ננוליתוגרפיית עט נובע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ננוליתוגרפיית עט נובע (Dip-Pen Nanolithography- DPN) הינה טכניקת רישום מולקולארית באמצעות חוד של מיקרוסקופ כוח אטומי (AFM). תהליך הרישום שונה במהותו מתהליך ליתוגרפי רגיל, שבו מטביעים גלופה או מסכה על פני מצע. ב-DPN תהליך הרישום נעשה באמצעות חוד של מיקרוסקופ כוח אטומי המשמש מעין "עט" הטבול ב"דיו"‏[1] שהוא למעשה תמיסה של חומר מולקולארי. משיכת החוד על גבי המצע מאפשרת זרימה קפילארית של החומר המולקולארי על גבי המצע ויצירת הדפס מולקולארי. הרזולוציה המתקבלת בשיטה זו היא בסדרי גודל של 15-30 ננומטרים. ננוליתוגרפיית עט נובע יכולה להתבצע באופן של הדפסה מקבילית באמצעות מערכים דו-ממדים של חודים רבים עד לכ – 55,000 הנמשכים על גבי המצע ביחד. ננוליתוגרפיית עט נובע - DPN היא כלי יעיל מאוד ביצירה ובעיצוב התקנים שונים בקני מידה ננומטרי ומשמשת ביישומים שונים במגוון דיסציפלינות.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עט נובע קלאסי

הטכנולוגיה שבה מועבר דיו הספוג על גבי חפץ חד אל מצע נייר קיימת למעלה מ-4000 שנים ושימשה במרוצת השנים להטבעת חומרים שונים על גבי מצעים שונים בסקאלות גדולות. עוד מימי קדם הייתה נהוגה שיטת ההדפסה על פני מצע, כגון שימוש בנוצה ובדיו על גבי קלף,כמו כן השתמשו בתחריטי אבן כדי ליצור הדפסים על-גבי מצע. עם התפתחות הטכנולוגיה, והמצאת הדפוס התפתחה טכנולוגיית הליתוגרפיה, ששימשה להדפסה באמצעות גלופות על פני מצעים שונים בקנה מידה גדול. במסגרת תהליכי המזעור בתעשיית המיקרואלקטרוניקה פותחה שיטת הפוטוליתוגרפיה המאפשרת להטביע מסכה אופטית על גבי מצעים קשיחים באמצעות פוטורזיסט.

המצאת המיקרוסקופ כוח אטומי (AFM) בשנת 1986 לצורכי סריקה, דימות ומדידה בקנה מידה קטן מאד, היוותה נקודת מפנה בתחום המזעור, היות שה AFM היווה פוטנציאל לרישום בקנה מידה מיקרו וננומטרי. בשנת 1995, צמד חוקרים גרמנים, Jaschke ו- Butt‏[2], גילו שבעת סריקה של פני שטח מצע זהב על ידי AFM, נוצרו על גבי המצע מולקולות מים כתוצאה מהממשק בין חוד ה-AFM הסורק לבין פני השטח. היה זה תיעוד ראשון של יכולת ה-AFM ליצור תבנית מולקולארית על גבי מצע כלשהו. דא עקא, הצוות הגרמני שגילה את "עקבות" מולקולות המים על גבי מצע הזהב בתהליך סריקת ה-AFM סבר כי מדובר בתהליך אקראי ולא מבוקר של הטבעה מולקולארית על גבי המצע. צוות מחקר באוניברסיטת Northwestern בראשותו של פרופסור צ'אד מירקין גילה כי ניתן להשתמש ב-AFM ככלי לרישום מולקולארי של חומר כלשהו על גבי מצע בתהליך יזום ומבוקר, היוצר מבנה מולקולרי יציב בקנה מידה ננומטרי - לשיטה זו קראו: DPN - Deep Pen Nanolithography.

תיאור השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוד של AFM

העקרון של שיטת DPN מבוסס על תגובה ספונטנית בין החומר המוטבע לבין המצע הנסרק על ידי ה-AFM, כך שמתקבלת פעולה המזכירה מאוד רישום עם עט נובע (AFM) המושך את הדיו (חומר מולקולרי) על גבי הנייר (המצע). הרעיון הינו לנצל את תכונות הסריקה המדויקת של ה-AFM (ברזולוציית סריקה של ננומטר ואף אנגסטרום) על מנת להדפיס חומר מולקולארי על גבי המצע הנסרק. לשם כך, יש לבחור את הדיו ואת המצע באופן כזה שתתאפשר תגובה ספונטנית אשר תוביל לספיחת החומר על המצע. לאחר שנמצאה התאמה בין חומר מולקולרי (דיו) ומצע, טובלים את חוד ה-AFM ב"דיו" ומתחילים בפעולת סריקה של ה-AFM על גבי המצע. בכל נקודת סריקה, מועבר החומר המולקולרי מקצה חוד ה-AFM אל המצע באמצעות כוחות קפילאריים (נימיים) ואילו הספיחה של החומר אל המצע מתבצעת בטור, מולקולה אחר מולקולה, כך שמתקבלת תבנית חומר מולקולארי סדור ויציב על גבי המצע, כמו בכתיבה עם עט נובע על גבי נייר. מידת הסידור של הדיו על המצע תלויה בריאקציה בין ה"דיו" והמצע ומכאן חשיבות ההתאמה ביניהם. לאחר שה"דיו" נספח אל המצע, הוא יכול לפעפע אל תוך המצע - תלוי בתכונות ההרכבה העצמית (SAM) שלו ובסוג המצע הנסרק.

על ידי היכרות עם מאפייני ה"דיו" (הרכבה עצמית, ספיחה) ומאפייני המצע (כגון חלקות פני השטח), ניתן לבקר על תהליך הבניה העצמית והפעפוע של הדיו במצע לצורך קבלת הדפסה מולקולרית ברזולוציה רצויה.

הניסוי הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסוי הראשון שבא לבחון את שיטת ה DPN בוצע על ידי צוות בראשותו של פרופ' צ'אד מירקין‏[3]והתמקד בתהליך קישור אוקטדקאנתיול-ODT (פחמימן בעל שרשרת של 18 פחמנים עם קבוצה תיולית בקצה השרשרת) על פני מצע זהב ‏[4]. מולקולה זו יציבה באוויר וכאשר היא מקובעת על גבי מצע הזהב, ניתן מיד להבחין במצע הזהב ולהבדילו מזהב שלא עבר שינוי, היות שאחת מתכונות התיול הינה יכולת קישור מהיר על גבי מתכות בכלל וזהב בפרט. כאשר קצה חוד ה-AFM הטבול ב ODT בא במגע עם מצע הזהב, ה ODT עובר בכוחות נימיים מקצה חוד ה-AFM אל המצע. סוג החוד של ה-AFM בניסוי היה סיליקון ניטריד אשר הוטבל ב-ODT למשך כדקה. לאחר מכן בוצעה סריקה של ה AFM על גבי המצע (במרווח של 3 מיקרון על 3 מיקרון). היווצרות תבנית ננומטרית בתהליך ה-הרכבה עצמית-SAM התרחשה כאשר התהליך בוצע על מחצב (mica) של זהב, שהתקבל על ידי חישול של סרט זהב דק בטמפרטורה של 300 מעלות למשך 3 שעות. חישול הזהב והחלקתו יצרו אחידות פני שטח של המצע, מה שאיפשר ספיחה טובה ומדויקת מאוד של מולקולות ODT שהועברו מחוד ה-AFM.

ניסוי נוסף שנעשה בחן יצירת "כתם מולקולרי" על מנת להדגים את תהליך הדיפוזיה (פעפוע) של הדיו על גבי המצע. ה-ODT בא לידי מגע עם המצע בנקודות שונות ולמשך פרקי זמן שונים: 2, 4, ו 16 דקות. התצוגה האחידה של ה-ODT על גבי המצע, הראתה "זרימה" אחידה שלו על המצע. בנוסף, נעשה שימוש במערכים של נקודות וקווים בעלי מרווחים מוגדרים ל"כתיבה" על גבי המצע והתקבלו תמונות מערכי ODT - מה שהמחיש את היכולת של השיטה לבצע פעולה מקבילית בשימוש עם מערכי AFM סורקים וכותבים על מצע.

ממצאי הניסוי הרחיבו את הרעיון הטמון בשיטת DPN בכל הקשור ליכולת לבקר על תבנית החומר הננומטרית שנוצרת וכמו כן על תכונות אחרות שלו, כגון ניגודיות (על ידי שינוי כלשהו בדיו) ודיפוזיה. פוטנציאל זה פתח צוהר למגוון תחומים בהם ניתן ליישם את השיטה.

מאפייני ה"דיו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההתפתחות המוקדמת של DPN השתמשו ב-ODT כ"דיו" כדי להדפיס על גבי משטח זהב, בהמשך פותחו כמה שילובים של "דיו"/מצע. תהליך DPN משתמש בעיקר בדיו העשוי ממולקולות אורגניות קטנות, פולימרים[5] אורגניים וביולוגיים, חלקיקים שקשורים בקשר קלואודי או קשר יוני. טכנולוגיה זו מסוגלת להשתמש בסוגים שונים של דיו כדי ליצור דפוסים על מגוון רחב של משטחים הנעים בין מתכות למבודדים. לרוב הרישום ברזולוציה גבוהה בעיקר בטווח של 100 ננומטר, עם זאת, בכמה מקרים (כמו עם דיו אלקאנתיול על משטחי זהב חד גביש) הרזולוציה שופרה לכ -15 ננומטר, אשר הוא בערך בגודל של מולקולה ביולוגית יחידה. בגלל האפשרות הזאת, ישנו מאמץ לפתח טכניקות ברזולוציה גבוהה יותר, כך שיהיה ניתן לחקור תהליכים ביולוגיים ברמה תאית. הבנת התהליך שבו הדיו מועבר מקצה חוד AFM אל פני השטח מאפשרת להמשך פיתוח ושיפור של DPN. מבחינה טכנית התהליך נקרא "תעבורה מולקולרית של קצה-מצע" ולתהליך הזה משפיעים פרמטרים רבים. כמה מהפרמטרים כוללים את המבנה הכימי של הדיו ופני השטח, צורה של קצה החוד, כיסוי של הדיו על הקצה החוד, והטמפרטורה שבה מבוצע הניסוי. שני גורמים חשובים נוספים שמאוד משפיעים על היכולת של ה- DPN להיות מסוגל להעביר דיו למשטח הם: הלחות של הסביבה והמסיסות של הדיו במים. הלחות תאסף על קצה AFM (הנקרא "מניסקוס המים"), שהוא חיוני לתהליך DPN. על מנת לשמור על שכבה קבועה של מים, התהליך חייב להתבצע בתוך תיבת לחות מבוקרת, כך ששינוי בריכוז של מים לא ישפיע על התוצאות. עם זאת, חשוב לציין גם כי ההשפעה שיש לטמפרטורה וללחות על העברה מולקולרית ב-DPN תלויה בתכונות הכימיות הספציפיות של הדיו בשימוש. ישנם שני סוגי דיו עיקריים:

א. דיו מלקולרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיפוזיה של דיו מולקולרי מחוד בגודל ננומטרי למשטח דרך מים

מורכב בדרך כלל ממולקולות קטנות בתמיסה מימית המצפים את קצה החוד ומועברים אל פני השטח באמצעות המניסקוס של הממס המימי. ציפוי החוד ניתן לביצוע גם על ידי אדים או טבילתו בתוך תמיסה מהולה המכיל את הדיו המולקולרי. קצב העברת של הדיו המולקולרי תלוי בקצב הדיפוזיה של המולקולה, שהיא שונה עבור כל מולקולה. משך הזמן שלוקח לדיו להיות מודפס תלוי בקצה החוד, במשטח ובסוג הדיו (משך הזמן נע בין אלפיות שנייה לשניות) וגודל של המניסקוס, נקבע על ידי תנאי הלחות. יש לשים לב שכל דיו מולקולרי מוגבל למצע המתאים לו.לא ניתן לערבב דיו מכמה סוגים. הרזולוציה של רישום בסוג דיו זה נעה בין 15- 2000 ננומטר. חומרים לדוגמה: אלקותיול שנכתב על זהב ו- Silanes [1] (במצב מוצק) שנכתב על זהב או על סיליקון.

ב. דיו נוזלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישום בדיו נוזלי על ידי מערך חד ממדי

ניתן להשתמש בכל חומר שהוא נוזלי בשיטת DPN (לאו דווקא תמיסה מימית). מאפייני ההדפסה נקבעים על ידי יחסי הגומלין בין הנוזל וקצה החוד וכמו כן בין הנוזל לבין פני השטח והצמיגות של הנוזל עצמו. אינטראקציות אלה יכולות להגביל את הגודל המינימלי של תכונת הדיו הנוזלי לכ -1 מיקרומטר, תלוי בזווית המגע של הנוזל. צמיגות גבוהה יותר נותנת שליטה גדולה יותר על הגודל והתכונה הרצויים. בניגוד לדיו מולקולרי, ניתן לבצע הדפסות מרובות סוגי דיו באמצעות נוזל שנושא אותם. לדוגמה, על ידי שימוש בנוזל צמיגי, ניתן להדפיס ישירות חלבונים רבים בו זמנית. רזולוציה של סוג דיו זה נעה בין 1-10 מיקרומטר. ניתן לערבב מספר נוזלים יחד, זאת כאשר הדרישה להתאמת ממשק דיו/משטח מגבילה פחות.

חומרים לדוגמה: חלבון, פפטיד, דפוסי-DNA, הידרוגן, סול ג'ל , דיו מוליך, שומנים ו-Silane (במצב נוזלי) שנכתב על זכוכית או סיליקון.

כושר הפרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

DPN הינו בעל יכולת למקם מולקולות במיקום רצוי בדיוק ננומטרי הקטן מ- 100 ננומטר ומאפשר יישום ליתוגרפיה שלמה. כושר הפרדה (הקו הדק ביותר של "דיו" שניתן לצייר) מגיע לכ-15 ננומטר, (פי 5000 יותר דק משערת אדם). כאשר הרישום נעשה על ידי קצה חוד ה-AFM על פני משטח שטוח ברמה האטומית, ניתן לקבל כושר הפרדה גבוה במיוחד.

כושר הפרדה של ה- DPN תלוי בכמה גורמים:

  1. גודל הגרעין של המצע שעליו מבוצע ה- DPN, משפיע על כושר הפרדה כפי שסוג הנייר משפיע על הכושר הפרדה בכתיבה קונבנציונלית.
  2. תהליכי הספיחה וההרכבה העצמית (SAM) של המולקולות יכולים להגביל את הדיפוזיה, מאחר שבתהליך ההדפסה אנו משתמשים בתכונות הדיפוזיה על מנת לבצע את הרישום .
  3. זמן המגע בין קצה חוד ה-AFM לבין המצע (השפעת מהירות סריקה) משפיע על כושר ההפרדה. ככל שמהירות הסריקה גבוהה, כך כושר הפרדה טוב יותר, אך עם זאת מהירות סריקה גבוהה מדי עלולה לגרום לאי רציפות במעבר הדיו אל המצע. לכן יש צורך למצוא את האיזון הנכון בין כושר ההפרדה לבין רציפות ההדפסה המתקבלת בתהליך הרישום.
  4. לחות משפיעה על כושר הפרדה של תהליך הרישום. גודל שכבת המים המגשרת בין קצה חוד ה-AFM לבין המצע תלויה בלחות היחסית. לדוגמה, קו ברוחב 30 ננומטר דורש 5 דקות רישום בסביבת לחות יחסית של 34%, ואילו קו ברוחב 100 ננומטר דורש 1.5 דקות רישום בסביבת לחות יחסית של 42%.

יתרונות וחסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרונות
בנוסף ליכולת למקם מולקולה בכושר הפרדה ננומטרי, קיימים מספר יתרונות נוספים לשיטת DPN:

  • האפשרות להשתמש בחומרים אורגניים ולא אורגניים כ"דיו" היא יתרון גדול על פני טכנולוגיות רישום אחרות, המאפשרת יישומים רחבים יותר בתחומי הביולוגיה, מדעי החיים ותחומים אחרים. למעשה, ניתן להדפיס דיו אורגני על מצעים אורגניים באמצעות מערך של חודים המשמשים לרישום מולקולארי, ניתן לבצע רישום בו זמנית עם דיו אורגני ואנאורגני. יתרון זה של DPN הינו ייחודי לשיטה זו ואינו קיים בטכניקות אחרות של ליתוגרפיה. מולקולות כגון דנ"א וחלבונים יכולות להיות מודפסות על חומרים מגוונים כגון מתכות, מוליכים למחצה ומשטחים פונקציונליים אחרים. היכולת לעבוד הן עם חומרים קשים והן עם חומרים רכים, מבדילה את DPN מטכניקות ליתוגרפיות אחרות.
  • שיטת DPN מאפשרת בניית שכבות חדשות על גבי שכבות שכבר יוצרו, מה שהופך את הטכניקה לרבגונית ויחד עם כושר ההפרדה הגבוה ניתן לבנות מערכים מורכבים תלת ממדיים באזורים קטנים ביותר המאפשר פונקציונליות רחבה יותר, תוך ניצול מינימום שטח - תכונה הרצויה בתחום של ייצור התקנים הדורשים מקסימום מזעור.
  • שיטת DPN מבוססת על רישום ישיר על גבי משטחים ובכך חוסכת בתהליכים יקרים ומסורבלים הדורשים שימוש במסכות על מנת לבצע הדפסה על פני השטח. הטכניקה לכתיבה ישירה גם מונעת חלק מהנזק שנגרם מקרינה, כפי שקיים בטכניקות ליתוגרפיה המקרינות אלומות אלקטרונים או אנרגיה אלקטרומגנטית כגון ליתוגרפיה אלומת האלקטרונים ופוטוליתוגרפיה.
  • בהשוואה לטכניקות ליתוגרפיה אחרות, שיטת DPN מאפשרת גמישות רחבה יותר לתנאי עבודה, בהיבט של תנאי סביבה (טמפרטורה, לחץ, לחות). בכך התהליך בשיטת DPN הופך לנגיש יותר, ללא צורך בתאי ואקום והתקני בקרת תנאי סביבה, שיכולים להיות יקרים ומסורבלים.
  • מלבד היתרונות שצוינו לעיל, היבט חשוב של DPN הינו ההיבט המסחרי. עלות הציוד הנדרש לביצוע תהליך ה - DPN זולה באופן משמעותי מציוד ומכשור שבו נעשה שימוש בטכנולוגיות אחרות. בניגוד לשיטות אחרות, בהן רכישת הציוד ותחזוקתו יקרים מאוד (כגון מסיכות ליתוגרפיות), ההשקעה הנדרשת בטכנולוגיית DPN הינה רכישה חד פעמית של AFM ותחזוקה של דיו וחודים לרישום, הזולים יחסית, מה שמשתלם גם בהיבט הכלכלי.

חסרונות

  • נכון להיום, קיימות הגבלות בהתאמת סוג המצע והדיו. שילובי דיו/מצע חייבים להיבחר בקפידה, כך שהדיו לא יצטבר או יפוזר במידה בלתי סבירה על גבי המצע. על מנת ליצור מבנים יציבים, האינטראקציה בין מולקולות דיו על פני השטח חייבת להיות כזו שתעגן את המולקולות למיקומם המיועד. יש צורך לשים לב לתרכובות הכימיות של הדיו והמשטח. בפועל, תהליכי DPN בדרך כלל מוגבלים על ידי גורמים כגון מסיסות הדיו הרצוי להדפסה, יציבותו של החומר להעברה בתוך מניסקוס המים וספיחה של חומרים על פני שטח המצע. לכן, הבחירה של צבעים יציבים שניתן להעביר מקצה חוד ה-AFM אל המצע הינה קריטית לתהליכי DPN. שילובי דיו ומצעים מסוגים שונים נמצאים בשלבי מחקר, כשהמוטיבציה הינה מציאת ההתאמות של ממשק הדיו/מצע שתספקנה את התוצאות הטובות ביותר ברישום מולקולארי בסקאלה ננומטרית.         
  • על מנת להבטיח רזולוציית הדפסה אופטימלית, פני השטח של המצע חייבים להיות חלקים, מה שיאפשר סידור אחיד ויציב של המולקולות על גבי המצע. לשם כך, נדרשים תהליכי חישול של המצע לצורך החלקתו, תהליכים שאורכים זמן רב ומצריכים שימוש במכשור ייעודי נוסף.
  • המכשול העיקרי בשיטת DPN הינו מהירות הרישום במהלך סריקת פני שטח המצע על ידי ה-AFM. על מנת לאפשר לדיו לעבור למצע באופן עיקבי וסדור, מהירות הסריקה של קצה חוד ה-AFM מוגבלת ואיטית, כך שתהליך הרישום הינו סריאלי ולפיכך ארוך בהשוואה לטכניקות ליתוגרפיה אחרות (הכתיבה נעשית ברצף נקודה אחר נקודה, שורה אחר שורה). יחד עם זאת, נושא שנחקר רבות לאחרונה, בוחן שימוש במערכים מקבילים של קצוות חודי AFM במהלך רישום בשיטת DPN. תהליך זה יכול לשפר את המהירות משמעותית. ברם, הבעיה הכרוכה ברישום מקבילי זה הינה חוסר היכולת לשלוט על כל קצה חוד בנפרד, מה שגורע מגמישות תהליך הרישום. 

מערכי עטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך דו ממדי DPN

כאמור, הבעיה העיקרית של DPN הינה מהירות הרישום הנגזרת ממהירות הסריקה של ה-AFM. בניסיון לחפות על חיסרון זה , פותחו מערכים מקביליים חד-ממדיים ודו-ממדיים של חודי AFM סורקים, כך שניתן לבצע כיסוי נרחב יותר של רישום מולקולארי על גבי המצע, בהשוואה לכיסוי של חוד AFM בודד במשך אותו זמן סריקה. כפי שצוין לעיל, קיימת בעיית גמישות בבקרה על כל חוד AFM בנפרד, היות שכל חודי ה-AFM מבצעים את הסריקה על גבי המצע בו זמנית, אך מנגד, ניתן לטבול כל קצה חוד AFM שכזה בדיו מסוג אחר, מה שמגדיל את הגמישות מבחינת מגוון היישומים שניתן לממש במהלך רישום מקבילי על ידי המערך.

מערך חודים חד-ממדי טיפוסי יכול להכיל עד 50 חודי AFM. המערכים הדו-ממדיים יכולים להכיל עד כדי 55,000 חודי AFM, כאשר המרחק בין שני חודים הוא 400 ננומטר וכן כל קצה חוד הוא ברוחב בסיס של 100 ננומטר.

ישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיטת DPN קיים פוטנציאל יישומי במספר תחומים, כאשר המשותף לכולם היא היכולת לשלוט בחומרים ברמה המולקולארית שלהם ובתגובתם עם סביבות שונות. באופן זה ניתן לתכנן את המבנה והצורה של ההדפסה כתלות בסביבה איתה המולקולות באות במגע. התחומים העיקריים שבהם ניתן ליישם את שיטת DPN:

  • התקני מצב מוצק - בניית מערכים מולקולריים של חומרים שונים במבנה ננומטרי על גבי התקנים שונים.
  • ביולוגיה - יצירת תבניות של מערכים ביו-מולקולאריים על גבי אורגניזם מעולם החי, סריקה ויצירה של מערכי DNA[6], זיהוי חלבונים[7][8]ומולקולות זעירות, גילוי מוקדם של מחלות, הנדסת רקמות וכדומה.

מחקר עתידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המחקר העתידי בתחום טכנולוגיית DPN מתמקד ביכולת להשיג רזולוציות גבוהות ככל שניתן ברישום מולקולארי למגוון מטרות במגוון תחומים. הרזולוציה הגבוהה ביותר שנרשמה בשימוש בטכנלוגיה זו עד כה, הינה בסדר גודל של 15 ננומטר, זאת על ידי רישום אלקאנתיול על גבי משטח של זהב. לאור היכולת הנ"ל, נעשים מאמצים לפתח טכניקות ברזולוציה גבוהה יותר, כך שניתן יהיה לחקור תהליכים ביולוגיים ברמה התאית. על מנת לפתח סוגי "דיו" ברזולוציה גבוהה יותר, מעריכים החוקרים כי טכנולוגיית DPN תדרוש שימוש ביחסי רוחב/גובה קטנים יותר במיקרוסקופ הכוח האטומי (AFM), כך שקצה החוד הסורק שלו יהיה לדוגמה מננו-צינורות פחמן (Carbon Nanotubes).
  • פיתוח בשימוש במערכים מקבילים- המחקר בנושא פיתוח השימושים במערכי DPN מקבילים יתמקד ביכולת לשלוט באופן עצמאי על כל קצה חוד במערך. זאת על ידי חימום של שלוחה רב שכבתית, במטרה לכופף את החוד הרצוי. היכולת תאפשר יצירת מערכים מורכבים המשלימים סריקה בזמן קצר, כאשר תהיה אינטראקציה של כל חוד וחוד עם המשטח והוא יהיה ניתן לשליטה באופן עצמאי.
  • שילוב DPN בטכנולוגיית מערכת מיקרו אלקטרוניקה ומכניקה (MEMS) - השילוב חיוני לצורך ציפוי ואספקת דיו אל החוד באופן ישיר, אוטומטי ומבוקר . חוקרים מאמינים כי טכנולוגיית המיקרופלואידיקה שמצויה בפיתוח, תסייע בתחום זה. הרעיון מבוסס על מערכות מיקרופלואידיקה היכולות לשמש כפתרון העתידי לשליטה על הדיו בכל עט בודד (חוד) במערך המקבילי, זאת על ידי מערכים מיקרופלואידים חדשים של קסת דיו, שנמצאים כיום בשלבי פיתוח, אשר לתוכם יוטבלו החודים טרם הסריקה והרישום. בנוסף, מהנדסי MEMS בוחנים את האפשרות לשלב מיקרופלואידיקה ישירות לתוך חודי ה-DPN, כך שאספקת דיו תוזן לקצה החוד הסורק באופן רציף, בדומה לעט נובע קונבנציונלי.
  • שילוב של מספר טכניקות ליתוגרפיה - על מנת לנצל את היתרונות של כל אחת משיטות הליתוגרפיה השונות, נבחנת האפשרות לשלב ביניהן ולהפיק יתרונות מכל אחת. דוגמה לכך הוצגה על ידי קבוצת מחקר בשם MIRKIN, שפיתחה את (PPL ( Polymer Pen Lithography - שילוב של יתרונות ה-DPN והדפסה במיקרו מגע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ DPN - Stanford - Intro, Stanford University. Retrieved 7 May 2013
  2. ^ Jaschke M.; Butt, H.-J. "Deposition of Organic Material by the Tip of a Scanning Force Microscope" Langmuir, 1995, 11, 1061-1064
  3. ^ DPN - Northwestern - Intro, Northwestern University. Retrieved 7 May 2013
  4. ^ Piner, R. D.; Zhu, J.; Xu, F.; Hong, S.; Mirkin, C. A. "Dip Pen Nanolithography," Science, 1999, 283, 661-663
  5. ^ Dip-pen nanopatterning of photosensitive conducting polymer using a monomer ink: Su, Aslam, Fu, Wu, Dravid, Appl. Phys. Lett., Vol. 84, No. 21, 24 May 2004
  6. ^ L.M. Demers, D.S. Ginger, S.J. Park, Z. Li, S.W. Chung, C.A. Mirkin, "Direct Patterning of Modified Oligos on Metals and Insulators by DPN", 7 JUNE 2002 VOL 296 SCIENCE
  7. ^ Ki-Bum Lee, So-Jung Park, Chad A. Mirkin, Jennifer C. Smith, Milan Mrksich, "Protein nanoarrays generated by DPN", 1 March 2002 Vol 295 Science
  8. ^ S.W. Lee, B.K. Oh, R.G. Sanedrin, K. Salaita, T. Fujigaya, C.A. Mirkin, "Biologically Active Protein Nanoarrays Generated Using Parallel DPN", Adv. Mater. 2006, 18, 1133–1136

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]