תקדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במערכת המשפט, תקדים הוא פסק דין שבתי משפט חייבים לפסוק לפיו כאשר מובאת להחלטתם סוגיה דומה לזו שבגינה נפסק התקדים.

לתקדים חשיבות רבה בעיצוב הנורמות המשפטיות, משום שהוא מקנה תוכן לאמירות הכלליות שבחוק ובחקיקת המשנה. חשיבות מיוחדת נודעת לתקדים במשפט המקובל, שבו התקדים יוצר את הנורמה, ולא רק מקנה לה תוכן, עקב היעדרו של חוק סטטוטורי, כזה שאושר בפרלמנט.

מקובל להבחין בין שני סוגים של תקדימים:

  • תקדים אנכי - החלטה של בית משפט גבוה מחייבת את בתי המשפט הנמוכים לו.
  • תקדים אופקי - החלטה של בית משפט מסוים מחייבת או מנחה את בתי המשפט באותה הדרגה.

מקורותיה של שיטת התקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של שיטת התקדים הינו באנגליה, ובשיטת המשפט המקובל. שופט אנגלי הרוצה לדעת את הדין החל על שאלה מסוימת יחפש אותו בראש ובראשונה בדברי קודמיו, ולאחר מכן בדבר חקיקה של הפרלמנט. לעומת זאת, בארצות המשפט הקונטיננטלי (במיוחד מדינות אירופה) עקרון זה נהוג במידה פחותה. ארצות אלו נוהגות לחוקק קובצי חוקים ארוכים ומפורטים, (בתהליך המכונה "קודיפיקציה") שהם האמורים לספק את המקור הראשוני לחיפוש הדין החל בכל שאלה משפטית.

התקדים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון התקדים המחייב על פי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט בישראל, אשר מבחינה היסטורית רבה בו ההשפעה של המשפט המקובל, מכיר גם הוא בחשיבותו של התקדים.

סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, קובע את עקרון התקדים המחייב, באומרו:

(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו.
(ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון.

משמעותו של עקרון זה היא שפסקי הדין של בית המשפט העליון משפיעים לא רק על המחלוקת הספציפית שהובאה להכרעתו, אלא גם על הנורמה הכללית בנושא זה. פסקי הדין מהווים לפיכך דרך שלישית (בנוסף לחקיקה ראשית וחקיקת משנה), לעיצוב החוק – חקיקה שיפוטית.

בהתאם לעיקרון זה, פסקי הדין של בית המשפט העליון מחייבים את בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ופסקי דין של בית המשפט המחוזי מנחים את בית משפט השלום. באופן דומה, פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מהווה תקדים מבחינתם של בתי הדין האזוריים לעבודה.

פסקי דין של בית משפט אינם מחייבים בתי משפט באותה דרגה, כלומר הם אינם בגדר תקדים מחייב, אך פעמים רבות ניתן להביאם כסיוע לטענה המועלית בפני בית המשפט.

לעתים מעדיף אחד הצדדים לסכסוך להגיע לפשרה, ובלבד שלא ייווצר תקדים שיאפשר לתובעים נוספים לזכות בקלות בתביעה נגדו.

שיטת התקדים המחייב אשר הוכיחה את עצמה עוד מימי התלמוד והמשנה, כמו גם במשפט המקובל האנגלי, שנבנה על ידי איסוף בלתי פוסק של דוגמאות מן העבר (שיטה קזואיסטית), והדין שנפסק בהן כבסיס להשוואה עם מקרה חדש, הלכה ואיבדה מיעילותה ומתוקפה המעשי בשנים האחרונות.

הסיבה האחת לתופעה הזו היא ריבוי המשפטים וההתדיינויות אשר גם איננו מאפשר לעקוב אחר כל התקדימים ביעילות וגם גורם להתרופפות הפיקוח על הערכאה הנמוכה על ידי ערכאת הערעור. גם ריבוי הערעורים כעובדה הניצבת בפני עצמה, גורמת לאותה תופעה בערכאת הערעור וכן לקושי ניכר בהתרכזות במהות המחלוקת השיפוטית ומעבר אל מאמץ נקודתי לפשר בין הצדדים ולגרום להם לקבל עליהם פשרה כל שהיא. רק מיעוט מבוטל של הערעורים מגיע להכרעה בפסק דין.

עקב התרופפות שיטת התקדים המחייב התפתח גם אקטיביזם שיפוטי של מערכת המשפט שבמסגרתה קיבלו השופטים יותר ויותר סמכויות לנהל את הדיונים ניהול אקטיבי, הקובע את המהלכים, ונוטל מן המתדיינים הרבה מהיוזמה והתכנון של מהלך המשפט. ומכיוון שהשופט מעורב יותר בבירור אקטיבי של המשפט, סופו של דבר שאת עיקר המשקל בהכרעה השיפוטית נוטלת עמדתו האישית הבלתי אמצעית, והלכת התקדים המחייב מאבדת את השפעתה ותקפותה המעשית.

למרות האמור לעיל, הלכת התקדים המחייב נשמרת יותר בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון שאיננו כפוף לתקדימים של עצמו, עדיין רואה בה חשיבות רבה ליציבות מערכת השפיטה.

היכן מתפרסמים התקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקי דין חשובים של הערכאות השונות מתפרסמים בקבצים המיוחדים לכך. על מנת שכל החפץ בכך יוכל למצוא את התקדים המחייב בנקודה מסוימת. פסקי הדין של בית המשפט העליון מכונים "פ"ד" או "פד"י", ושל בתי המשפט המחוזיים "פ"מ" (פסקים מחוזיים). כן ישנם קבצים נוספים של בתי הדין לעבודה, בתי דין אחרים, וכן פסקי דין בנושאים שונים.

חשיבותם של ספרים אלו כמקור למציאת התקדים פחתה, בזכות המחשוב. כיום קיימים מאגרי מידע משפטיים, שבהם ניתן למצוא גם פסיקה שאינה מפורסמת בספרים אלו, וכן לחפש באמצעות מנועי חיפוש ממוחשבים (באתרי אינטרנט משפטיים הפתוחים למנויים), דבר המקל מאוד על מציאת התקדים הרלוונטי בסוגיה מסוימת על פי מילות מפתח. אתר הרשות השופטת מפרסם אף הוא פסקי דין שוטפים (החל משנת 2000), אך אין בו פסקי דין ישנים. אם בעבר היה צורך לחכות שבועות מספר עד לפרסומו של פסק דין תקדימי בשאלה מסוימת, כיום תוך שעות ניתן לקבל את נוסחו המלא באמצעות המחשב.

בדרך לקודיפיקציה של המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ששיטת המשפט הישראלית מושפעת מאוד משיטת המשפט האנגלית, בשנת 1968 החלו צעדים ליצירת קובץ דיני ממונות, ברוח הקודיפיקציה הקונטיננטלית, מהלך שיביא להפחתת חשיבות התקדים בשיטת המשפט בישראל, וירחיק אותה מן המסורת של המשפט המקובל. חקיקה זו היא אך בשלב מקדמי ורחוקה מהשלמה.

תקדים במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט העברי, ישבה בבית המקדש הסנהדרין הגדולה, סנהדרין של 71 דיינים, אשר הייתה מקבלת אליה את כל המקרים שבהם בתי הדין האזוריים לא הצליחו להגיע להכרעה (במערכת המשפט העברי הקדום לא היה ערעור). ההכרעה של בית משפט זה חייבה את כולם - דיין שהיה ממשיך להחזיק בדעתו כנגד הסנהדרין הגדולה היה מוכרז כ"זקן ממרא", כלומר אדם שלא מוכן לקבל את הכרעת הסנהדרין. אירוע חריג, אם כי לא ברמה של "זקן ממרא", התרחש בין רבי אליעזר בן הורקנוס לחכמים בסיפור על תנורו של עכנאי. בסיפור זה רבי אליעזר לא היה מוכן לקבל את דעת החכמים למרות הפסיקה ולבסוף נגזר עליו נידוי.

כיום, כאשר לא קיימת סנהדרין, בית דין בערכאה ראשונה, אינו מחויבים לפסיקת ערכאה גבוה כלשהי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.