סלעית קיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןסלעית קיץ
כיתוב=סלעית קיץ במופע שחור-גרון, לסבוס, יוון
סלעית קיץ במופע שחור-גרון, לסבוס, יוון

כיתוב=סלעית קיץ נקבה, ירדן סלעית קיץ נקבה, ירדן

מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: חטפיתיים
סוג: סלעית
מין: סלעית קיץ
שם מדעי
Oenanthe melanoleuca
תחום תפוצה

תחום התפוצה של סלעית הקיץ לפני הפיצול. הגבול בין המינים עובר באיטליה באירופה, ובמצרים באפריקה.

  מקייצת
  חולפת
  חורפת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סַלְעִית קַיִץ (שם מדעי: Oenanthe melanoleuca) היא ציפור שיר בסוג סלעית, ששויך בעבר למשפחת הקיכליים, אך כיום מוגדר במשפחת החטפיתיים.

בישראל היא חולפת שכיחה, ומקייצת ומקננת בחבל הים-תיכוני בצפון הארץ ובמרכזה. בעבר היא הייתה נפוצה יותר, אך מאז תחילת שנות האלפיים נרשמת מגמת ירידה מהירה באוכלוסייתה והיא הפכה למקננת נדירה למדי.[1]

טקסונומיה ואטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היא נחשבה בעבר (ועדיין נחשבת על ידי חלק מהרשימות) למין יחיד ביחד עם סלעית הקיץ המערבית Oenanthe hispanica.

שם הסוג Oenanthe נגזר מהמילים ביוונית העתיקה oenos (οίνος), "יין" ו-anthos (ανθός), "פרח". זה מתייחס לחזרתה של הסלעית האירופית ליוון באביב בדיוק בזמן פריחת הגפנים.[2] שם המין הספציפי melanoleuca גם הוא מיוונית, מורכב מהמילים melas (μελανος) - שחור ו-(λευκος) leukos - לבן.[3]

זהו מין מונוטיפי, כלומר לא תוארו תת-מינים נפרדים.[4]

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין מקייץ במזרח הים התיכון, דרום-מזרח אירופה עד הים הכספי ואיראן ונודד לשטחי החריפה בסודאן. היא מאכלסת שטחי בתה וגריגה טרשיים, פעמים רבות בקירות מצוקיים, גבעות כורכר, בשולי מחצבות ובאזורים שעוברים פיתוח וחשיפת קרקע.[5]

קינון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלעית קיץ מקננת באזורי אקלים חמים בשטחים סלעיים, שיחיים, ולעיתים קרובות תלולים (מדרונות ולמרגלות גבעות) סביב חורש פתוח של ברוש, ערער, או אלון, בין עצי זית, אלה, מטעי קקטוסים, ובשדות בור, כרמים, ערבות יבשות וגבעות גיר מכוסות שיחים. עונת הקינון מתחילה במאי. הקן בצורת כוס שטוחה למדי של גבעולים, טחב וסיבים, ומרופד בשיער או בפלומה ומוצב על הקרקע מתחת לאבן, מחסה סלעי, או ציצת דשא, בדרדרות, מחילה, חור בחורבה או גדת ואדי. בתטולה בדרך כלל ארבע עד חמש ביצים.[6]

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנקודת תצפית על ענף דק

מזונה העיקרי חרקים שונים הנלכדים בעיקר מעל פני הקרקע החשופה או המכוסה בצמחייה דלילה. לרוב הלכידה מתבצעת לאחר צפייה ממקום גבוה ונחיתה על הטרף. משקלה הקל מאפשר לה לעמוד גם על צמחייה דקה שלא כשאר הציפורים. לעיתים צדה את טרפה תוך מעוף קצר בין ענפי עצים.[7]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מופע לבן-גרון, לסבוס, יוון

זוהי סלעית אלגנטית ורזה יחסית, בעלת זנב בולט דק וארוך. אורכה 14–16 ס"מ, מוטת הכנפיים 25–27 ס"מ ומשקלה 15–22 גרם. הזכר בלבוש קיץ בעל מצח, כיפה וגב לבנים, לעיתים עם גוון צהבהב, והכנפיים שחורות. החלקים התחתונים בצבע לבן עם גוון חום. הגב, סוככות הזנב העליונות ורוב הזנב לבנים. מסכה שחורה משתרעת מסוככות האוזניים ועד למקור. יש מופעים בהם הגרון שחור, ואחרים בהם הוא לבן.

בסתיו ובחורף הראש והגב מקבלים צבע חום-צהבהב, וכך גם החלקים התחתונים (כולל הגרון אצל פרטים שאינם שחורי גרון), אך הגוון החום משתנה בעוצמתו. פרט לזוג המרכזי, נוצות הזנב הרבה יותר לבנות מאשר בסלעית אירופית, והלבן על החלק הפנימי משתרע לעיתים קרובות עד לקצה.

לנקבה צבעים אפורים-חומים יותר, אך היא גם בעלת הגב התחתון הלבן האופייני, והשינויים בין העונות אצלה פחות בולטים.

זיהוי מסלעית קיץ מערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להבחין בין זכרים של סלעית קיץ מזרחית לאלו של סלעית קיץ מערבית על-ידי החלקים העליונים הלבנים, גוון פחות חום מהמערבית, מה שמקנה לה מראה שחור-לבן מובהק יותר, כמו גם בכך שיש לו שחור של המסכה מגיע בדיוק מעל בסיס המקור. לפרטים שחורי גרון ממין זה יש כמות גדולה יותר של שחור בגרון ובפנים מאשר בציפורים המערביות, והשחור בדרך כלל מסתיים בצורה פתאומית יותר או בקו ישר יותר. נקבות ממין זה נבדלות ממקבילותיהן המערביות בהיותן בסך הכל בעלות צבע קר ועמום יותר.

סטטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלעית הקיץ מוגדרת בישראל כמין "בסכנת הכחדה" (EN) בשל הירידה המתמשכת בגודל אוכלוסייתה. קצב הירידה מוערך כגבוה מ־20% בשני דורות (8.2 שנה). במהדורת 2002 של הספר האדום הוגדרה סלעית הקיץ כמין שאינו בסיכון (LC). השינוי במעמד המין משקף החמרה דרמטית במצב האוכלוסייה, המתבטאת בצמצום תחום התפוצה ומספר הפרטים.[5]

הירידה בשכיחות המין הובחנה החל מתחילת שנות ה-2000. סלעית הקיץ נעלמה לחלוטין כמקננת משטחים נרחבים בהם הייתה בעבר שכיחה, דוגמת הגליל המערבי, הכרמל, שפלת יהודה, הרי יהודה ומערב השומרון.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סלעית קיץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סלעית קיץ, Oenanthe melanoleuca, באתר הצפרות הישראלי
  2. ^ Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 207, 280. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  3. ^ The Helm dictionary of scientific bird names, archive.org
  4. ^ Isabelline Wheatear Oenanthe isabellina (Temminck, 1829), Birds of the World, The Cornell Lab of Ornithology
  5. ^ 1 2 3 אבנר רינות, יואב פרלמן, אסף מירוז, ליאור כסלו, רעי סגלי, עזרא חדד, טוביה קאהן, יוסף כיאט, יובל דקס, ירון בזר, אייל שוחט, סלעית קיץ, באתר הערכות הסיכון לטבע בישראל, רשות הטבע והגנים
  6. ^ Black-eared Wheatear Oenanthe hispanica, BirdLife Data Zone
  7. ^ סלעית קיץ, באתר המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר ובגינה