סנטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכניסה לסנטו שבמוזיאון הפתוח של אדו

סנטויפנית: 銭湯) הוא בית מרחץ ציבורי מסורתי המקובל ביפן. בתי מרחץ מסורתיים אלה שימשו את תושבי יפן לרחצה בטרם הותקנו ביפן מערכות אינסטלציה מודרניות באמצע המאה ה-20, אולם גם כיום נעשה בהם שימוש רב. בבתי המרחץ החצויים התרחצו בנפרד גברים ונשים, כאשר מחיצה מפרידה בין האזורים.

תיאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים סנטו

כיום נבנים סנטו בצורות ובסגונות שונים, אולם לסנטו המסורתי היה מראה אופייני קבוע, ומבנה אחיד.

חדר הכניסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראהו החיצוני של מבנה הסנטו המסורתי היה דומה למראהו החיצוני של מקדש שינטו או מקדש בודהיסטי. וילון יפני מסורתי (נורן - 暖簾) כיסה את דלת המבנה, שעליו הקנג'י (הסימן) "湯" ("יו" - "מים חמים") או ההיראגאנה "ゆ" בעלת המשמעות הזהה.

במבואת המבנה היה אזור בו הניחו את הנעליים, כמקובל במבנה יפני. ממבואה זו הובילו שתי דלתות לחדר ההלבשה (ה-"דאצואיג'ו" - 脱衣場). צד אחד הוביל לאזור הנשים וצד אחד לאזור הגברים של בית המרחץ.

הדלת המובילה לצד הגברים צבועה לרוב בכחול ומסומנת בקנג'י "男" ("אוטוקו" - גברים). הדלת המובילה לצד הנשים צבועה לרוב אדום ומסומנת בקנג'י "女" - ("אונה" - נשים).

חדר ההלבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר ההלבשה בסנטו שמוזיאון הפתוח של אדו

לסנטו המסורתי היה דלפק שכונה "בנדאי" (番台) בו ישב אחראי בית המרחץ. כיום למרבית הסנטו יש דלפק מודרני. מחקר שנערך בטוקיו העלה כי ל-660 סנטו יש דלפק מודרני בעוד של-315 נותר הבנדאי המסורתי.

משני צדדים הדלפק מצויים שני חדרי ההלבשה - האחד לגברים והאחד לנשים. חדרי הלבשה אלה כוללים ארוניות להנחת הבגדים של הלקוחות. חדרי הלבשה אלה הם לרוב רבועים, ומידותיהם 10 מטרים על 10 מטרים. בעוד שהמבנה עצמו גבוה (גובהו יכול להגיע ל-3 או 4 מטרים), גובהה של המחיצה המפרידה בין צד הגברים לצד הנשים הינה לרוב 2 מטרים בלבד.

לעתים בחדר ההלבשה יש מתקני מזון - מקרר משקאות או חטיפים, אשר המבקרים יכולים להוציא ממנו מוצרים עליהם הם משלמים בבנדאי (דלפק הכניסה).

אזור הרחצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלת הזזה מפרדה בין אזור הרחצה לאזור ההלבשה, וזאת על מנת לשמור על חום אזור הרחצה. באזורים חמים יותר, בדרומה של יפן (באזור אוקינאווה) לא נדרש חימום אזור הרחצה ולכן חדר ההלבשה וחדר הרחצה מחוברים לרוב. קירות חדר הרחצה לרוב מרוצפים באריחי קרמיקה. לאורך קירות החדר כיורים ומקלחות. בעבר היו לאורך הקירות כילים שהחילו מים חמים וקרים לרחצה. כיורים אלה מכונים קאראן ( カラン - במקור מהולנדית: kraan). בקצה חדר הישיבה אמבטיות ישיבה המלאות מים בטמפרטורות שונות.

לרוב גובהו של חדר הרחצה 4 מטרים, בעוד שגובה המחיצה המפרידה בין צד הנשים לצד הגברים 2 מטרים, דבר המאפשר שיחה בין בני המשפחה הנמצאים בצדדים שונים. בעבר היו גם פתחים במחיצה שאיפשרו העברת סבון או מברשות בין בני המשפחה.

נהוג לאייר את קירו המרוחק של חדר הרחצה בציורי קיר - לרוב של הר פוג'י אולם לעתים בציורי אנשים (לוחמים, או נשים עירומות בצד הגברים, וסצנות משפחה בצד הנשים).

חדר הדוודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחורי חדר הרחצה ממוקם חדר הדוודים (ה-"קאמאבה" - 釜場), בו מחממים את המים. החימום מבוצע כיום באמצעות דוד חימום חשמלי (בוילר) אולם בעבר המים חוממו על ידי שמן או על ידי בערת עץ.

סאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שלהי המאה ה-20, ובהשפעת סוגי הספא הנפוצים באירופה ובארצות הברית (ופתיחת אתרי ספא במלונות ביפן) נפתחו בסנטו רבים סאונות מערביות, שאינם חלק מהמבנה המקורי, ולרוב השימוש בהם מותר בתוספת תשלום.

כללי התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציוד הרחצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתרחצים הנכנסים אל הסנטו מביאים עמם לרוב מגבת קטנה (או שתי מגבות - מגבת ידיים ומגבת רחצה) וסבון או שמפו. אלה ניתנים לרכישה בסנטו, כמו כן נהוג להביא בד נוקשה או מברשת להברשת הגוף. כמו כן יש המביאים עימם מוצרי קוסמטיקה ותכשירי רחצה מודרניים.

החלפת הבגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביפן, בכניסה לכל מבנה פרטי, נהוג להסיר נעליים. הסנטו נחשב למבנה מעין זה ובכניסתו מקום להסרת הנעליים. ברחבת הכניסה ארון נעליים בו ניתן להניח את הנעליים בלא תשלום. הבגדים מונחים בארונות (לוקרים) הניתנים לנעילה. מפתחות הארונות מחוברים לצמידים עימהם ניתן להתרחץ.

לרוב ילדים מתרחצים לצד הוריהם, ולכן ייתכנו מצב בו ילדים קטנים (עד גיל 10) מתרחצים לצד הנשים, וילדות בצד הגברים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של תרבות הרחצה היפנית והשימוש בסנטו בהשפעות הבודהיזם מהודו שהגיעו ליפן דרך סין בתקופת נארה (המאה השביעית).

תקופת נארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הנארה פשט ביפן הנוהג הבודהיסטי של רחצה דתית פולחנית לצרי טהרה. רחצה זו בוצעה במקדשים, בבתי מרחץ שנועדו בעיר לשימוש כהני הדת. בהמשך, הותרה כניסת חולים למרחצאות מתוך תקווה שירפאו ממחלותיהם. בשלהי תקופה זו, ובתקופת קאמאקורה (המאות ה-12 וה-13) הפך נוהג זה לנפוץ, וסוחרים עשירים החלו לבנות מרחצאות בביתיהם לצורכי בריאות והנאה.

תקופת קאמאקורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיזכור הראשון של בית מרחץ מסחרי מקורו בשנת 1266. תיאור בתי המרחץ מתקופה זו דומה לתיאון בימינו. כבר עז נהגו לעבור דרך חדר הלבשה שכונה דצואיג'ו, בו קיבל הלקוח מים חמים בקערה, וחדר הרחצה עצמו היה אמבט אדים. חדרי הרחצה בתקופה זו היו חדרים חשוכים ובהם בריכת מים רדודה, כאשר מים חמים יצרו מעין חדר סאונה. פתחם של חדרים אלה היה נמוך מאד וצר על מנת לשמור על האדים בחדר, ולחדרים לא היו חלונות.

תקופת אדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מרחץ הנשים", ציורו של טוריי קיונאגה (1752–1815)

בראשית תקופת אדו (המאה ה-17 - אמצע המאה ה-19) התפתחו שני סוגי בתי מרחץ - סגנון אחד במזרח יפן, וסגנון אחר במערב יפן. באדו (כיום טוקיו) התפתחו בתי מרחץ הכוללים בריכה. בתי מרחץ אלה נקראו יויה ("湯屋" - "חנות מים חמים"). באוסקה התפתחו בתי מרחץ המבוססים על אדים, ובהם היו בריכות רדודות בלבד. אלה כונו מושיבורו (蒸し風呂 - "מרחץ אדים").

בשלהי תקופת האדו הורתה השוגונות טוקוגאווה על הפרדת הרחצה בין גברים ונשים משיקולים של מוסר ציבורי וצניעות. בתי המרחץ הקטנים, בהם לא הייתה אפשרות לבניית חדרים נפרדים, הפידו את שעות הרחצה, או התירו כניסה לבני מין אחד בלבד.

מאידך, בתקופה זו עבדו בבתי המרחץ נשים שסייעו ללקוחות להתקלח, ולעתים אף העניקו שירותי מין בתשלום ללקוחות. על מנת להפסיק נוהג זה נחקק חוק הקובע כי רק שלוש נשים ישרתו בכל בית מרחץ בכל עת, והחמירו את הפיקוח על הפרדת המינים בבתי המרחץ.

תקופת מייג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחצה בבית ספר, שנת 1920

בתקופת מייג'י (המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20 שונה מבנהו של בית המרחץ. הדלת הקטנה שהובילה לחדר הרחצה הפכה לדלת רגילה או לדלת הזזה, והאמבטיות הושקעו ברצפה על מנת לאפשר כניסה נוחה אליהם. מאחר שהמרחצאות התמקדו בבריכות רחצה ולא בקיטור, נבנו חלונות בקירות ותקרת חדר הרחצה על מנת להאיר את החדר.

בשנת 1890 נחקק חוק מחודש האוסר על רחצה משולבת של גברים ונשים, ורק ילדים עד גיל 8 הורשו להתרחץ עם בני המין השני.

תקופת טאישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית תקופת טאישו (1912 - 1926) החליפו אריחי חרס את קירות העץ של המרחצאות. רעידת האדמה של קאנטו בשנת 1923 נהרסה מרבית העיר טוקיו. בהרס זה נהרסו מרבית בתי המרחץ העשויים עץ, ובנייתם מחדש נעשתה בסגנון המחודש ותוך שימוש באריחי קרמיקה, ובניית חדרים נפרדים. בתקופה זו החל השימוש בכיורים בבתי המרחץ, ואלה נקראו "קאראן" מהמילה ההולנדית. לצד כיורים אלה ניצבו כדי מים חמים וקרים, דבר שאיפשר ללקוחות לקבוע את טמפרטורת המים הנוחה להם.

המחצית השנייה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסה לסנטו טיפוסי בטוקיו

במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעו ערים רבות מההפצצות האוויריות האמריקאיות. ההרס הרב של הערים הביא לעלייה במספר הסנטו - בעוד שמבני הדירות נפגעו, נזקקו אנשים למבני רחצה ציבוריים, וסנטו רבים נבנו בין ההריסות לשימוש הציבור. בתום המלחמה, בשל המחסור בחומרי בנייה נבנו בתים רבים בלא מקלחות או חדרי אמבטיה, ונותר ביקוש רב לסנטו. בעקבות זאת מספר הסנטו הגיע בשנות ה-60 וה-70 לשיא.

בשנים אלה נוספו מקלחות לכיורים בחדר הרחצה של הסנטו, דבר שאפשר ללקוחות להתקלח ואף להתגלח בהם.

רק בשנות ה-70 החלו שוב להיבנות דירות עם חדרי אמבטיה ומקלחות, דבר שהביא לירידה בשימוש במרחצאות הציבוריים.

שלהי המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-20 פחתה הפופולריות של הסנטו המסורתיים. תושבי יפן התרגלו לסטנדרטים של אירופה ואמריקה ושימשו בחדרי רחצה פרטיים בבתייהם תוך עלייה ברצון לפרטיות ברחצה. חלק מהסנטו החלו לפנות לתיירים הרוצים לחוות חוויה יפנית מסורתית, ואחרים הושפעו מאלמנטים מערביים כגון הסאונה והג'קוזי, התרחבו לכלול חדרי כושר, מסעדות וחדרי קריוקי ואף ישנם סנטו שהתקינו מגלשות מים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]