיו של הרופא האישי שלו, טובה משמעותית שכן הרפואה המוסלמית הייתה הטובה ביותר בעולם המערבי באותה התקופה. בארסוף, כשסוסו של ריצ'רד מת, צלאח א-דין שלח לו שני סוסים במקום. היו אף תכנונים לחתן את אחותו של ריצ'רד לאחיו של צלאח א-דין. השניים הגיעו להסכמה לגבי ירושלים בהסכם רמלה משנת 1192, כשההסכמה הייתה כי היא תישאר בידיים מוסלמיות אך תיוותר פתוחה לעולי רגל נוצרים; ההסכם הקטין את הממלכה הצלבנית למישור החוף, מצור ועד יפו.

ב-1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב, נפטר צלאח א-דין בדמשק. כשפתחו את אוצרו, נתגלה כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים. קברו הוא היום אטרקציה תיירותית.

מעט מבנים שקשורים לצלאח א-דין עדיין קיימים בערים מודרניות. הוא ביצר את מבצר קהיר (1176-1183), שהיה בית תענוגות עם נוף יפה בזמנים שקטים יותר. בסוריה אפילו בערים הקטנות ביותר היה מבצר בר־הגנה, וצלאח א-דין הנהיג רעיון חשוב זה גם במצרים. המבצר שקיים שם היום הוא ברובו עות'מאני. אך החאן המבוצר שבנה, קלעת אל ג'ונדי, שבמערב סיני, עדיין עומד על תילו, בעיקר בשל הריחוק שלו מכל מרכז ישוב. הוא נסקר לראשונה ב־1909 על ידי צוות ארכאולוגי צרפתי בראשות ז'יל ברתו. צלאח א-דין ביצר את הגבעה השולטת על ואדי סודר, ששימש כאחד מנתיבי השיירות בין מצרים וים סוף. קירותיו וחדריו נחצבו מסלע. מחראב בסגנון פאטימי שולט על המבצר, שתיירים כמעט ואינם מגיעים אליו.

זכרו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות התנגדותו העיקשת לכוחות הנוצריים, לצלאח א-דין יצא מוניטין רב באירופה כמנהיג המתנהג באבירות, עד כדי כך שעד המאה ה-14 עוד נכתבו שירים אפיים על הרפתקאותיו, ודנטה החשיב אותו מבין הנשמות הפאגאניות הישרות בעולם הבא. צלאח א-דין האציל מופיע באור סימפטי גם ב"הטליסמן" של סר וולטר סקוט.

במשך הדורות צלאח א-דין נתן השראה למוסלמים מבחינות רבות. אחד ממחוזות עיראק באזור תכרית, נקרא צלאח א-דין על שמו. סמלו של צלאח הדין, הנשר, מתנוסס על דגלה של מצרים המודרנית.

בתקופה המודרנית נוקבים הפלסטינים פעמים רבות בצלאח א-דין כגיבורם בשל הצלחתו לגרש את הצלבנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]