ממלכת ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "המדינה הצלבנית" מפנה לכאן. לערך העוסק במדינות צלבניות אחרות, ראו המדינות הצלבניות.
ממלכת ירושלים
Flag of Kingdom of Jerusalem.svg Arms of the Kingdom of Jerusalem (Ströhl).svg
אירועי הקמה מסע הצלב הראשון
הוקמה 1099
אירועי פירוק מצור עכו
התפרקה 1291
ישות קודמת סלג'וקים, מצרים הפטימית
ישות יורשת ממלוכים
משטר מלוכני
שפה צרפתית עתיקה, לטינית, איטלקית ואחרות
יבשת אסיה
עיר בירה ירושלים, עכו
מטבע ביזנטינוס, דינר, היפרפרון
Middle East 1135.jpg
המזרח התיכון במאה ה-12

ממלכת ירושלים הייתה מדינה צלבנית שהוקמה בארץ ישראל בשנת 1099, לאחר שנכבשה בידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הממלכה נכבשה ונהרסה על ידי המוסלמים האיובים ב-1291; ונקראת כך, אף כי איבדה את השליטה בירושלים וסביבתה כבר בשנת 1187. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדותיהם של תושבי אירופה המערבית בימי הביניים להקים ישות מדינית גדולה מחוץ ליבשת אירופה. במקרה ראשון זה הצליחו האירופאים, המכונים "פרנקים" מלשון "פרנג'" (צרפתי בערבית), להקים לא רק התיישבות אלא מדינה שלמה, וזאת בלב אזור מוסלמי עוין.

רובם המכריע של תושבי הישות המדינית החדשה, 'ממלכת ירושלים', היו ילידי המקום ומספרם של הפרנקים בשיאה של הממלכה הראשונה טרם מפלתם בקרב קרני חיטין לא עלה מעולם, לפי ההערכות המקובלות, על 150,000 נפש. הפרנקים לא הצליחו לשלב בצורה טובה את הנוצרים האורתודוקסים שחיו בארץ ישראל, ולא מצאו את הדרך ללבן של שתי הממלכות הנוצריות החזקות באסיה הקטנה - ארמניה והקיסרות הביזנטית. כשלונם ליצור רוב פרנקי בארץ ישראל היה בעוכריהם, וגרם בסופו של דבר לנפילתה הסופית של הממלכה כ-200 שנה אחרי הקמתה.

המשטר הפאודלי במדינה זו היה דומה לנהוג במדינות אירופה המערבית באותה תקופה. בראש המדינה עמד מלך, ולצדו האריסטוקרטים הבכירים. בראשית ימיה נהנתה הממלכה הצלבנית משלטון ריכוזי חזק ויעיל. בערך באמצע המאה ה-12 החלה נסיגה איטית בכוחה של המלוכה, וסמכויות רבות עברו לידי האצולה הגבוהה. תהליך זה גבר והלך עד שבמאה ה-13 היה שלטונו של המלך סמלי בלבד.

200 שנות קיומה של הממלכה הטביעו חותם עמוק על אירופה, וגרמו לשינויים ניכרים ביבשת זו. מסורת מסעי הצלב, שנפתחה עם מסע הצלב הראשון, המשיכה להתקיים מאות שנים אחרי נפילת ממלכת ירושלים. המסדרים הצבאיים שנוסדו על אדמת ארץ ישראל ובהשראתה המשיכו להתקיים גם הם. האירופאים אימצו מסורות רבות שלמדו במזרח התיכון, בכלל זה אדריכלות, קולינריה, הגברת האוריינות ועוד. השפעת הממלכה על המזרח התיכון הייתה קטנה יותר, בעיקר בגלל האופי הבדלני של הצלבנים כלפי העולם המוסלמי והעליונות המוסלמית בטכנולוגיה ובאוריינות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ממלכת ירושלים

ממלכת ירושלים קמה כתוצאה מכיבושי הצלבנים במסע הצלב הראשון. מרבית משתתפי אותו מסע עזבו את המזרח התיכון, אך אלה שנשארו הקימו בו את מדינתם, שמרכזה היה ירושלים ועל שמה נקראה גם הממלכה. בתחילת ימי הממלכה היה מספר הצלבנים שנותרו בה זעום, ולא עלה על אלפים אחדים.

הממלכה הצעירה הצליחה להתמודד עם האיום המוסלמי, הרחיבה את גבולותיה בשיטתיות, והגיעה לשיא גודלה באמצע המאה ה-12. בתקופה זו נוסד גם מסדר הטמפלרים שסלל את הדרך להופעתם של מסדרים צבאיים נוספים בארץ ישראל. למרות נחיתות מספרית, צבאה הנחיל תבוסה למדינות המוסלמיות השכנות, ואף פלש למצרים והצליח להשתלט על כמה ערי מפתח במדינה זו לפרק זמן קצר.

נפילת רוזנות אדסה בשנת 1144 הביאה ליציאת מסע צלב חדש, הוא מסע הצלב השני לארץ ישראל. למרות המאמצים הרבים נדון המסע לכישלון, חלק גדול מן הצבא הושמד בקדמת אסיה, והחלק שהצליח להגיע לארץ ישראל, נכשל במאמציו לכיבוש דמשק, עקב מחלוקות פנימיות שפרצו בין הצלבנים המקומיים לבין הצלבנים שמקרוב באו.

הממלכה נהנתה משלטון מרכזי חזק, שהלך והתערער במהלך המחצית השנייה של המאה ה-12. ערעור השלטון המרכזי, יחד עם איחוד המוסלמים למדינה אחת תחת נור א-דין ויורשו צלאח א-דין, היו בין הגורמים לתבוסת הממלכה בקרב קרני חיטין ב-1187. המוסלמים ניצלו את תבוסת הצלבנים בקרב, ושטפו את ארץ ישראל בגל כיבוש. כמעט כל הממלכה אבדה, ורק מקומות יישוב ספורים נותרו בידיים נוצריות.

מסע הצלב השלישי שיצא מאירופה במטרה להשיב את ארץ ישראל לידיים נוצריות הצליח לייצב את המצב, והחזיר לשליטת הממלכה חלק מהשטחים שאבדו לה. התפוררות המדינה המוסלמית המאוחדת הייתה הקרקע הפורייה שעליה שוקמה הממלכה בעשורים שבאו אחרי מסע הצלב השלישי. מסעי צלב חדשים ותרומה כספית גדולה של אירופה היוו סיוע נוסף לשיקום הממלכה.

כל זה אבד בקרב הירביה, שבו הושמד הצבא הצלבני ביד הממלוכים ב-1244. שוב עברו שטחים רבים לידיים מוסלמיות, והמדינה הצלבנית רותקה לקו חוף צר במזרח הים התיכון. אירופה איבדה עניין בנעשה בארץ הקודש, וזרם התרומות התחיל להצטמצם. מסעי צלב חדשים לא הצליחו לאושש את המדינה. בייברס, סולטאן מצרים, תקף את הערים שעוד נותרו בידיים פרנקיות בשנות ה-60 וראשית שנות ה-70 והצליח לצמצם את האחיזה הנוצרית לשלוש ערים בלבד: עכו, צור וצידון ועוד אי אלו מבצרים. עכו נפלה ב-1291 והקיץ הקץ על הממלכה הצלבנית בארץ ישראל.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוגרפיה של ממלכת ירושלים

לא קיימים נתונים מדויקים אודות מספר תושבי ארץ ישראל בתקופה הצלבנית, אך משערים שלפני קרב קרני חיטין עמד מספר הפרנקים על כ-100 עד 120 אלף נפש, שהיוו כשליש מתושבי הממלכה. היתר היו מוסלמים, נוצרים יוונים אורתודוקסים, יהודים, ובני מיעוטים אחרים.

שלא כבמולדתם באירופה, רוב הצלבנים ישבו בתוך ערים גדולות, רובן מוקפות בחומה. האוכלוסייה המקומית (מוסלמית ברובה) ישבה בעיקר בכפרים ונהנתה מאוטונומיה מסוימת. המוסלמים, היהודים והנוצרים המזרחיים הופלו לרעה בערים (בירושלים עצמה לא הותר להם להתגורר), אולם הורשו להמשיך בחייהם הרגילים באזורים הכפריים. הערים הגדולות שנשלטו בידי הצלבנים היו ירושלים, עכו וצור.

עם נפילת הממלכה בקרב קרני חיטין עזבוה הנוצרים הקתולים, ורק קומץ ערים במישור החוף נותרו בידיים פרנקיות. אוכלוסיית ערים אלו הייתה הומוגנית יותר, ורובה ככולה ממוצא אירופאי.

לא הייתה שפה רשמית לממלכה, אך מרבית הפרנקים דיברו בעיקר צרפתית עתיקה ואילו הסוחרים האיטלקים דיברו איטלקית. האוכלוסייה המקומית דיברה יוונית וערבית, ואילו הלטינית שימשה את הממלכה כגשר בינה לבין מדינות אחרות באירופה.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות צלבניות בשיא גודלן (צהוב בהיר) צהוב כהה - הממלכה הצלבנית אחרי התערבותו של פרידריך השני

לבה של הממלכה היה בארץ ישראל. גבולותיה אינם דומים לגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל - הנגב בדרום היה ברובו מחוץ לשליטה צלבנית, אך הצלבנים שלטו בעבר הירדן המזרחי ובלבנון ובחלקים מסוריה. גבולות המדינות הצלבניות האחרות שנוסדו בעקבות מסע הצלב הראשון הגיעו עד טורקיה. ממערב לממלכה שכן הים התיכון.

גבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד קרב קרני חיטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילתה לא הייתה הממלכה אלא קומץ ערים שהיו בשליטת הפרנקים, עם מרכז גדול בירושלים בירת הממלכה וכמה מבצרים פזורים. הדרכים היו פרוצות, וחבורות שודדים הפילו את חיתתם על הצליינים שביקשו להתפלל במקומות הקדושים. תנופת הכיבוש לא נעצרה עם ההשתלטות על גרעין ראשוני זה, ובזו אחר זו נפלו הערים המוסלמיות בידי הצלבנים. צור נכבשה ב-1124, ואשקלון, המעוז המוסלמי האחרון בארץ ישראל, נכבשה בשנת 1153.

בשלב זה הגיעה הממלכה לשיא גודלה. שטחה היה גדול בהרבה משטחה של מדינת ישראל המודרנית. בתקופה זו שלטו הצלבנים על כל קו החוף, מגבול מצרים עד סוריה המודרנית. כל אזורי השפלה, יהודה, השומרון, בקעת הירדן והגדה המזרחית של הירדן היו נתונות לשליטת הממלכה. בצפון מזרח הגיע גבולה עד להרי הגולן, ובדרום שלטה הממלכה על מרבית הנגב, אם כי הוא לא היה מיושב על ידי הפרנקים, אלא על ידי הבדואים. מפרץ אילת גם כן היה נתון לשליטתם לפרק זמן קצר.

מקרב קרני חיטין והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מפלת צבאה בקרב קרני חיטין (1187) איבדה הממלכה את מרבית שטחיה, ואת ירושלים יחד איתם. אחזקותיה הצטמצמו למספר ערים ומבצרים, שהיו נתונים במצור מוסלמי. מסע הצלב השלישי, שנועד לשקם את הממלכה ולהחזיר את ירושלים לידי הצלבנים, נחל הצלחה חלקית בלבד. ריצ'רד לב הארי, מנהיג מסע הצלב שנותר בארץ עד סופו, הצליח להחזיר לידי הממלכה רק רצועת חוף צרה. בירת הממלכה עברה מירושלים שהייתה בידיים מוסלמיות לעכו, שהייתה באותה תקופה עיר נמל חשובה.

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הצליח להחזיר בשנות ה-20 של המאה ה-13 לידי הממלכה את ירושלים וחלק מהשטחים שאבדו לה. למרות חזרת ירושלים לשליטת הפרנקים, הבירה נותרה כשהייתה בעכו, והיישוב הפרנקי בירושלים היה מצומצם. מלאכתו של פרידריך ירדה לטמיון עם תבוסת הצלבנים בקרב הירביה (1244). קרב זה סימל את תחילת הסוף של הממלכה, ועריה אבדו בזו אחר זו בסדרה של פלישות מוסלמיות, שסופן בחורבן הממלכה כולה.

אקלים ויישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים בימי הביניים בארץ ישראל היה דומה לאקלים בתקופה המודרנית: גשום בחורף, חם ולח בקיץ. פני השטח היו הרריים בגליל ובגולן, ומדבריים בדרום ובמזרח. נסיכות אנטיוכיה ורוזנות אדסה נהנו משטחים פוריים יותר וממרעה נוח יותר, ולכן היה קל יותר לגדל בהן סוסים שהיו בשימוש הפרשים בצבאה של הממלכה. אף על פי שלא היה שוני משמעותי באקלים, הנוף היה שונה במקצת מזה הנראה בארץ כיום. הארץ הייתה מיוערת יותר, ושימשה משכן לחיות בר רבות יותר.

ארץ ישראל הייתה משופעת במרכזים עירוניים משחר ההיסטוריה. גם בתקופה הצלבנית היו בה ערים רבות, חלקן גדולות מאוד יחסית לתקופתן. בניגוד למקובל באירופה בתקופה המקבילה, האצולה הצלבנית העדיפה להתגורר בערים ולא בכפרים ובעיירות קטנות. האזור הכפרי היה מאוכלס רובו ככולו בפלחים מוסלמים.

אף שרשת הדרכים לא הייתה מפותחת במיוחד, היא סיפקה את צורכי הממלכה. המסחר הרווחי בדרך הבשמים עבר בשטחי ממלכת ירושלים, בצד עוד כמה דרכי מסחר חשובות, שהשתמרו עוד מהעת העתיקה והמשיכו לפעול כסדרן. עליהן נוסף נתיב חשוב שעבר בחלקה הדרום מזרחי של הממלכה, בעבר הירדן המזרחי. דרך זו שימשה את עולי הרגל לחאג' למכה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפרפרון ביזנטי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלכלת ממלכת ירושלים

הכלכלה בממלכה הייתה פאודלית, אך בניגוד לאירופה המערבית בתקופה המקבילה, דגש רב ניתן למסחר ובעיקר לסחר ימי. המטבע הנפוץ בממלכה היה הביזנטין, אך מטבעות נוספים היו נפוצים גם כן.

כלכלת הממלכה התבססה ברובה על חקלאות. עיקר כוח העבודה הורכב מהפלחים המוסלמים שישבו בכפרים. בדרך כלל לא התערבו הצלבנים בנעשה בתוך הכפרים, והסתפקו בתשלום מס בצורת תוצרת חקלאית. ה"ראיס", מנהיג הקהילה, נחשב מעין וסאל של האציל שהיה בעל האדמה, אך מכיוון שהאצילים התגוררו בערים הייתה לקהילות רמה גבוהה של אוטונומיה. הם גידלו תוצרת חקלאית עבור הצלבנים, אך לא היו חייבים בשירות צבאי עבורם כפי שנדרשו וסאלים באירופה. גם בני ערי-המדינה האיטלקיות שישבו בערי הנמל בממלכה היו פטורים משרות צבאי. בשל מדיניות גיוס זו היו צבאות הצלבנים קטנים, ורוב החיילים היו מהמשפחות הצרפתיות העירוניות.

עקב מיעוט הקרקע, רק אצילים מעטים שלטו על שטחים חקלאים ניכרים. היות שהחיילים רכשו בעצמם את כלי נשקם, נאלצו אבירים רבים להסתמך על תשלום כספי שהועבר להם מהממלכה. תשלום זה המוכר בשם "פאוד כספי" לא היה נהוג באירופה.

המדינה הצלבנית ישבה על צומת דרכים חשוב בימי הביניים, ותבלינים רבים זרמו דרכה לעבר סוחרים אירופאים, בעיקר בני איטליה הצפונית. סוחרים אלו אף השתתפו בכיבוש חלק מערי החוף, וקיבלו רבעים פטורים ממס למסחר בתמורה לעזרתם הצבאית. אל הממלכה הצלבנית יובאו גם סחורות מאירופה, כמו בדים מצפון היבשת.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי החוץ של ממלכת ירושלים

ממלכת ירושלים ניהלה קשרים ענפים עם שכנותיה ועם אירופה המערבית. כמקובל בתקופה, יחסים אלו התבססו בעיקר על החלפת איגרות ומשלחות רמות דרג.

ממלכת ירושלים הייתה תלויה באירופה המערבית בכל הקשור לחיילים, לציוד ולגידול אוכלוסייה. תלות זו הייתה מוחלטת, ומשפסק הסיוע האירופי הניכר (באמצע המאה ה-13) שקעה המדינה וחרבה כעבור עשורים אחדים. אירופה המערבית, מצידה, זכתה בעזרת ממלכת ירושלים וממלכות צלבניות אחרות באזור להשפעה תרבותית רבה ולדרכי מסחר חשובות.

לצד היחסים עם אירופה המערבית, התקיימו יחסים עם מדינות נוצריות אחרות במזרח התיכון, דוגמת האימפריה הביזנטית. יחסים אלו ידעו עליות ומורדות. פעמים שיתפו הצלבנים פעולה עם הביזנטים, ופעמים נלחמו נגדם. היו סיבות רבות להיעדר קשרים חמים יותר בין הצלבנים לביזנטים. למרות הקרבה הדתית, החזיקו שני הצדדים בגרסאות שונות של נצרות: הצלבנים היו קתולים, והביזנטים אורתודוקסים. בנוסף, ראו הביזנטים בצלבנים כובשים האוחזים בשטחים שבעבר היו שייכים לאימפריה הביזנטית, ועדיין אחזו בתביעות לגביהם, לרבות הכרה מצד הצלבנים בבכורותם.

יחסי הצלבנים עם שכניהם המוסלמים החלו בעוינות ובעימות מזוין בעת שכבשו הצלבנים את הארץ. לאחר מכן נוצרו קשרי מסחר, ואף בריתות הגנה ותקיפה בין הצלבנים למוסלמים. כך למשל פעלו הצלבנים בשיתוף פעולה עם דמשק בעת פלישותיהם למצרים (שנות ה-60 של המאה ה-12). לימים התאחדו המוסלמים עם הממלוכים, וסילקו את הצלבנים מארץ ישראל ומהמזרח התיכון כולו.

הכוחות המזוינים של הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא השדה של הממלכה והמסדרים הצבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא ממלכת ירושלים

הגנת הממלכה התבססה על שני יסודות חשובים: צבא השדה וביצורים. הביצורים כללו מבצרים בגדלים שונים וערים בצורות. צבא השדה לא עלה מעולם, אפילו בשיא כוחה של הממלכה, על 15,000 איש, ולכן הייתה חשיבות מכרעת לביצור הגבולות. מבצרים קטנים הוקמו כמעט בכל צומת דרכים חשוב ולאורך דרכי מסחר עיקריות, ופטרולים רכובים סיירו לאורך הדרכים ושמרו על הצירים. לצד המבצרים הקטנים נבנו מבצרי ענק עם חומות עבות וארוכות, שהיו יכולים לאכלס מאות ואף אלפי לוחמים. מבצרים אלו הוקמו במקומות אסטרטגיים, ושימשו כבסיסים קדמיים ליציאה לפעולה צבאית.

הצבא שהגן על הממלכה הורכב משני גורמים עיקריים: צבא הממלכה וצבאות המסדרים. במאה ה-11 היו שני מסדרים גדולים פעילים בממלכה – הטמפלרים וההוספיטלרים, ובמאה ה-12 נוסף אליהם גם המסדר הטבטוני. לצד האבירים היו למסדרים פרשים קלים המוכרים בשם טורקופולים, ותפקידם היה לסייע לאבירים במלחמתם נגד הפרשים הקלים של המוסלמים. אף שהמסדרים נשמעו הלכה למעשה לפקודות המלך, הם לא היו תחת פיקודו הישיר ולא היו חייבים בשירות צבאי למען הממלכה. צבא הממלכה גויס בצורה דומה לגיוס צבאות אירופה באותה תקופה, וסיפק כמחצית מכלל האבירים ואת רוב חיל הרגלים.

אל צבא הממלכה נוספו חילות מצב שמומנו על ידי מלכים ואצילים רמי מעלה מאירופה המערבית. גם האפיפיור נהג לממן ביד נדיבה את הגנתה של ממלכת ירושלים, וצליינים נוצרים רבים שעלו לרגל לירושלים חשו חובה להשתתף בלוחמה בכופרים. נוסף לחילות מצב שנשלחו מטעמם של תקיפי אירופה, יצאו מסעות צלב אחדים למטרת סיוע צבאי לממלכה, ומימון אירופי איפשר הקמת מערך ביצורים רחב היקף. אירופה העניקה גם סיוע דיפלומטי לממלכה, שאיפשר את חיזוק מעמדה.

מערכת הביצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר בעין חמד
ביצורי עכו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצר צלבני

מגבלת כוח האדם הביאה את הפרנקים לחזק את אחיזתם בממלכתם על ידי הקמת ביצורים. בסך הכל הוקמו כ-80 מבצרים וערים בצורות, חלקם גדולים עם מקום למאות לוחמים, וחלקם קטנים לעשרות בודדות של לוחמים. מבצרי הגבול לא נועדו להדוף פלישה רבתי, אלא לשמור על גבולות הארץ מפשיטות שוד וביזה, להגן על עיר נצורה עד בוא התגבורת, להרתיע ולעכב כוחות פולשים בדרך של ניתוק נתיבי אספקה, וכיוצא באלה תפקידים. במקרים של פלישה גדולה, גויס צבא השדה ובא להגנת הגבולות. המבצרים שימשו גם כבסיסי מוצא לפלישות הצלבניות לעומק השטח המוסלמי.

בצד החשש מפלישות חיצוניות, עמדו הפרנקים מול בעיה פנימית – הם היו מיעוט בארצם. מרבית האוכלוסייה הייתה מוסלמית, והייתה סכנה מוחשית למרידה מצדם, במיוחד נוכח מעשי הטבח והזוועה שאפיינו את ראשית הכיבוש הצלבני. מרידה זו לא התממשה מעולם בגלל סיבות רבות, אחת מהן הביצורים הרבים שהקימו הצלבנים.

בימי הביניים שימש המבצר לא רק כבסיס צבאי, אלא גם כמרכז מנהלי וציבורי חשוב. האציל שלט על נחלתו מתוך טירתו המבוצרת. גם חיי המסחר, הדת והיבטים נוספים בחיי היום-יום התנהלו בצלו של המבצר. כמו כן, ביצור טירתו אפשר לאריסטוקרט עמדת עצמאות וביטחון מול המלוכה. במקרה של חילוקי דעות עם המלך, יכול היה האציל להתבצר בטירתו ורק במאמץ רב ניתן היה להכניעו אם לא הסכים להיכנע.

אחרי מפלת חיטין והירביה גדלה חשיבותם של המבצרים, וכסף רב הושקע בביצור הערים שנותרו בידיים פרנקיות. על מנת לסלק את הצלבנים ולמנוע מהם נקודות אחיזה בארץ ישראל, פקד בייברס, סולטאן מצרים, להרוס באופן שיטתי כמעט את כל המבצרים הצלבניים שהצליח לכבוש. בהיעדר מקומות אחיזה שניתן היה לבנות בהם ראשי גשר להתרחבות, נמנעו הצלבנים מפלישה נוספת.

משטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוטפריד מבויון. על חזהו סמל ממלכת ירושלים

המשטר בממלכה היה מבוסס על השיטה הפיאודלית המקובלת באירופה המערבית. אולם למרות קווי הדמיון הרבים, היו במדינות הצלבניות מאפיינים משטריים אחדים שבלטו בשונותם על פני המקובל במרבית אזורי אירופה המערבית. כך למשל, כדי למשוך אבירים מאירופה, הורשו נשים בממלכה לרשת את הוריהם. כך היו בממלכה נשים בעלות נחלות או פוטנציאל לכאלה, שברית נישואים איתן הייתה אטרקטיבית לאצילים אירופאים רבים.

בראש המדינה עמד המלך, ומתחתיו האריסטוקרטים הבכירים. המוני פשוטי העם היו חסרי כח פוליטי ממשי, והיו יכולים להשפיע רק דרך פניה לאציל רם מעלה שייצג את עניינם. בתחילה היה כוחו של הכתר רב והשלטון היה ריכוזי וחזק, אך עם הזמן חלה דעיכה בכוחו של הכתר, והאצילים השונים קיבלו כוח רב יותר.

המשבר התחיל עוד באמצע המאה ה-12, החריף לקראת סוף המאה, והתפתח לממדי ענק לאחר התבוסה בקרב חיטין. הממלכה התרסקה, ויחד איתה אבד הכוח המלכותי. ריצ'רד לב הארי, שהשתתף במסע הצלב וניסה לכונן מחדש את הממלכה אחרי תבוסתה לצלאח א-דין, לא התחשב בדעתו של מלך ירושלים המובס, גי דה ליזיניאן. אחרי תככים רבים וסכינאות רבה, קיבל אדם אחר את הכתר במקומו של גי. המצב המשיך להתדרדר, והכתר עבר בירושה לנשים אשר נישאו לאצילים רמי מעלה, חלקם אפילו לא תושבי ממלכת ירושלים. כך קיבל את הכתר קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

במצב החדש שנוצר, שבו אין בירושלים מלך בעל סמכות חזקה, איבד הכתר את שאריות יוקרתו וכוחו. הכוח עבר מן המלך אל האריסטוקרטים הבכירים ואל המסדרים הצבאיים. עם ההפסד בקרב הירביה, ותחילת ההתקפה הממלוכית על הממלכה במחצית השנייה של המאה ה-13, החל להצטמק שטחה של הממלכה, ויישוב אחר יישוב נפל לידי הממלוכים. במצב זה נוצר תוהו ובוהו מוחלט, והשלטון המרכזי חדל מלתפקד.

כרונולוגיה של מלכי ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלה הם מלכי ירושלים מ-1099 ועד 1291:

מלך תקופת מלוכה שליט בפועל
גוטפריד מבויון (מגן הקבר הקדוש) 1099-1100
בלדווין הראשון 1100-1118
בלדווין השני 1118-1131 אסטאס גרנייה 1123
גיום מביר 1123-1124
מליסנדה ופולק מאנז'ו 1131-1153 פולק איבד את השפעתו לאחר 1136 ומת ב-1143, ומליסנדה המשיכה ומלכה
בלדווין השלישי 1143-1162, הוכתר כשליט במשותף ויורשה של מליסנדה. דרש סמכויות מלאות ב-1153 יחד עם מליסנדה 1153-1161
אמלריך הראשון 1162-1174
בלדווין הרביעי 1174-1185 רמון השלישי מטריפולי 1174-1177
גי דה ליזיניאן , 1183-1184
בלדווין החמישי 1185-1186 רמון השלישי מטריפולי 1185-1186
סיבילה וגי דה ליזיניאן 1186-1187
ירושלים אבדה לצלבנים ב-1187, סיבילה מתה ב-1190 אך גי דה ליזיניאן סירב לוותר על כתרו. מאבק על המלוכה נמשך עד 1192, ולאחריו מלכו מלכי ירושלים על רצועת חוף צרה בארץ ישראל ובלבנון
איזבל הראשונה 1192-1205
עם קונרד ממונפראטו 1192
עם אנרי הראשון 1192-1197
עם אמלריך השני 1198-1205
מרייה ממונפראטו 1205-1212 ז'אן מאיבלין, אדון בירות 1205-1210
עם ז'אן דה בריין 1210-1212
איזבל השנייה 1212-1228 ז'אן דה בריין 1212-1225
עם פרידריך 1225-1228
קונרד השני 1228-1254 פרידריך 1228-1243
אליס מקפריסין 1243-1246
הנרי הראשון 1246-1253
פלזאנס מקפריסין 1253-1254
קונרד השלישי 1254-1268 פלזאנס מקפריסין 1254-1261
איזבל דה ליזיניאן 1261-1264
הוגו, מלך ירושלים 1264-1268
איג, מלך ירושלים 1268-1284
שרל מאנז'ו 1277-1285
ז'אן השני 1284-1285
אנרי השני 1285-1291
כיבוש עכו ב-1291 וסופה של הממלכה

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי המחלוקת הפוליטית בממלכה נעוצים באופי התקופה ובאירועים שהביאו להקמתה. מסע הצלב הראשון לא נהנה מהנהגה מסודרת, ומשתתפיו סרו לפקודותיהם של אריסטוקרטים בכירים אחדים, כל אחד מהם ניצב בראש מחנה משלו. אריסטוקרטים אלה נאבקו בינם לבין עצמם על זהותו של שליט הממלכה החדשה. מצד חלק ממשתתפי המסע, ובמיוחד מפי שליח האפיפיור, נשמעו טענות שיש לכונן ממלכה דתית ששליטה ימונה בידי האפיפיור. מחלוקות אלו הסתיימו בבחירתו של גוטפריד מבויון לשליט שנשא תואר לא מקובל בתקופה ההיא: מגן הקבר הקדוש. גוטפריד נפטר שנה לאחר שקיבל את התואר, ושליט חדש, בלדווין הראשון, הצליח להכריע את הסוגיה והוכתר למלך.

בתחילה היה השלטון המרכזי חזק ויציב, אך תוך שנים לא רבות נוצרו בקיעים במבנה המשטר. בדומה לנעשה באירופה המערבית, אריסטוקרטים בכירים ניסו לזכות באוטונומיה בתחומי נחלתם. היה זה מאבק פוליטי תמידי בין המלך ותומכיו לבין האריסטוקרטים ששאפו להשיג את עצמאותם מהמלוכה. המאבק ידע עליות ומורדות, אך מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187) טרפה את הקלפים. המלך נותר ללא נחלתו, והנוצרים חזרו לשלוט בארץ רק הודות לסיוע חוץ מידיהם של משתתפי מסע הצלב השלישי.

המלוכה לא הצליחה להתאושש מהפגיעה הקשה ביוקרתה, ואף שהממלכה לא החליפה באופן רשמי את משטרה ועדיין עמד בראש, לפחות להלכה, מלך, הרי שהאריסטוקרטים קיבלו משקל גדול בהרבה מזה שהיה להם קודם לכן. המצב הוחרף עקב מעבר הכתר לשליטי האימפריה הרומית הקדושה דרך נישואיו של קונרד למלכת ירושלים בשנות ה-20 של המאה ה-13. אביו, פרידריך, הגיע לארץ ישראל בכבודו ובעצמו כדי להסדיר את ענייניו של בנו, אך נאלץ לחזור לאירופה. קונרד לא הראה התעניינות מיוחדת במתרחש בממלכה, והשלטון עבר למעשה לנציגו של הקיסר שנשא בתואר "ביילי". האריסטוקרטיה המקומית לא קיבלה את הסידור הזה, מה שגרם למאבק חריף שגלש לעתים קרובות לעימות מזוין. לבסוף משכו הקיסרים את ידם מהנעשה בארץ, והיא שקעה לתוך מחלוקת בין האריסטוקרטים על הבכורה.

גם התנאים המיוחדים שהיו בארץ ישראל תרמו להחמרת המצב. המסדרים הצבאיים שנוצרו בה בתחילת המאה ה-12 התחזקו מאוד, ועם אבדן מרבית השטחים אחרי מפלת חיטין הם היו לכוח הצבאי העיקרי בממלכה שאביריה לא היו יכולים לחמש את עצמם בהיעדר מקורות פרנסה. כתוצאת תהליך זה היו האבירים באופן מעשי לנותני הטון בפוליטיקה, בעיקר אחרי מסע הצלב השלישי, אף שלהלכה היו ראשי המסדרים כפופים לאפיפיור ולא לממלכה.

הממשל המקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למשטר הממלכתי, גם הממשל המקומי בממלכה היה מבוסס על הדגם הפאודלי. למלך הייתה נחלה משלו, ולצדו עוד ארבע סניוריות גדולות וכמה קטנות. הסניוריות היו כפופות בעקיפין למשטר המרכזי. מלבד הממשל המלכותי וממשל הסניורים, התקיימו גם איים של אוטונומיה מקומית. אוטונומיה מקומית ניתנה למסדרים הצבאיים באזורי הספר, וכן לסוחרים של הרפובליקות האיטלקיות כתשלום על עזרתם בכיבוש ערי החוף. שטחי הכתר כללו בעיקר את אזורי ירושלים ואת ההר.

הסניוריות העיקריות היו (מלבד הנחלה המלכותית):

עם תבוסת הממלכה בקרב קרני חיטין (1187) אבד מרבית שטחה למוסלמים, ומסע הצלב השלישי, שיצא להשיב את ירושלים לידיים פרנקיות, הצליח רק באופן חלקי. מרבית הסניוריות הפכו לתארים נבובים, שמאחוריהם לא עמדה בעלות על הקרקע.

האוטונומיה המקומית גדלה, ובמאה ה-13 נהנו רוב שטחיה המצומצמים של הממלכה מאוטונומיה מקומית. תהליך זה התרחש בעיקר עקב החלשות המלוכה והאצולה, שלא היה בכוחם לשאת בהוצאות הכבדות של אחזקת מוצבי החוץ, ונמסרו למסדרים. הסוחרים האיטלקיים, מצידם, הצליחו לקנות את שטחיהם על ידי מתן שירותים שונים לממלכה. הם אמנם זכו לאוטונומיה מקומית כבר במאה ה-12 בתמורה לשירותים דומים, אך במאה ה-13 התרחבה התופעה לממדים גדולים במיוחד.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הבשורה היוונית אורתודוקסית בנצרת
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דת בממלכת ירושלים

אף שאחד המניעים העיקריים ליציאת מסע הצלב הראשון היה דתי, הממלכה התאפיינה בשלטון חילוני ולדת היה תפקיד משני.

המערכת הדתית בממלכה התבססה על שלושה מרכיבים עיקריים. הדת השלטת בממלכה הייתה הנצרות הקתולית, שהביאו איתם הכובשים הפרנקים. הפטריארך הלטיני עמד בראש כנסייה זו, והיא נהנתה מבכורה ומהקלות שונות במיסוי. בניגוד לנעשה באירופה המערבית, הכנסייה הייתה חייבת בתשלום מסוים - היא נדרשה לספק חיילים לצבא הממלכה.

לצד הנצרות הקתולית, הייתה נפוצה גם הנצרות האורתודוקסית. כנסייה זו הייתה קשורה באופן הדוק לאימפריה הביזנטית, ומרבית הנוצרים שגרו במזרח התיכון לפני בוא הצלבנים השתייכו לזרם זה בנצרות. הנוצרים האורתודוקסים נהנו ממספר הטבות על פני האוכלוסיות הלא נוצריות, כגון איסור מכירתם לעבדות ועוד, אך הופלו לרעה יחסית לנוצרים הקתולים.

החלק החשוב השלישי היה מורכב ממוסלמים. לפי עדות משלהי המאה ה-10 ‏[1] הייתה מרבית האוכלוסייה המוסלמית סונית, למעט בכמה אזורים בצפון-מזרח ארץ ישראל. חוקר ממלכת הצלבנים יהושע פראוור מניח שעם הכיבוש המצרי של ארץ ישראל תחת הנהגה שיעית, התפשטה השיעה גם לחלקים המערביים של ארץ ישראל. מרבית החקלאים ותושבים הכפרים היו מוסלמים, ואלה היוו את השכבה המדוכאת ביותר באוכלוסייה.

לצד שלוש קבוצות גדולות אלה היו גם קבוצות קטנות יותר דוגמת היהודים והדרוזים, אך שיעורם היה נמוך.

חגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הקבר הקדוש בירושלים

חגיה של ממלכת ירושלים היו דתיים באופיים, והיו בין התמריצים העיקריים להגעת צליינים לארץ. כאן יכלו המאמינים לחזות במקום שבו התרחשו האירועים המתוארים בספרי הקודש, דבר שהוסיף פן חשוב לחווייתם. התהלוכות, שהיו מקובלות מאוד בימי הביניים, יצאו על פי רוב מכנסיית הקבר והמשיכו למקומות שונים הקשורים לחג. במהלך התהלוכה היו מופעי ראווה מרשימים, שלא היו בהכרח בעלי משמעות דתית.

מרבית חגי הממלכה היו משותפים לעולם הנוצרי הקתולי, מלבד שניים: חגיגת כיבוש ירושלים וחנוכת כנסיית הקבר. מדי שנה ב-15 ביולי, חגגה הממלכה את כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, ובשנת 1149, שנת היובל לקום המדינה, נוספה חגיגה לציון חנוכת כנסיית הקבר. שחרור העיר נחגג בתהלוכה מפוארת, לפי מיטב המסורת של ימי הביניים, שבראשה צעד ראש הכנסייה הלטינית, הפטריארך הלטיני. התהלוכה יצאה מכנסיית הקבר וצעדה אל "מקדש האדון" (הכינוי הצלבני לכיפת הסלע), שם נעצרה התהלוכה ונערכו תפילות המוניות. לאחר התפילה המשיכה התהלוכה מזרחה אל מחוץ לחומות העיר, לעבר בית קברות שבו היו קבורים חללי הצלבנים שנהרגו בכיבוש העיר. לאחר מעבר על פני הקברים המשיכה התהלוכה צפונה לעבר צלב גדול שסימן את המקום שבו פרצו הצלבנים את חומות העיר. תפילת הודיה ודרשת הפטריארך סיימו את אירועי החג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת ספרות ענפה אודות ממלכת ירושלים, אך אי אפשר לסקור כאן את כולה. היא נשענת על מקורות ראשוניים טובים וגם ממצאים ארכאולוגיים עשירים. בגלל הקשר העז שהיה בין ממלכת ירושלים לצרפת, יש מקורות ומחקרים רבים בשפה הצרפתית; וכן, גם בשפה האנגלית.

המחקר העברי מציג כמה ספרים מקיפים אודות הממלכה:

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1963
  • יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1976
  • בנימין זאב קדר - פרסם מאמרים רבים וספרים אחדים על ממלכת ירושלים (את הרשימה המלאה אפשר לראות בערך אודותיו).
  • ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר (עורכים), מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007 - אסופת מאמרים בעברית אודות מבצרים שונים בארץ ישראל ופרטים נוספים על הממלכה הצלבנית.
  • איתמר עצמון, בשם הצלב, על השתקפות המגמות הפוליטיות והתרבותיות בממלכה הצלבנית בראי המטבעות, מתוך "הצד השלישי של המטבע", מגזין סגולה, מרץ 2012.

לצד המקורות העבריים יש שפע של ספרות לועזית בגרמנית, בצרפתית, באנגלית ובשפות אחרות. דוגמה לספרות לועזית ענפה הם הספרים האלה:

  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge University Press, 1951-54.
  • Jonathan Riley-Smith - ספרים רבים.
  • Hans E. Mayer, The Crusades, Oxford University Press, 1965 (במקור יצא בגרמנית)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פראוור, הצלבנים, עמ' 63.
ממלכת ירושלים
היסטוריה של ממלכת ירושליםדת בממלכת ירושליםצבא ממלכת ירושליםיחסי החוץ של ממלכת ירושליםכלכלת ממלכת ירושליםדמוגרפיה של ממלכת ירושלים מגן ממלכת ירושלים ומגן ממלכת קפריסין מאוחדת עם ירושלים
המדינות הצלבניות במזרח התיכון
רוזנות אדסה Blason Courtenay.svg     נסיכות אנטיוכיה AntiochCOA.PNG     רוזנות טריפולי TripoliCOA.PNG     ממלכת ירושלים JerusalemCOA.PNG Cross-Pattee-alternate red.svg
תל אפק (מבצר אנטיפטריס)
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg