מקווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מקואות" מפנה לכאן. לערך העוסק במסכת במשנה, ראו מסכת מקואות.
מקווה מודרני בקיבוץ טירת צבי
חדר רחצה במקווה טהרה בירושלים

מִקְוֶה הוא מאגר של מים שאינם שאובים, אשר נועד לאפשר לאיש או אישה יהודיים לקיים את מצוות הטבילה כדי להיטהר ממצבי טומאה שונים, וכן לטבול כלים חדשים שנקנו מגוי. בזמן שהיו מקפידים על שאר טומאות, היו טובלים במקוה כלים ובגדים שנטמאו ורוצים לטהרם.

מקוואות הם מוסדות הכרחיים בכל ישוב יהודי בעל אוכלוסייה דתית, מאחר שנשים נשואות בגיל הפריון זקוקות לטבול פעם בחודש. עבור גברים אין בימינו חובה הלכתית לטבול, אך מקוואות גברים בכל זאת נפוצים בקרב כל הקהילות החרדיות ובהן גברים רבים בעיקר מחוגי החסידים נוהגים לטבול כל בוקר במקווה כדי להוסיף טהרה, בערבי שבתות וחגים הטבילה נפוצה יותר בכל החוגים, כאשר בערב יום כיפור ישנו מקור בהלכה לטבול.

מאחר שבמדינת ישראל מתאפשרים נישואין בין יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית בלבד, כלות נדרשות להציג לרב שמשיא אותן אישור על טבילתן במקווה ערב נישואיהן.

הלכות כשרות המקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור עיקרי לשלל הלכות הנוהגות במקווה הוא במקרא "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא י"א ל"ו), חז"ל דורשים את הפסוק בספרא (חיבור דרשני מתקופת התנאים המקביל למשנה, בשמו האחר "תורת כהנים") כמו שמעיין נעשה בידי שמים ללא מגע יד אדם אף מקווה צריך להיקוות מאליו ולא להישאב, ומאידך "אך" ורק מעיין מטהר כשהוא זורם ובכל שיעור, אבל מקווה מים שאינם נובעים יטהר רק אם המים עומדים ורק בשיעור של ארבעים סאה.

הבדל נוסף בין מעיין לבין מקווה, הוא שמעיין יקרא "מים חיים", וישנם טמאים (כגון זב ומצורע) שטבילה תועיל להם רק אם יטבלו במים חיים כלומר במעיין, ולא במקווה.

כמות המים במקווה של מים עומדים הוא ארבעים סאה. לפי שיטת הרב אברהם חיים נאה ארבעים סאה הם כ-332 ליטר. לפי שיטת החזון איש ארבעים סאה הם כ-573 ליטר. כפי הנראה אין מקוואות שמקילים לנהוג כשיטת הרב נאה וכולם מחמירים כחזון אי"ש וברבים מהמקוואות אף מוסיפים עוד מים, עד 1,000 ליטר[דרוש מקור] לצאת גם ידי חובת דעות אחרות.

פרט נוסף עליו חייבים להקפיד בבניית מקווה, הוא שלא יהיו "מים זוחלין". כלומר, מקווה של מים עומדים (שאינם מי מעיין) נפסל אם המים יוצאים מתוכו, כלומר אם יש חלחול אפילו דקיק של מים לתוך הקרקע, יותר מ2-3 ס"מ ביום, שאז זה ניכר‏[1] המקווה פסול. לכן בבניית מקוואות, מקפידים מאוד לאטום לחלוטין את קרקע הבורות וקירותיהן.

מבנה המקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נתן סאה ונטל סאה
איור סכמתי של מבנה המקווה
"מקווה האר"י" בצפת

מקורם של המים ברוב מקוואות הטהרה בימינו הוא מי-גשמים. קורה ובשנות בצורת ובסוף הקיץ מקוואות נסגרות בשל העדר מי-גשמים. יש לכך פתרונות, למשל, יש הסבורים כי שלג המובא מהר החרמון והפשרתו במאגר המים יכול להיות פתרון לבעיה. אולם, בעיה כללית יותר הקיימת במקוואות היא הצורך להחליף את המים בתדירות גבוהה, דבר הגורם שמי בור ההשקה מתערבים במי בור הטבילה, כך שתוך זמן קצר רוב המים אינם מי גשמים, כך שלפי דעות מסוימות המקווה פסול‏[2].

כדי לפתור את בעיית החלפת המים, משתמשים ב"אוצר" (בור) של מי גשמים, מלבד בור ההשקה הצמוד למי הטבילה, ומדי תקופה מרעננים את בור ההשקה ומחליפים את מימיו במי גשמים חדשים. אגירת מי-הגשמים נעשית, בדרך כלל, על ידי ניקוזם מהגג של המקווה ל"אוצר". כך המים נאגרים במאגר הצמוד לכל מקווה. באזורי הארץ הגשומים, די במים אלה על מנת לספק את הצרכים.

האוצר חייב להיות ממי גשמים בלבד. כיון שאין אפשרות לטבול במים אלו בלבד ובו בזמן לשמור על הניקיון הנדרש, יוצרים בינו לבין בור המקוה בו טובלים נקב "השקה" בקוטר של כ-6 ס"מ שתפקידו ליצור מגע בין האוצר לבין בור המקוה בו טובלים, כשהאחרון ממולא במי ברז רגילים. על ידי נקב ההשקה הופכים המים בבור הטבילה לחלק אינטגרלי מבור האוצר שמלא במי גשמים, כך שמי הבור בו טובלים מוחלפים בדרך כלל כל יום ולפעמים אף פעמים אחדות ביום, ולמרות זאת המקוה מלא במי גשמים.

ישנו אוצר נוסף הנקרא אוצר "זריעה" בו המים שבאים מרשת המים העירונית "נזרעים" בתוכו ונשפכים אל בור הטבילה, בסוג אוצר זה על בור הטבילה להיות יבש לגמרי לפני מילויו כיון שדי בכמות של שלושה לוגין (כ-900 מ"ל בקירוב)‏[3] כדי לפסול את המקוה. אמנם לאחר שנתמלא הבור בארבעים סאה שוב כל כמות מים אינה פוסלת ובלבד שהמים לא יצאו מחוץ לבור הטבילה. נהוג למלא את אוצר הזריעה ידי "המשכה". מזרימים מים מרשת המים העירונית על גבי תעלה בקרקע שניתנת לחילחול (צמנט ביחס גבוה של חול) באורך שלושה טפחים (כשלושים ס"מ) וברוחב של טפח (כ-10 ס"מ) יש לוודא לפני כן שיש בבור הזריעה רוב מים כשרים (ממי גשמים) למעשה בימינו נהוג להשתמש בשתי הצורות.

ישנה צורה נוספת פחות שכיחה בה ממלאים את בור הטבילה מ"מחסן" מים, זהו מכל בטון ענק המכיל עשרות קוב מי גשמים, שבתחתיתו צינור ובו מגופת עץ או גומי. במקוה כזה מרוקנים את מימיו, ומייבשים היטב את הקירות והריצפה, כמו באוצר זריעה, ומסירים את המגופה על למילויו של הבור בעשרים ואחת סאה (בין מאתיים לחמש מאות ליטר).

מקווה חב"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בור על גבי בור (מקווה חב"ד)

בחסידות חב"ד ישנה שיטה אחרת לבניית מקווה לנשים, הנקראת "בור על גבי בור" אותה יסד האדמו"ר החמישי, רבי שלום דובער שניאורסון. חופרים בור אחד עמוק, אותו חוצים לשניים על ידי מפריד ממלט באמצע גובהו לרוחב. כך נוצרים שני בורות – בור עליון ובור תחתון. המפריד מהווה רצפה לעליון ותקרה לתחתון. הבור העליון הוא מקווה הטבילה והבור התחתון הוא אוצר מי הגשמים. חשוב להקפיד לצקת את המקווה העליון והתחתון יחד, מפני שאם יוצקים אותם בנפרד עלולים לזחול המים במקום חיבורם, ואז יש חשש ל"מים זוחלין" הפוסלים את המקווה.

במפריד המלט יש פתח, בגודל המאפשר מעבר של אדם, על מנת לטפל בבור מי הגשמים. על הפתח יש מכסה. בשעת המילוי מסירים את המכסה. מלבד פתח זה, יש שני פתחים נוספים, בגודל טפח מרובע כל אחד (בערך ברוחב 10 ס"מ, בשונה מנקב ההשקה שהוא עגול וקוטרו כ-6 ס"מ כאמור), המרוחקים זה מזה, כדי שאם יתכסה אחד בשוגג על ידי הטובלת, יישאר השני פתוח. מי הגשמים יורדים דרך צינור מיוחד שאין לו גדר כלי ואינו עשוי מחומר המקבל טומאה, אל תוך מקווה הטבילה היבש ומשם למטה, אל האוצר. לאחר מילוי האוצר, ממלאים את מקווה הטבילה במי ברז שאובים, מתוך צינור המכוון כך, שהמים זורמים היישר אל מקום הפתח. המים השאובים מתחברים מיידית אל מי הגשמים שבאוצר התחתון ומתכשרים על ידי מגעם (השקה). יש הסוברים שבמקוה זה המים בבור העליון אינם מתערבים במהירות במי הבור התחתון כיון שמשקלם הסגולי נמוך ממי הבור התחתון בשל חומם הגבוה יחסית למי הבור התחתון, ובכך יוצאים ידי שיטות הסוברות כי יש צורך ברוב מי גשמים, דבר שאינו אפשרי לאורך זמן בבור עם השקה מן הצד, וישנם המפקפקים במידת התועלת המעשית שדבר.

מקוואות בארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקווה במצדה
מקווה בהרודיון, שלהי תקופת בית המקדש השני
מקווה טהרה מימי בית שני

מאות מקוואות טהרה עתיקים נתגלו ברחבי ארץ-ישראל, והם מתוארכים לתקופה ההלניסטית המאוחרת, הרומית והביזנטית. מתקנים אלו זכו להתייחסות נרחבת במחקר בשנים האחרונות. גילויים של מקוואות בחפירותיו של פרופ' יגאל ידין במצדה בשנת 1965 פתחו למעשה את המחקר הארכאולוגי של נושא זה. בחפירות אלו נתגלו מספר מתקני מים מדורגים, כאשר שניים מהם זוהו על ידי ידין כמקוואות טהרה. בספרו הפופולרי על חפירות מצדה, ניתן למצוא תיאור מרתק של חשיפת המקוואות הללו, ושל ביקורו במקום של הרב דוד מינצברג, מגדולי המומחים בהלכות מקוואות, אשר לשמחתם של כל הנוכחים פסק על אתר שהמקווה הדרומי שבחומת הסוגרים של מצדה כשר למהדרין: "משופרא דשופרא שבע פעמים"‏[4].

מחקרם השיטתי של מקוואות הטהרה החל רק בעקבות החפירות הנרחבות בעיר העתיקה של ירושלים בסוף שנות השישים ובשנות השבעים של המאה הקודמת. עשרות בריכות מדורגות נתגלו בחפירותיו של פרופ' בנימין מזר למרגלות הר הבית ובחפירותיו של פרופ' נחמן אביגד ברובע היהודי של ירושלים. פרופ' רוני רייך, באותם ימים מעוזריו הבכירים של אביגד, זיהה בריכות אלו כמקוואות טהרה, והחל במחקר ראשוני ומקיף של הנושא על היבטיו השונים, מחקר אשר סוכם בעבודת הדוקטור שלו‏[5].

בעקבות חפירותיו של ד"ר יובל ברוך בסוסיה מוכרים מקוואות הטהרה ששימשו לאחר החורבן. ברוך סבר כי מקוואות הטהרה של התקופה הרומית המאוחרת והביזאנטית שימשו ביישובים יהודים שבהם הייתה דומיננטיות של קבוצות כהניות ששמרו על מעמדם גם בדורות שלאחר חורבן הבית.

זיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקווה הוא למעשה מתקן מים מדורג. מדובר בטיפוס מיוחד של מתקן מים בעל מאפיינים המייחדים אותו מסוגים אחרים של מתקני מים.

ישנן מספר דרכים להבחין בין מקווה עתיק, בעיקר מימי בית שני ואילך, לבין בור מים פשוט שלא שימש לטבילה:

  • מקווה הוא בדרך כלל חלל בנפח של לפחות 1,000 ליטר, כדי להחמיר לכל הדעות, למרות שלהרבה דעות אפשר להסתפק גם בפחות מכך, שקירותיו מטוייחים לטובת אגירת המים. מתקני המים המדורגים מטויחים בטיח הידראולי האופייני למתקני מים אחרים, (כגון: בורות, אמות מים, בריכות וכדומה). בדרך כלל יש יותר משכבה אחת של טיח. הטיח מכסה את קרקעית המתקן המדורג ואת הדפנות, ובמקרים רבים גם את התקרה.
  • אל המקווה מוליך גרם מדרגות נוח ורחב, בניגוד לבור מים פשוט אליו מוליכות בדרך כלל מדרגות צרות ופשוטות. על פי רוב, מדרגות אלו תופסות את כל רוחב המתקן, ואולם יש גם מתקנים בעלי גרם מדרגות צדדי, האחוז בדופן אחד או יותר של המתקן. בשני הטיפוסים, התוכנית של גרם המדרגות יכולה להיות ישרה, עם פנייה אחת בזווית ישרה היוצרת גרם בצורת "L", עם שתי פניות היוצרות גרם מדרגות בצורת "ח", או מעוגלת.
  • לעתים ניתן לזהות הפרדה של גרם המדרגות לשני נתיבים, המיועדים להערכת החוקרים להפרדת הנכנסים למקווה (שעודם טמאים) מהיוצאים מהמקווה - על מנת שאלה לא יצרו מגע עם הציבור הטמא שעדיין לא טבל.
  • במקרים רבים, אין אחידות ברוחב השלח של כל מדרגה שבגרם, באופן שמדרגה אחת בעלת שלח רחב מצויה בין מספר מדרגות בעלות שלח צר יותר. בהרבה מהמתקנים, רום המדרגה התחתונה גבוה משאר המדרגות, דבר שיוצר מעין אגן בתחתית המתקן. לעתים ישנה מדרגה אחת צרה (או יותר), האחוזה בדופן אחד של המתקן והיורדת מהמדרגה האחרונה שבגרם הראשי אל תחתית האגן. ככל הנראה "מדרגות עזר" מעין אלו נועדו להקל על הירידה לתוך האגן ו/או על העלייה ממנו. על פי מספר השערות שהועלו על ידי ארכאולוגים, ביניהם הארכאולוג רוני רייך, שימשה מדרגת עזר זו להקלת הצפיפות והלחץ במקוואות פופולריים. על פי השערה נוספת, שימש מפלס זה להטבלת כלים, עבורם אין צורך במים עמוקים. בימינו נהוג להוסיף מדרגה זו על מנת שאדם נמוך קומה יוכל לטבול בבטחה.

אפשר לסווג את מתקני המים המדורגים לפי שלש שיטות בנייה:

  1. מתקן החצוב בשלמותו בסלע: קרקעית, דפנות ותקרה. מתקן כזה הינו למעשה מערה מלאכותית, או מערה טבעית שעברה עיבוד כדי להתאימה לצורכי המתקן: חציבת מדרגות, טיוח, והתקנת פתח נאות.
  2. מתקן החצוב בסלע או בקרקע רק בחלק התחתון (המדרגות, הדפנות, וקרקעית המתקן) ובנוי בחלק העליון (פתח הכניסה, הקירות והתקרה).
  3. מתקן הבנוי בשלמותו לתוך עיי חורבות של שכבות יישוב קודמות (נדיר).

ממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקנים הקדומים ביותר המתוארכים בוודאות הם מן המחצית השנייה של המאה השנייה לפנה"ס עד לראשית המאה הראשונה לפנה"ס. מרבית מתקני המים המדורגים הם מהמחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס ועד למרד בר-כוכבא. עם זה, מספר לא קטן של מתקני מים מדורגים נבנו או המשיכו לשמש גם בתקופה הרומית המאוחרת ועד התקופה הביזנטית.

מתקני מים מדורגים נתגלו אך ורק באזורים גאוגרפיים אשר ידוע לנו מן המקורות ההיסטוריים שהיו מאוכלסים ביהודים (או בשומרונים). הזיהוי האתני-דתי של האתרים שבהם נתגלו מתקנים אלו נתמך במקרים רבים בממצא הארכאולוגי, כגון: כתובות, מטבעות, קבורה בגלוסקמאות, היעדר סממנים פגאניים, וממצא של כלי אבן. רוב המקוואות העתיקים נמצאים בתוך תחומי היישוב, בדרך כלל במרתף או בקומת הקרקע של מבני מגורים. קיימים גם מקוואות המצויים ברשות הרבים, ובמיוחד יש לציין מספר רב של מקוואות המצויים למרגלות הר הבית, בגן הארכאולוגי בירושלים. בבית המקדש הקפידו באופן מיוחד על הטהרה, ולכן כל יהודי שהיה ניכנס לבית המקדש היה חייב לטבול, ובבית המקדש הראשון היה מקווה מיוחד שניקרא ים שלמה שהיה מוצב בעזרה ושם הכהנים היו טובלים. בלשכת המצורעים שהייתה בעזרת נשים בפינה צפונית מערבית היה מקווה לטבילת המצורעים. ליד כל בתי הכנסת מתקופת הבית השני מצוי מקווה טהרה. מתקני מים מדורגים נמצאים גם בבתי מרחץ בחדר הקר. נמצאו גם מתקני מים מדורגים מחוץ לתחומי היישוב: בקרבה למתקנים חקלאיים, לבתי קברות וליד דרכים המובילות לירושלים.

במקרים בודדים, נתגלו סמוך למתקן המים המדורג מתקן מים ללא מדרגות, המחובר למתקן המדורג באמצעות חור בדופן המשותפת לשני המתקנים, או באמצעות תעלה בראש הדופן המשותפת לשני המתקנים. בחלק מהמקרים לא נתגלה חיבור בין שני המתקנים, אך ייתכן שהוא היה קיים ולא השתמר. החוקרים הבינו שמתקנים אלו שימשו כ"אוצר" להכשרת מי המקווה. כאמור, התופעה של מתקן מים מדורג המחובר למתקן מים צמוד ללא מדרגות היא נדירה, ומצויה אצל מעט מהמקוואות העתיקים שנתגלו בארץ.

במספר מקרים, נמצאת מחיצה נמוכה המחלקת את גרם המדרגות שבמקווה לשני נתיבים. יש ומחיצה זו בנויה על גבי המדרגות ויש שהיא הושארה כפס בולט בעת חציבתן. המחיצה מטויחת באותו טיח עבה המכסה את המדרגות עצמן. בדרך כלל המחיצה אינה משוכה לאורך מורד כל המדרגות אלא רק בחלקו העליון, ובכל מקרה אינה חוצה את המדרגה התחתונה. לרוב המחיצה מגיעה לגובה של מספר סנטימטרים בלבד. מחיצה זו נועדה כנראה להפריד בין היורדים למקווה בטומאה לבין העולים ממנו בטהרה לאחר שטבלו. מקור המרמז על סידורי הפרדה במקוואות מצוי במשנה: "כל הכלים הנמצאים בירושלם דרך ירידה לבית הטבילה – טמאין, דרך עליה – טהורין. שלא כדרך ירידתן עליתן" (מסכת שקלים ח, ב). בחלק מהמקוואות ישנם שני פחתים הסמוכים אחד לשני ומופרדים באמצעות אומנה בנויה או חצובה. לעתים קיימים באותו מתקן עצמו שני סידורי ההפרדה, הן המחיצה והן הפתח הכפול.

מידת הנפח של מתקני המים המדורגים הנידונים כאן נעה בין כ-0.5 מ"ק במתקנים הקטנים ביותר, לבין כ-300 מ"ק במתקנים הגדולים ביותר אשר נתגלו בקומראן ובביר איג'דה שליד חברון.

בניית המקוואות בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקווה מודרני ביד בנימין. הגדר נועדה לשמירת פרטיות הטובלות
המקווה הנייד בחוות סקאלי
המקווה בחוות סקאלי, מבחוץ

מקוואות הנשים הנבנים בימינו, נבנים בסטנדרטים גבוהים מאוד, וקיימת הקפדה רבה על ההיגיינה של הטבילה. במרבית המקוואות מוסיפים כלור למי הטבילה בצורה שאינה פוסלת את המקווה אך מאפשרת חיטוי טוב של המים. הלכות טהרת המשפחה מחייבות את הטובלות להתרחץ היטב לפני הטבילה, כך שכל הנשים נכנסות לבור הטבילה לאחר רחיצת כל גופן במים וסבון - דבר שמוסיף לרמת ההיגיינה של המקווה. כל אלו מצטרפים לכך, שאף שבעבר המקוואות לא היו נקיים, בימינו טבילה במקווה אינה מסוכנת יותר מרחצה בבריכת שחייה ופעמים שהטבילה אף היגיינית יותר.

במרבית המקוואות נהוג לקחת תשלום סמלי (10-25 ש"ח) לצורך כיסוי הוצאות המקווה. אולם, ישנם מקוואות משופרים המאפשרים שירותים נוספים לנוחות הטובלות (שירותי ספא, הסרת שיער ועוד). במקוואות אלו המחיר יקר יותר, בהתאם. בחלק מן המקוואות נהוג לספק מגבות נקיות לשימוש המתרחצים, הכלול במחיר הכניסה למקווה.

מקוואות גברים משמשים בנוסף כבית מרחץ עם מקלחות ומלתחה. ככלל, מתבקשים המשתמשים במקווה להתרחץ לפני הכניסה לבור הטבילה.

בניית מקוואות היא בין שרותי הדת שמדינת ישראל מספקת. הקמת מקווה ביישוב מסוים נעשית על פי דרישת התושבים, ובימינו כמעט בכל ישוב יהודי במדינת ישראל קיים מקווה. קיימים גם כמה ארגונים הפועלים בתחום זה, והעיקרי הוא "המרכז הארצי לטהרת המשפחה" שייסד הרב אפרים זלמן הלפרין. בחו"ל תפקיד חשוב של כל קהילה יהודית לבנות ולהחזיק מקוואות לשירות הקהל.

מקווה נייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן המודרני, מקובל להקים מקווה נייד במקומות שבהם מתכננים להקים מקווה בר-קיימא.

עקרון הפעולה הוא כדלקמן:

  • החלק העליון המכיל מקלחות הוא המבנה הנייד ומורם בעזרת מנוף. למקווה מחוברים ווים המאפשרים את הרמת המקווה יחד עם המבנה.
  • בורות ההשקה, הטבילה והזריעה מונחים במקום לפני הנחת המבנה העליון.

מקוואות ניידים הוקמו למשל בחוות סקאלי וביישוב אמציה אליה עברו תושבי קטיף לאחר ההתנתקות‏[6] ותוכנן להקים מקווה נייד בבסיס הנח"ל החרדי בעלות של כ-60 אלף דולר‏[7].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר טהרת הבית חלק ג' עמוד רצט
  2. ^ דעת הראב"ד, ראה בערך השקה (הלכה)
  3. ^ מידת הלוג שנויה במחלוקת, ראו טבלה, השיעור הנקוב כאן במ"ל מבוסס לחומרה על השיטה המקטינה ביותר.
  4. ^ י' ידין, מצדה: בימים ההם בזמן הזה, חיפה 1966, עמ' 166
  5. ^ ר' רייך, מקוואות-טהרה יהודיים בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תש"ן
  6. ^ הקמת אתר מגורים זמני ביישוב אמציה, החלטה מספר 4454 של ממשלת ישראל ה-30, משנת 2005, באתר של משרד ראש הממשלה
  7. ^ טבילת אש, באתר nrg‏, 16 בפברואר 2005


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.