ספר קניין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספר קניין
מידע כללי
מאת רמב"ם
סדרה
סדרת ספרים משנה תורה
ספר קודם ספר נזיקין
הספר הבא ספר משפטים
קישורים חיצוניים
היברובוקס 58966
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ספר קניין הוא הספר השנים עשר בסדרת ספריו ההלכתיים של הרמב"ם משנה תורה. הספר עוסק בדרכי הקניין במשפט העברי: בנכסיו של האדם, בצבירת הרכוש ודרכי הקניין במכירה, בזכייה מההפקר ובזכייה במתנה, ביחסי שכנים, בדיני שליחות ושותפות, ולבסוף בהלכות עבדים.

הרמב"ם מגדיר את תוכן הספר[1]: "ספר שנים עשר - אכלול בו מצוות מכירה וקנייה, וקראתי שם ספר זה ספר קניין".

מבנה הספר ותוכנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסוק הפותח את הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדרכו בספרי משנה תורה פותח הרמב"ם גם את ספר קניין בפסוק. הפסוק איתו בוחר הרמב"ם לפתוח את הספר הוא פסוק מספר משלי[2]: "רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה, וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה".

הפסוק נאמר על ידי שלמה המלך והוא מבטא את הקניין האמיתי, קניין של חכמה ובינה ולא של עצים ואבנים. בבחירת הרמב"ם את פסוק זה כפותח לספר קניין הוא בא לסייג את האדם ממרדף אחרי העצים והאבנים, ואומר לו לך ועסוק בקניין האמיתי קניין חכמה וקניין בינה[3].

הנושאים הכלולים בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצוות הכלולות בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר קניין נכללו 18 מצוות מתוך התרי"ג מצוות מתוכם, 6 מצוות עשה ו12 מצוות לא תעשה.

חלוקת המצוות לפי סדר ההלכות:

בהלכות זכייה ומתנה, שכנים, שלוחין ושותפין לא נכללו מצוות, אך הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה מבאר את תוכן ענינם:

  • הלכות זכייה ומתנה - עניין אלו ההלכות לידע דין זוכה מן ההפקר: היאך יקנה ובמה יקנה; ודין נותן מתנה ומקבל; ואיזו מתנה חוזרת, ואיזו אינה חוזרת.
  • הלכות שכנים - עניין אלו ההלכות לידע דין חילוק הקרקעות בין השותפין, והרחקת נזק כל אחד מהן משכנו ומבעל המצר שלו, ודין בעל המצר.
  • הלכות שלוחין ושותפין - עניין אלו ההלכות לידע דין שלוחו של אדם ושותפו, ומשפטיהן במקחן וממכרן, ובהפסדן ושכרן.

פסקים ייחודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשני הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאי כלי הרמב"ם:

אחרונים:

מהדורות מבוארות:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהקדמתו למשנה תורה.
  2. ^ פרק ד, פסוק ז
  3. ^ הרמב"ם מרחיב בביאור סייג זה בהקדמה לפירוש המשנה ובספרו מורה הנבוכים.