הקדמות הרמב"ם

הקדמות הרמב"ם הן הכינוי לשלוש מובאות מתוך הפירוש למשנה שכתב הרמב"ם.
במקומות רבים בחיבורו, הקדים הרמב"ם וצירף מבוא לסדר, למסכת ולפרק אותו הוא ביקש לפרש. שלוש מההקדמות הללו, ארוכות במיוחד ובעלות תוכן שמשמעותו חורגת מעבר להיותו הקדמה לפירוש, זכו והוכרו כחיבורים בפני עצמם ובמהלך השנים אף נדפסו בנפרד מפירוש המשנה, כחיבור העומד בפני עצמו.

הקדמה לפירוש המשנה

ההקדמה לפירוש המשנה נקראת גם בטעות הקדמה לסדר זרעים כיון שמטבע הדברים, מקומה לפני סדר זרעים שהוא הסדר הראשון במשנה. בהקדמה זו, הרמב"ם סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה וכן מנסח עקרונות יסוד בפסיקת ההלכה.

הקדמה לפרק חלק

פרק חלק הוא הכינוי לפרק האחרון במסכת סנהדרין. לעומת אופיה ההלכתי של מרבית המסכת, פרק זה פותח במעין מדרש אגדה - "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". כרקע להבנת הפרק, מבקש הרמב"ם בהקדמה שהוא כותב, לתת רקע כללי לנושא השכר והעונש ומתוך כך לבאר את המושגים הנזכרים בפרק (כגון "עולם הבא").

בהקדמה לפירוש פרק זה מציג הרמב"ם את עיקרי האמונה היהודית לדעתו ומתמצת אותה בשלושה עשר עיקרים. ההקדמה מתחילה בתיאור הבנות שונות למושגי שכר ועונש ולקשר בין העולם הזה, העולם הבא וימות המשיח. הוא יוצא נגד התפיסה העתיקה שהשכר ועונש הם חומריים בלבד, ומדריך את תלמידיו שלא להישאר בתפיסה הילדותית (להגדרתו) לפיה לימוד התורה הוא בשביל השכר, אלא תכלית הלימוד היא הלימוד עצמו. המשפט המרכזי עליו מסתמך הרמב"ם הוא: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" ממסכת אבות, פרק א' משנה ג'.

הקדמה למסכת אבות ("שמונה פרקים")

ערך מורחב – שמונה פרקים לרמב"ם

שמונה פרקים לרמב"ם הוא השם שמכונה הקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות, הקדמה שמחולקת לשמונה פרקים. כהכנה למסכת אבות העוסקת בתיקון המידות ובהוראות חז"ל לחיי תורה, דרך ארץ, מוסר והנהגות ישרות, המהוים בעצם את תורת הנפש, מנתח הרמב"ם בהקדמתו עניינים שונים הנוגעים לנפש האדם, מהותו כיציר הבורא וכבוחר חופשי ומחויבותו לצו הבורא לימוד תורתו וקיום מצוותיו.

ההקדמה מחולקת לשני חלקים: פרקים א'- ה' הכוללים את תורת הנפש ותורת המידות, שניים שהם אחד מפני שתורת המידות נגזרת מתורת הנפש. פרקים ו'- ח' כוללים חלוקה של המצוות, טעמי המצוות, תורת הנבואה, השגחה וידיעת האל - נושא הכולל את הבחירה החופשית של האדם.

בכל פרקי הספר מתייחס הרמב"ם רבות לדברי הפילוסופים הקדמונים ובני זמנו, כשלעתים הוא מקבל את דעתם ופעמים רבות הוא מצטט אותם על מנת לחלוק עליהם בצורה נחרצת. אחד מגדולי הפילוסופים המצוטט בעיקר בחמשת הפרקים הראשונים של הספר הוא אריסטו. חלק מהחוקרים רואים בחלק זה של החיבור מעין המשך של האתיקה האריסטוטלית, בעוד שבפרקים ו-ח מוסיף הרמב"ם לתורה אתית זו מימד אמוני המקשר בין הנפש לבין בוראה.

בחיבורו זה קובע הרמב"ם כי נפש האדם היא אחת והיא בעלת ביטויים רבים. לכן חיוניותה של הנפש האנושית מתפשטת על פני כל שיעור קומתו של האדם, ואפילו הכוח הביולוגי של האדם נבדל מהכוח הביולוגי של החמור (פרק א'). עוד הוא קובע עניין עקרוני, שמצוות התורה הן אמצעי שתכליתו להביא את האדם למטרה של תיקון המידות והשכל, כשהמטרה הסופית של הציוויים היא להוביל את האדם לאיזון ולדרך האמצע. האדם צריך לרכז את מרצו במטרת-על אחת: קיום רצון הבורא באמצעות הקשר המתמיד אל הבורא, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". התנהגות זו תגרום לתיקון נפשו ומידותיו של האדם ותוביל לחיים רוויים תוכן רוחני (פרק ה'). עוד קובע הרמב"ם שכל מידה רעה שהאדם אינו עמל לתקנה מהוה מחיצה המבדילה בין האדם לבין אלוקיו ומפריעה לו בתהליך תיקון נפשו ובהתקשרות אל הבורא (פרק ז'). בפרק ח' דן הרמב"ם באריכות בשאלות פילוסופיות העוסקות בנושא הבחירה החופשית של האדם.

לקריאה נוספת

• יצחק שילת, הקדמות הרמב"ם למשנה, מעלה אדומים, תשנ"ב.

קישורים חיצוניים

• 21 שעורים מוקלטים במחשבת הרמבם הקדמה לפרק חלק (וידאו), מפי הרב יצחק שילת, מתוך אתר מכון מאיר
• הקדמת רמב"ם לפרק "חלק", באתר דעת
• הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה, באתר דעת