סיבילה, מלכת ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיביל,מלכת ירושלים
מלכת ממלכת ירושלים
סיביל מירושלים עם בעלה גי דה ליזיניאן, כתב יד מהמאה ה-13
התחלת כהונה 1186
סיום כהונה 1190
הקודם בלדווין החמישי, מלך ירושלים
יורש איזבל הראשונה, מלכת ירושלים
בת זוג

גי דה ליזיניאן

צאצאים

בלדווין החמישי, אליס ומריה.

אב אמלריך הראשון, מלך ירושלים
אם אגנס מקורטניי
תאריך לידה 1160
תאריך פטירה 1190 (בגיל 30)
עכו

סיבילה, (סיביל) מלכת ירושלים (צרפתית Sibylle de Jérusalem; ‏1160 - 1190) הייתה אצילה צלבנית ממשפחת המלוכה של ממלכת ירושלים. בתו של אמלריך הראשון, מלך ירושלים ואשתו הראשונה אגנס מקורטניי. הסכם הגירושים בין הוריה העניק לאימה ולאחר מכן לה את הנחלה והתואר של רוזנת יפו ואשקלון בו החזיקה משנת 1176, ומשנת 1186 ועד למותה בשנת 1190. היא הייתה מלכת ירושלים ביחד עם בעלה השני גי דה ליזיניאן. סיביל הייתה דמות מפתח בחצר הירושלמית, אחותו של בלדווין הרביעי, מלך ירושלים אחות למחצה של איזבל הראשונה, מלכת ירושלים ואמו של בלדווין החמישי, מלך ירושלים.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1157, בהיותו בן 21, נשא אביה של סיביל - אמלריך לאישה את אגנס מקורטניי, ביתו של ז'וסלין השני רוזן אדסה, אשר התגוררה בירושלים החל משנת 1150 לאחר נפילת מרביתה של הרוזנות בידי המוסלמים. באותה התקופה גיל הנישואים המקובל היה שנות העשרה המאוחרות, וככל הנראה נערכו נישואיו של אמלריך בגיל מאוחר לאור התנגדותו החריפה של הפטריארך הירושלמי לאישור הנישואים. סיבת התנגדותו של הפטריארך הייתה נעוצה בכך שבני הזוג היו בעלי קרבת דם (סב סבו של אמלריך היה סב סבה של אגנס). לאחר מותו של הפטריארך התחתנו השניים, והביאו לעולם שני צאצאים, סיביל מלכת ירושלים ובלדווין הרביעי, שניהם עתידים למלוך בממלכה לאחר מותו של אמלריך.

בשנת 1162, לאחר מותו של בלדווין השלישי, מלך ירושלים החלו תהליכי המלכתו של אמלריך למלך, וזאת חרף התנגדותה של המועצה הפיאודלית להמלכתו לפני שיבטל את נישואיו. המועצה, שאישרה את הנישואין כאשר בלדווין השלישי היה בין החיים ויכל להעמיד יורש, סירבה לאחר מותו להכיר בהם, מהסיבות הידועות של נישואי קרובים. למותר לציין כי הסלידה מפני אגנס כפי שזכורה בהיסטוריה נזקפת רבות לזכותו של ההיסטוריון ויליאם מצור, אשר הכפיש את דמותה לאחר שמנעה ממנו, מספר עשורים לאחר המלכתו של אמלריך, להתמנות למשרת הפטריארך הלטיני של ירושלים. ההיסטוריון אנרול, שנחשב לממשיך דרכו של ויליאם, כתב על אגנס: "אין זה ראוי כי מלכה שכזו תמלוך בעיר קדושה כירושלים".

בסופו של דבר גברה ההתנגדות הציבורית ואמלריך הומלך לאחר שביטל את נישואיו לאגנס. אגנס מצידה המשיכה להחזיק בתואר רוזנת יפו ואשקלון, ואף קיבלה קיצבה חודשית מהכנסות הרוזנות. זמן קצר לאחר ביטול הנישואין והמלכתו של אמלריך, נישאה אגנס להוגו מאיבלין, מי שהיה ארוסה טרם נישואיה לאמלריך. על אף ביטול הנישואים הוכרזו ילדיהם של אמלריך ואגנס כצאצאים חוקיים וכך הוסר החשש כי לא יוכלו לרשת את המלך בשעת הצורך. דרך ילדיה המשיכה אגנס להחזיק בהשפעה רבה על החצר בירושלים, וזאת למשך שנים רבות.

סיביל גדלה בפיקוח אחות סבתה מליסנד, מלכת ירושלים שהייתה אם המנזר בבֵיתָ‏ני ובו למדה סיביל קרוא וכתוב ולימודי דת.

נישואים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של אמלריך הראשון עלה לכיסא המלוכה בלדווין הרביעי שהיה קטין ובעצת עוצר הממלכה רמון השלישי מטריפולי, ניתנה ידה של סיביל בברית הנישואים בשנת 1176 לגיום ממונפראטו בנו הבכור של גיום החמישי, רוזן מונפראטו ובן דודם של לואי השביעי, מלך צרפת ופרידריך ברברוסה, עם בואה בברית הנישואים קיבלו הזוג הצעיר את התואר והנחלה של רוזנות יפו ואשקלון, גיום נפטר חודשים מספר לאחר החתונה בעוד סיביל נמצאת בהריון ממנו נולד בלדווין ממונפראטו העתיד לרשת את הכתר.

נישואים לגי דה ליזיניאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1180 הגיע המתח הפנימי בחצר הצלבנית למשבר, ריימון מטריפולי ובוהמון השלישי מאנטיוכיה הגיעו לירושלים במטרה להכריח את המלך להשיא את אחותו סיביל לבלדווין מאיבלין-רמלה. במהלך בזק ובמטרה לסתור את המהלך של אצילי הממלכה השיא בלדווין הרביעי את סיביל לגי דה ליזיניאן ובלדווין מאיבלין הורחק מחצר המלוכה צעד זה סיכל את התוכניות של נסיכי הצפון והאצולה המקומית. חפזון בו נערכו הנישואים, יפי תארו של החתן והעובדה כי הנישואים נערכו בשבוע הפסחא בו קיים איסור לערוך טקסי נישואים יצרו את השמועה כי הידידות בין גי לסיביל עברה את גבולות המותר וכי החתונה הוקדמה על מנת למנוע מבוכה בחצר. כך או כך נישואי סיביל וגי היו חוקיים ושמו קץ למחול השדים סביב השאלה מי יירש את המלך המצורע בלדווין הרביעי ומנעו אפשרות למחטף מצד האצולה המקומית. עתה התגבשה באופן ברור מפלגת החצר ובראשה סיביל ובעלה גי דה ליזיניאן שעתה נשא את התואר רוזן יפו ואשקלון, אנייס ואחיה ז'וסלין (רוזן אדסה וסינישאל הממלכה) דה קורטניי, הקוניטאבל אמלריך דה ליזיאן ורנו (ריינולד) משטיון רוזן עבר הירדן.

הכתרת בלדווין החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1183 נכנס צבא מוסלמי אל תוך שטח ממלכת ירושלים. בלדווין שמצבו הדרדר ועתה היה עיוור ומרותק למיטתו העביר את השליטה והפיקוד על הצבא לידי גיסו גי דה ליזיניאן. הצבאות עמדו אחד מול השני ליד עין חרוד עד שהמוסלמים נסוגו לדמשק מבלי שהעזו להיכנס לעימות ישיר עם הצלבנים. טקטיקה צבאית זו של התשה הבאישה את ריחו של גי דה ליזיניאן עד כדי כך שמשרת העוצר נלקחה מידיו והוחזרה לריימון השלישי ובלדווין החמישי - בנה בן החמש של סיביל מנישואים קודמים הוכתר כמלך ירושלים ביום 20 בנובמבר 1183. ‏[1] היחסים בין בלדווין הרביעי וגי דה ליזיניאן הגיעו לשפל המדרגה, המלך דרש מהאפטריארך הלטיני של ירושלים לבטל את נישואיו של גי לסיביל ובמקביל ערך מתקפה שהייתה בעיקרה טקסית על אשקלון בדרישה כי העיר תמסר לידיו. משם פנה המלך ליפו העיר השנייה של הרוזנות בה נתקבל בזרועות פתוחות וקרא לאסיפת האצילים. באסיפה בה היה רוב לתומכי גי דה ליזיניאן נמנע מבלדווין הרביעי להמשיך בפעולותיו כנגד גי. בשנת 1184 תוקף גי דה ליזיניאן מאהל של בדואים שהיו תחת חסות המלך, האסיפה מכונסת שוב ובה מתקבלות החלטות בנוגע לסדרי העוצרות בממלכת ירושלים ריימון השלישי הוכרז כעוצר בשמו של בלדווין החמישי הקטין והאפוטרופסות על הילד נמסרה לידי ז'וסלין דה קורטני, דודו של המלך מצד האם. בעת העוצרות נמסרו מצודות הממלכה לידי המסדרים הצבאיים. באותה אסיפה נקבע כי במקרה של מות המלך תיקבע ההחלטה על היורש על ידי הכס הקדוש ומלכי אירופה שידונו בזכויות של האחיות הטוענות לכתר סיביל ואיזבל. סידור זה נועד, על פי דברי פרופ' יהושע פראוור, לבלום ולהרחיק את סיביל ובעלה מכס המלוכה.‏[2].

תפיסת השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1183 מת המלך באלדווין הרביעי, אחת הדמויות הטרגיות וההירואיות בהיסטוריה של ממלכת ירושלים וארץ ישראל ואת מקומו ירש ילד בן שש - באלדווין החמישי, בעוד השלטון נמצא למעשה בידי ריימון מטריפולי. באביב 1185 נכרת חוזה לשביתת נשק בין הצלבנים למוסלמים לאחר ששני הצדדים הגיעו לאפיסת כוחות. ובשנה לאחר מכן נפטר לפתע המלך הילד באלדווין החמישי. למרות החלטת מועצת האצילים שחייבה החלטה של וועדת שליטים אירופאים לגבי המלך החדש של ממלכת ירושלים פעלה מפלגת החצר - המתנגדת להחלטה ובהפיכת בזק בוטלו כל סדרי הממשל שנקבעו בעבר. מפלגת החצר בראשות ז'וסלין דה קורטני אפוטרופסו של המלך המנוח תפסו את ירושלים וניהלו בה מהלכים להכתרת גי דה ליזיניאן ומתנגדיהם בראשות ריימון מטריפולי שהתכנסו בשכם והציע להכתיר את איזבל בתה של מריה קומננה ובעלה אונפרוא הרביעי כשליטים של ממלכת ירושלים. מפלגת החצר נותרה חופשית לפעול בירושלים אליה הגיעו גי וסיביל ממקום גלותם באשקלון, במקביל פעלו אצילי החצר במהירות ותפסו את השלטון בערים המרכזיות של הממלכה והכף הוכרעה סופית משנצטרף לשורות ז'ראר דה רישפור מפקד המסדר הטמפלרי ואויב אישי של ריימון השלישי. בשלב זה לא ניתן היה לעצור את המומנטום של מהפכת הבזק. ביום 20 ביולי 1186 הוכתרו גי וסיביל בכנסיית הקבר במהלך שקבע דה פקטו את זהות מלך ירושלים. ריימון מטריפולי, שחשש לחייו הסתגר בטבריה בעוד מפלגת האצילים המקומית מתפוררת וראשיה נשבעים אמונים למלך החדש. במהלך מפתיע, המכריע את הכף - ככל הנראה על מנת להימנע מעימות, או מחוסר עניין בכיסא המלך - חמק אונפרוא מטורון בלילה משכם והופיע למחרת בבוקר ה20 ביולי 1186 בכנסיית הקבר שבירושלים ונשבע אמונים לסיביל ובעלה - המלך החדש של ירושלים.

מפלגת אצילי הממלכה בראשות ריימון מטריפולי התפרקה, והם הופיעו אחד אחר השני בפני גי וסיביל ונשבעו אמונים. באלדווין ד'איבלין אדון רמלה העדיף לעזוב את ממלכת ירושלים מלשרת את גי דה ליזיניאן באמרו‏[3]

רבותי, עשו כמיטב יכולתכם כיוון שהארץ אבודה. אני אצא מהארץ, כי אין אני רוצה שיטילו בי אשמה ודופי שהייתי בה בזמן אבדנה

תחת לחץ הנסיבות ומחשש (מבוסס) כי גי דה ליזיניאן יפעל לנשל אותו בכוח ממעמדו ונכסיו כרת ריימון השלישי ברית והסכם שביתת נשק נפרד עם צאלח א-דין ובכך הכתים עצמו לעולמים כבוגד.‏[4]

תקופת שלטונם של גי דה ליזיניאן וסיביל, קצרה נמהרת ועומדת באופן מוחלט בצל השואה של קרב קרני חיטין. בתקופה הקצרה בין הכתרתו לקרב מואצים כל התהליכים ההרסניים בממלכת ירושלים והמדינה חדלה מלתפקד. השיא הגיע עם פעולותיו של רינו משאטיון שחזר לשדוד שיירות מוסלמיות העוברות בעבר הירדן. צאלח א-דין דרש ממלך ירושלים את חזרת השבויים ותשלום פיצוי על הנזק, אך פניית גי דה ליזיניאן לרינו משטיון נתקלה בסירוב מוחלט - בטענה כי למלך ירושלים אין כל סמכות חוקית ברוזנות של עבר הירדן.

קרב קרני חיטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב קרני חיטין, המצור על ירושלים (1187)

בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה כשרה להגשמת שאיפתו מזה זמן רב להחריב את ממלכת ירושלים ובאביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'יהאד נגד הצלבנים. המוסלמים נענו וצבא גדול התקבץ תחת דגלו. כשנודע לצלבנים על ההיערכות המסיבית מצדו של צלאח א-דין, הסכים דה ליזיניאן לשלוח משלחת פיוס לריימון בסוף חודש מרץ 1187. בוועידה בין אבירי הממלכה שנערכה בשכם, קרא המלך לגיוס כללי של כוחות הממלכה. הצבאות הנוצריים התחילו להתקבץ במקום כינוסם הקבוע במעיינות בציפורי ושם ערכו מועצת מלחמה, בסיכומו של יום הדיונים הכריע גי דה ליזיניאן על תנועה אל כוון הצבא המוסלמי וכניסה לעימות מכריע.

השכם בבוקר ב-3 ביולי יצא הצבא הצלבני ממעיינות ציפורי לכיוון טבריה. הצלבנים הצליחו, תוך לחימה בלתי פוסקת לעבור כ-18 ק"מ, כמחצית מהדרך עד טבריה. ונאלצו לעצור לחניית לילה במקום עומדם בין כפר לוביא לכפר מסכנה. למחרת בבוקר, הצליחו הצלבנים להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין.‏[5] בשעת צהריים פקד המלך על רמון להיערך להתקפת נגד בראש גדודיו על מנת לפרוץ דרך לצבא הנצור לעבר מעיינות חיטין ועל ידי כך להציל אותו. טאקי א-דין, שפיקד על הכוחות המוסלמים שהוצבו במקום, פקד לפתוח את השורות והפרשים עברו דרכם בלי לגרום לנזק ממשי למוסלמים. לאחר שעברו הפרשים של רמון, נסגרו השורות המוסלמיות. במקום להסתובב לאחור ולהכות באויב בעורפו, בחר רמון להציל את נפשו. המלך לא הצליח לשלוט בכוחותיו וצבאו התמוסס תחת מטר החצים המוסלמים והחום הכבד. הרגלים החלו לנוס לעבר הקרן הצפונית, נסיגה זו סתמה את הגולל על הצבא הנוצרי. הפקודות החוזרות ונשנות של המלך לרדת מהפסגה ולבוא לעזרת האבירים שנלחמו בעוז במוסלמים למרגלות ההר נענו בשלילה. האבירים נלחמו כגיבורים, אך לבסוף נאלצו לסגת אף הם לעבר הפסגה והתקבצו תחת אוהלו האדום של המלך שהיה בקרן הדרומית. בשלב זה, הצליח גדוד קטן, בראשותם של באליאן ד'אבליין, רז'ינאלד מצידון וז'וסלין לפרוץ את טבעת ההסגר ולהימלט. שאר הצבא לא הצליח לפרוץ את הטבעת והושמד.

התוצאות של קרב קרני חיטין היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי.

כיבוש ירושלים וסוף הממלכה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניעת העיר ירושלים. בליאן מאיבלין לפני צאלח א-דין, מתוך ציור מהמאה ה-15

חשוב בהרבה מאובדן המבצרים והערים הבצורות היה אובדנה של ירושלים. הנוצרים הורשו לעזוב עם כל רכושם אחרי מצור בן שבועיים, שנמשך מיום 20 בספטמבר 1187 עד לכניעת מגיני העיר ביום 2 באוקטובר. המצור היה קצר יחסית אך אינטנסיבי ואלים, כאשר שני הצדדים מרגישים כי הם נלחמים על עיקרי אמונתם וסמל מרכזי בתרבותם.

ביום 2 באוקטובר נמסרו מפתחות העיר ירושלים לידי צאלח א-דין והחלה יציאת הנוצרים הלטיניים מירושלים כאשר הם נספרים בעת צאתם משער יפו. עשירי העיר הצליחו לפדות את עצמם אך העניים והפליטים שהגיעו אל העיר בחוסר כל לאחר שכבר ברחו מבתיהם לא היו מסוגלים לשלם את דמי הכופר. עיקר הכספים הוצאו מהעיר על ידי הפטריארך הלטיני שלא מצא לנכון להקדיש את אוצרות הכנסייה לפדיון שבויים אלא העביר אותם בלווית פרשי המוסלמים לצור. חלק מעניי העיר שלא נמצא להם גואל מצאו מושיע בדמותו של צאלח א-דין ששיחרר אלפים מהם ללא תמורה. בין המשוחררים ללא דמי פדיון הייתה המלכה סיביל אשתו של מלך ירושלים השבוי שהורשתה לבקרו במקום מאסרו בשכם.

כיבוש העיר החזיר את ירושלים לשלטון מוסלמי לאחר 88 שנים של שלטון נוצרי. המוסלמים בראשות צאלח א-דין החלו בהפיכת ירושלים לעיר מוסלמית על ידי מחיקת עברה הצלבני. צלבים שהיו מוצבים על מבנים הוסרו מסגד אל אקצא חזר להיות מסגד לאחר ששימש כמשכן למסדר הטמפלרים. כיפת הסלע חזרה להיות מבנה מוסלמי. ציורי קיר על מוסדות נוצריים כוסו וטוהרו לאחר שהוצאו מהם הפסלים. אירועים אלו, ששיאם היה אבדן השליטה הנוצרית על המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, זיעזעו את אירופה, גרמו למותו הפתאומי של האפיפיור אורבנוס השלישי והביאו לכינונו של מסע הצלב השלישי.

מאבק חוזר על המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השלישי
גי דה ליזיניאן מופיע מול חומות צור

בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי דה ליזיניאן המלך המובס של ממלכת ירושלים מהכלא המוסלמי, בהתאם להבטחת צאלח א-דין בעת המצור על אשקלון, ובתחילת שנת 1189 הופיע בלויית פמליה קטנה ובה מפקד מסדר הטמפלרים ז'ראר דה רידפור, וגיום ממונפראטו (אביו של קונרד), מול חומות צור ודרש כי קונרד יעביר את העיר לידיו, קונרד שסירב לדרישה טען כי זכויותיו של גי כמלך ירושלים אבדו עם התבוסה בקרב קרני חיטין וציווה לסגור את חומות העיר. הדים לאירוע זה נשמעים בחילוקי הדעות בין המקורות הנוצרים בעוד שאלו התומכים בריצ'רד לב הארי שהיה נותן החסות לגי דה ליזיניאן שופטים את קונרד לשבט על יחסו לגי דה ליזיניאן ומתארים בהערכה את המלך לשעבר. פרופסור פראוור מציין כי על רקע זה טופחה הטענה על בגידתו של רמון השלישי מטריפולי בקרב קרני חיטין - על מנת להסיט את האשמה על התבוסה מגי דה ליזיניאן.‏[6] היסטוריונים צרפתים התומכים בפיליפ השני, מלך צרפת שנתן את חסותו לקונרד מצדיקים את מעשיו וטוענים כי לדרישתו אין כל תוקף מוסרי.

המצור על עכו ומותה של סיביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גי דה ליזיניאן חזר לטריפולי למשך החורף ובאפריל 1189 חזר והופיע מול חומות צור בלווית אשתו סיביל, מלכת ירושלים ושוב סירב קונרד להכניס את המלך לשעבר ופמליתו לתוך העיר. בשלב זה ובתמיכת אבירים אירופאיים שהגיעו לצור החליט גי דה ליזיניאן לצאת לכוון עכו המוסלמית במטרה לכבוש מחדש את ממלכתו. הוא יצא לכוון עכו עם גדוד קטן מפליטי טריפולי, מלווה בצי סיציליאני ועליו 200 אבירים וצי פיזאני שלווה אותם לאורך החוף. אל הכוח הקטן הצטרפו אבירים מהמסדרים הצבאיים, בהגיעם אל אזור נחל בצת הגיע הידיעה על תנועתם לצאלח א-דין שהיה צר על מבצר הבופור. כאן עשה צאלח א-דין משגה טקטי ונמנע מליירט את הכוח הצלבני הקטן מתוך מחשבה כי בעת ריכוזם לפני עכו ייקל על המוסלמים להשמיד אותם. ‏‏‏[7] ביום 26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני שכלל ככל הנראה 600 פרשים וכ 7000 חיילים רגלים למישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר עליה.‏‏‏[8] וזמן קצר לאחר מכן הפך המקום לאבן שואבת לאבירים נוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים כאשר הצבאות הנוצרים שולטים על נקודות איסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צלאח א-דין, במהלך יולי 1190 נפטרו סיביל ובנותיה במחנה הצלבני שלרגלי עכו. מותה שמט הלכה למעשה את הבסיס מתחת לתביעתו של גי דה ליזיניאן לכתר אך הוא נאחז בתואר למרות שהשפעתו במחנה הצלבני הייתה מזערית ובסוף 1190 הועבר הפיקוד רשמית לאנרי משמפן - העתיד אף הוא להחזיק לזמן קצר את כתר מלכות ירושלים .

אזכורים בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותה של סיבילה, בגילומה של אווה גרין, משמשת כדמות משנה בסרט "ממלכת גן העדן" משנת 2005. הסרט מציג את נישואיה של סיבילה כנישואים לא מאושרים, וכן מרמז על רומן בינה לבין באליאן מאיבלין. על פי הסרט, לאחר כיבוש ירושלים על ידי צאלח א-דין בתום המצור על ירושלים, בשנת 1187 סיבילה שבה עם באליאן לצרפת (בעוד שבמציאות היא נותרה על בעלה השבוי).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  • Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 189
  2. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 517
  3. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך א' עמוד 523
  4. ^ Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 194
  5. ^ Marshall Whithed Raymond III of Tripolis and the fall of Jerusalem, Prinston university press, 1936 p121
  6. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 35
  7. ^ ‏David Nicolle, Christa Hook. The Third Crusade 1191: Richard the Lionheart, Saladin and the Struggle for Jerusalem. Osprey Publishing 2006 ISBN 1841768685, 9781841768687‏ p. 46‏
  8. ^ ‏‏Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221‏ p. 83.‏
הקודם:
בלדווין החמישי, מלך ירושלים
מלכת ממלכת ירושלים
1186-1190
הבא:
קונרד ממונפראטו ואיזבלה הראשונה, מלכת ירושלים
שליטי ממלכת ירושלים
גוטפריד מבויוןבלדווין הראשוןבלדווין השנימליסנדהפולק מאנז'ו (עם מליסנדה) • בלדווין השלישיאמלריך הראשוןבלדווין הרביעיבלדווין החמישיסיבילה, מלכת ירושליםגי דה ליזיניאן (עם סיבילה) • איזבלה הראשונהקונרד ממונפראטו (עם איזבל) • אנרי הראשון (עם איזבל) • אמלריך השני (עם איזבל) • מריה ממונפראטוז'אן דה בריין (עם מריה) • איזבל השנייהפרידריך השני (עם איזבל השנייה) • קונראד השני
קונראד השלישיהוגו הראשוןשרל מאנז'וז'אן השניאנרי השני
מגן ממלכת ירושלים ומגן ממלכת קפריסין מאוחדת עם ירושלים