סטדיקאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד דרזי מצלם את יצחק קלפטר בסטדיקאם מדגם גליידקום 4500

סטדיקאם (באנגלית: Steadicam) הוא מכשיר הנועד לנשיאה ולייצוב של מצלמות קולנוע ומצלמות וידאו. עקרון פעולתו הוא בידוד מכני של המצלמה מתנודות גופו של הצלם, מה שמאפשר צילומים "חלקים", נטולי רעידות, גם כאשר הצלם נע במהירות על משטח מחוספס.

סטדיקאם הוא הסימן המסחרי הרשום של חברת טיפין (Tiffen), אך משמש כשם כולל לכלל סוגי המייצבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני עידן הסטדיקאם, בידי במאי הקולנוע וצלמו היו נתונות שתי אפשרויות עיקריות במקרים של צילום בתנועה: צילום כתף (כאשר הצלם נושא את המצלמה על כתפו) או צילום דולי, כאשר המצלמה נעה על מסילות מיוחדות המורכבות ומונחות על הקרקע, לצורך צילום הסצנה. אפשרויות נוספות היו צילום מתוך רכב בתנועה, או אף באמצעות כיסא גלגלים.

צילום באמצעות דולי הצריך זמן רב (הרכבת המסילות המיוחדות וחזרות ממושכות עד להשגת קצב התנועה הנכון) וכסף. צילום כתף, לעומתו, השיג בדרך כלל תוצאות מהירות יותר, אלא שגם הצלם המיומן ביותר לא הצליח להפיק צילום יציב לחלוטין ונטול רעידות. צילום הכתף מקובל בצילומי חדשות, בסרטים דוקומנטריים או כשבמאי הקולנוע רוצה ליצור תחושה ריאליסטית, וליצור מתח ודרמה. (בסרטי פעולה אפילו נוהגים לטלטל במכוון את המצלמה, סימן ההיכר של הבמאי מייקל ביי) למעשה, הסטדיקאם משלב את מידת היציבות של חצובה עם יכולת התנועה של דולי והגמישות שמאפשרת מצלמה המוחזקת ביד. הסטדיקאם סופג את כל הקפיצות, התזוזות והתנועות החדות (בעזרת איזון של משקולות – ולא כנהוג לחשוב בעזרת גירוסקופ). בניגוד לתפיסה שהושרשה שהסטדיקאם מקל על נשיאת המצלמה, נדרשת מצלם הסטדיקאם יכולת גופנית גבוהה משל הצלם הממוצע. הסטדיקאם הוצג לענף רשמית בשנת 1975 על ידי הממציא והצלם גארט בראון אשר במקור קרא להמצאה "מייצב בראון" (Brown Stabilizer).

לאחר השלמת האבטיפוס העובד הראשון, צילם בראון סרטון הדגמה בן 10 דקות שהדגים את התנועות המהפכניות שהמכשיר החדש יכול היה לייצר. הדגמה זאת נצפתה על ידי במאים רבים ביניהם סטנלי קובריק וג'ון אבילדסן. הסרט הראשון שעשה שימוש בסטדיקאם הוא "נועד לתהילה" (Bound For Glory) מ-1976. לצורך צילום אחת הסצינות, צלם הסרט הסקל וקסלר, העמיד את בראון, מפעיל הסטדיקאם, על פלטפורמה מוגבהת, שבאמצעות מנוף הונמכה עד שהגיעה לגובה הקרקע. בראון עזב את הפלטפורמה והחל להתהלך בתוך אתר הצילום. התוצאה הרשימה מאוד, משום שקודם לכן הייתה בלתי אפשרית לביצוע. וקסלר זכה בפרס האוסקר עבור הצילום. מיד לאחר מכן עשה שימוש בסטדיקאם ג'ון שלזינגר, בסרטו "איש המרתון", בסצינות מרדף ברחובות ניו יורק. רוקי משנת 1976, היה הסרט השלישי שעשה שימוש בהמצאה החדשה. גארט בראון היה מפעיל הסטדיקאם בכל שלושת הסרטים. סרטים בולטים נוספים שעשו שימוש בסטדיקאם: "ימים ברקיע" (1978) של טרנס מאליק ו"הניצוץ" של סטנלי קובריק (1980) שדחף את ההמצאות של בראון אף רחוק יותר, כשעשה שימוש בסטדיקאם מזווית נמוכה במיוחד, והצריך לשם כך פיתוחים מיוחדים ומורכבים. הפיתוחים האלה הרחיבו את טווח השימוש בסטדיקאם ונחשבים למשמעותיים ביותר מאז המצאתו.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרזי עם סטדי קאם גליידקום עם מסך LCD

המפעיל לובש ריתמה (אפוד) המחובר לזרוע מכנית זה מחובר על ידי מוט ברזל המאוזן עם משקולות המצלמה בקצה אחד משקל שכנגד בקצה השני. משקל הייצוב שכנגד מונע את התנועות הקטנות של הגוף. כאשר המפעיל מצלם ידיו לא נוגעות במצלמה רק בזרוע עם לחיצות על הזרוע לכיון הצילום המבוקש יש לו מסך קטן כדי לראות את הצילום והפוקוס בדרך כלל נשלט מרחוק בצורה אלחוטית. עבור צילום מזוויות נמוכות ניתן לסובב את הסטאדיקאם למצב נמוך (לוא מוד)

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדור החדש ביותר של סטדיקאם הוא ה MK-V AR המפעיל יכול לעבור בזמן הצילום ממצב גבוה לנמוך ללא שינוי כל שהוא, בעליות ומורדות לזוז בחופשיות תוך שמירה על קו אופקי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטדיקאם בוויקישיתוף