נווט קרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נווט קרב הוא השם הישראלי לאיש צוות במטוס קרב דו-מושבי שאינו הטייס המטיס את המטוס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידו המקורי של הנווט החל במלחמת העולם השנייה, כאיש צוות במפציצים כבדים (כמו מבצר מעופף). עזרי ניווט לא היו קיימים בכלל, והניווט נעשה בשיטת שעון-מפה-שטח. תפקידו של הנווט היה להכווין את המטוס למטרה ותו לא. ההטסה נעשתה על ידי שני טייסים לרוב, והטלת החימוש נעשתה על ידי מטילן.

מאוחר יותר, בשנות ה-50', החלו להופיע בזירה מטוסי קרב בעלי יכולת נשיאת חימוש גבוהה יחסית לגודלם, וכך הפך הנווט למפעיל מערכות החימוש, בנוסף על תפקידו בניווט המטוס. במקביל, עומס העבודה בניווט ירד, מאחר שהחלו להופיע בזירה מערכות ניווט אלקטרוניות, דוגמת מערכת הניווט האינרציאלי. כך הפך הנווט מאיש צוות הקרוי Navigator למפעיל מערכות החימוש (בעיקר חימוש מונחה) של המטוס: Weapons Systems Officer בחיל האוויר האמריקאי ו-Radar Intercept Officer באווירית הצי האמריקאי. מטוסים לדוגמה בהם פעלו נווטים כאלו היו ה-F-105 Thunderchif וה-F-4 Phantom.

בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבות תפקידם של הנווטים הלכה ועלתה עם השנים, כמו גם מספרם (בהתאם לדגמי המטוסים ולמספר הטייסים) והימצאם בטייסות הקרב.

נווטי קרב שרתו במטוסי הבוכנה של ראשית חיל האויר: במפציץ הB-17, ובמטוס קרב ההפצצה המוסקיטו, בין השנים 1948 - 1957 .

נווטים החלו לשרת כבר במטוסי הקרב הסילוניים הראשונים של חיל האוויר הישראלי, הגלוסטר מטאור (דגם אלראות NF-13) ומאוחר יותר הווטור (דגמי B ו-N), אולם הגידול המשמעותי בשירותם של נווטי הקרב חל עם שילובם בצוותי טייסות הפנטום. בתחילת שנות ה-80' החלו להיקלט נווטים גם בטייסת ה-F-15 ("בז")דגם D, במטוסי F-16 ("ברק" דו מושבי, דגם D ), ולימים גם בטייסות ה-F-16A/B. כיום משרתים נווטי הקרב כחלק אינטגרלי בכל טייסות הקרב הדו מושביות של החייל.

בעבר, בעיקר בשנות ה-60, נחשבו הנווטים ל"מותרות" בחלק מהמקרים (לדוגמה: מבנה שהמריא לאימון ללא נווט מאחר שהנווט אחר לטיסה) או "מקצועיים" במידה פחותה. עם השתכללות מערכות החימוש במטוסי הקרב ועליית מגוון האיומים והעומס על הטייס בשדה הקרב המודרני, עלתה חשיבותם היחסית של הנווטים להצלחת המשימה, כך שכיום נהוג לראות את הטייס כמפקד המטוס אבל את הנווט כמוביל המשימה.

הגעתם של מטוסי הקרב החדישים ה- F16I (סופה) וה - F15I (רעם) לחיל האוויר הישראלי, הביאה את מקומו של הנווט לשיאים חדשים. כמות המידע והמערכות במטוסים החדישים מחייבים עבודה של שני אנשי צוות אוויר וכיום טייסות הדגל המבצעיות של החייל מחייבות עבודה של נווטי קרב.

עם העלייה בדרישות מנווטי הקרב עלה גם הצורך בהכשרה מקצועית, כיום הכשרתם של נווטי הקרב היא ההכשרה השנייה באורכה מבין מקצועות צוות האוויר.

קידום נווטי קרב בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמה הטובה ביותר לעליית קרנם של הנווטים היא קידומם בתפקיד: בעבר לא היו נווטים מתקדמים בטייסות מעבר לתפקידי מפקדי גפים (למשל גף צילום). עם חלוף השנים החלו הנווטים להתקדם לתפקידי סגני מפקד הטייסת (סמ"ט א' וסמ"ט ב') ואפילו לפקד על טייסות: אלוף יוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (בעבר ראש מטה חיל האוויר), הוא הנווט שהגיע רחוק ביותר מבחינת קידום והיה הנווט הראשון שפיקד על טייסת קרב. אורי טלמור כיהן כמפקד בסיס פלמחים במלחמת יום הכיפורים וראש להק כוח אדם. דני גנות, נווט תובלה, כיהן כמפקד בסיס חיל האוויר לוד וכראש להק כוח אדם בחיל האוויר. אברהם עשהאל, נווט פנטום בהכשרתו, שימש בהמשך שירותו כמפקד טייסת, מפקד מגמת ניווט קרב בבית הספר לטיסה, מפקד בסיס עובדה ולבסוף שימש כקצין חינוך ראשי בדרגת תא"ל[1].

הנווט הראשון שהיה מפקד בפועל של טייסת קרב, עוד ב-1957 היה עודד ארז, שפיקד על טייסת 119 שהפעילה את מטוסי הגלוסטר מטאור לילה.

במלחמת ששת הימים מילאו נווטי הווטור תפקיד חשוב ביותר בתקיפות ארוכות הטווח, ומתוכם גובש גרעין הנווטים עבור מטוסי הפנטום.

הנווט הראשון שהיה מועמד להיות מפקד טייסת קרב היה רס"ן אהרון כץ, נווט מוביל בטייסת 119 ("העטלף"). כץ נהרג במלחמת לבנון הראשונה בעת טיסת צילום.

גם במערך התובלה פיקד נווט על טייסת - סא"ל אילן, מפקדה של טייסת 120 ("הבינלאומית") בשנים 2006‏-2008, הוא נווט תובלה.

מפקדה של טייסת 201 בשנים 2010-‏2012, סא"ל אביעד‏[2], הוא נווט קרב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור – זמן אמת, תל אביב: הוצאת משכל, 2004, עמוד 88.
  2. ^ כתבה ב"ידיעות אחרונות" ליום העצמאות 2012